טארגאריין במקום סטארק: ביקורת על "אש ודם"

הפריקוול של ג'ורג' ר"ר מרטין לעלילת "שיר של אש ושל קרח" דווקא קל לקריאה יותר מהסדרה המקורית – וטוב שכך

ג'ורג' ר"ר מרטין הוא כנראה הכותב האטי בהיסטוריה. הספר הראשון בסדרת "שיר של אש ושל קרח", שפרסמה אותו יותר מכל דבר שכתב לפני כן (ויש שיגידו, גם לאחר מכן), יצא לאור בשנת 1996. ארבע עשרה שנים וחמישה כרכים לאחר מכן, הסדרה טרם הגיעה אל סיומה. גם העובדה שהעיבוד הטלוויזיוני כבר הסתיים, ושהפרנצ'ייז המבוסס עליו הפיק רווח של יותר משני מיליארד דולר לזכיינית HBO, לא גרמה למרטין להזדרז. בינתיים, נראה שהסופר האמריקני משתעשע ברעיונות אחרים הקשורים לעולם של ווסטרוז. אחד מהם הוא יצירת ספין-אוף המגוללת את תולדותיה של שושלת טארגאריין. שושלת, שכזכור באה אל קצה כמה עשרות שנים לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות ב-"שיר של אש ושל קרח", על אנשיה ודרקוניה.

עוד פוסטים על או בהשראת "משחקי הכס":

אז הדבר הראשון שיש לומר על "אש ודם" הוא שדווקא לא מתוארים שם האירועים שהביאו לקצה את השושלת, לרבות הרצח המדובר של "המלך המטורף" אאיריז ויורשו היחיד בידי ג'יימי לאניסטר (שנודע מאז בכינוי "קוטל מלך") ורוברט באראתיאון (שהוכתר למלך החדש). למעשה, בניגוד למה שמשתמע מהכריכה האחורית, הספר מגולל "רק" את 150 השנים הראשונות בתולדות השושלת, לרבות עלייתו של הכובש אאיגון לשלטון והניסיונות של יורשיו להמשיך להחזיק בכס הברזל. זה לא בהכרח דבר רע, שכן 650 עמודיו של הרומן בעברית נקראים בשקיקה. זה פשוט קצת מאכזב, במיוחד עבור מעריציה המושבעים של הסדרה, שצלחו את הסאגה בתקווה להשלים פערים ספרותיים.

מה שכן יש ב-"אש ודם" הוא כל מה שהפך את סדרת "שיר של" (כך נקרא לה מעתה) להצלחה מסחררת, רק במינונים נמוכים יותר. עדיין מדובר בסאגה של משפחה הנאבקת לשרוד את תהפוכות הזמן, לרבות מאבקים פוליטיים, מלחמות ורומנים שנויים במחלוקת. רק שהפעם מרטין "תופס מרחק" מהדמויות ומעדיף לספר את סיפורן מזווית היסטוריונית, להבדיל מהזווית האישית שניסתה להאיר על כל אחד ואחת מבני משפחת סטארק. התוצאה היא יצירה שבה בעת מגוללת היסטוריה פיקטיבית, בכלים מעין מדעיים (שיכולים לאשש אם מאורע מסוים אכן התרחש או לא) וגם מהווה סאטירה על אותו סגנון כתיבה. מרטין מציין אם מלומד פיקטיבי מתעב דמות מסוימת, מה שגורם לו לתאר אותה בצורה שלילית יותר, וגם מתייחס בספקנות לסיפוריו של גמד בשם פטריון, הידוע בעלילותיו הפורנוגרפיות.

סרטון המסביר את שורשיה של אחת הדמויות השנויות במחלוקת ברומן, ראינירה טארגאריין

כדי כך, למרבה האירוניה, מרטין גם כותב מעין סאטירה על הכתיבה שלו עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי ב-"שיר של", ובסדרת הטלוויזיה המבוססת על הספרים. תיאורי השדיים והמשגלים מוקעים כאן כ-"מוגזמים" ולעתים אף כלא קשורים בעליל למציאות, ועם זאת מרטין מרבה להביא אותם כלשונם או לתמצת אותם, כנראה כדי לספק את המעריצים הוותיקים יותר.

מחול מהיר מאוד

בהיעדר התמקדות בנפש הדמויות, פורנוגרפיה, או תיאורים היסטוריים מתישים, מרטין מתמקד בסיפור. הסיפור של "אש ודם", הגם שהוא מתפרש על פני 150 שנה, מהיר מאוד. כבר בעמודים הראשונים אנו נוכחים במסע הכיבושים של אאיגון ונשותיו-אחיותיו, שבסיכומו הטארגאריינים שולטים בווסטרוז. כל שליט שיבוא אחריהם יזכה לכמה עשרות עד מאות עמודים לפני שיפנה את מקומו לבא בתור בסדר הירושה, או מי שחומד את מקומו. אפילו הקרבות הידועים בתור "מחול הדרקונים", שהקנו לספר את שמו, חולפים כה מהר עד שגם הם מרגישים כמו משק כנפיים של דרקון, שיורק אש ונוסק שוב לשמיים. לא מפתיע, אם כן, שבעמודיו האחרונים, "אש ודם" נקרא כמו סדרת טלוויזיה מותחת, שמגיעה לשיא דרמטי בעונתה הראשונה.

 אני חייבת גם לציין שהתרשמתי מהפרשנות החדשה של מרטין למורשת של בני טארגאריין. האופן בו תוארו בסדרת "שיר של", בין השאר דרך דמויות כמו וייסריז ודאינריז, גרמה לי לחשוב עליהם כעל בני תערובת של דרקונים ובני אדם, שדוגלים בטוהר הגזע ומצדיקים בשמו את המנהג לגילוי עריות. "אש ודם" נוקט בגישה סלחנית יותר, בין השאר כי הוא מציג את מאמציהם של הטארגאריינים להצדיק את המסורת שלהם בפני גורמי דת. על פי גישה זו, הטארגאריינים הם בסך הכול בני אדם (למרות שהם משתדלים להימנע מהגדרה זו). בני אדם שאין להם ברירה, אלא לבטוח אחד בשני, בין השאר משום שבכל רגע יכול להתמנות רוכב דרקונים שאינו בן למשפחה שלהם ושעשוי לקרוא תיגר על היתרון המשמעותי היחיד שיש להם בכל שדה קרב – הדרקונים.

סיפורה של דמות שנויה במחלוקת נוספת, "מאיגור האכזר"

אם מרטין קיווה לחמוק לזמן מה מהלחץ של כתיבת הכרך השישי של "שיר של" באמצעות "אש ודם", כנראה שתקוותיו נכזבו. עוד בטרם יבשה הדיו על המהדורה הראשונה, הודיעה HBO שתעבד את "אש ודם" למסך הקטן. הסדרה אומנם עלולה בסופו של דבר לא להאריך ימים, כפי שקרה לפיילוט של "הלילה הארוך" על פלישת המהלכים הלבנים, אבל הרווח – לפחות עבור מרטין – מובטח. למרבה הצער, הדבר לא מבטיח שיישב במהרה לכתוב את ההמשך המיוחל של "אש ודם", או כל יצירה אחרת. בהתחשב בכך שמרטין גם מתגורר בניו ג'רזי, קרוב למוקד ההתפרצות של הקורונה, נותר לנו רק לאחל לו שישמור על בריאות איתנה, יבזבז את הונו בתבונה ולעולם לא יפסיק לכתוב.

ציון: 4.5

"אש ודם", מאת ג'ורג' ר"ר מרטין. מאנגלית: צפריר גרוסמן. אופוס הוצאה לאור. 650 עמ'

דירוג: 4 מתוך 5.

״משחקי הכס מלאה בפורנו ודם, כי ככה זה בחיים״

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב ניוזוויק, אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם בעיתון היוקרתי ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה? פרשנות נטולת ספוילרים

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב "ניוזוויק", אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם באתר העיתון ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה, ומה הקשר לנערות החטופות בניגריה? פרשנות נטולת ספוילרים

במוקד סופת החרבות הנוכחית בווסטרוז נמצאת הפעם סדרת שאלות שהפנה הבלוגר דייב איצקוף לסופר העומד מאחורי סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ ונוגעת, איך לא, גם לסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריו- ״משחקי הכס״. העובדה שלמרטין עצמו אין חלק של ממש בהפקת הסדרה קצת פחות רלוונטית כאן, בגלל הזיקה הכמעט ישירה של תוכן הסדרה לספרים. ובכל זאת, המשימה שהוטלה על מרטין הייתה להסביר משהו שאפילו מעריצי הסדרה המסורים ביותר החלו באחרונה להתבדח עליו: ״למה הכמות הקיצונית כל כך של עירום ואלימות?״

מרטין, שכנראה נשאל שאלה זו מספר רב של פעמים, מתמודד בגבורה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של המראיין להוציא ממנו רמזים לנטיות פסיכוטיות, ומסביר שמבחינתו מדובר במעין "אמת יצירתית", שעומדת מאחורי האונס והרצח שהיו נהוגים לאורך מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית. "המטרה שלי הייתה להראות שאם יש רוע ואפלה ביחסים שבין בני אדם, היא נובעת מהם עצמם ולא מהתערבותם של אורקים ולורדים אפלים", הסביר מרטין, כשהוא עוקץ קלות כותבים כמו טולקין וק"ס לואיס. עם ההסבר עצמו אפשר להתווכח, אבל מההקדמה לראיון של איצקוף ניתן להשתכנע שגישתו כלפיו היא מלכתחילה ספקנית. תוך מתן קישור למאמר הדעה שהוא עצמו כתב, טוען איצקוף שהאלימות המינית הרווחת בסדרה למעשה מחוללת לאקטים המפורטים במסגרתה טריוויאליזציה ומציגה אותם כחלק בלתי נפרד מהמציאות. כלומר, בהנחה שהחלק המובן מאליו של המציאות מורכב מאונס, רצח והפיכת כל חתונה שמעורבים בה מועמדים לכס הברזל- למרחץ דמים מפואר.

הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין מסביר ל-BBC ביתר אריכות על העלילה המקיאבליסטית של ספריו והלוגיקה המנחה אותה:

האלימות המינית בסדרות הספרים והטלוויזיה כאחד היא ללא ספק קיצונית, גם כשלעצמה וגם בשל האופן הארוך והמפורט שבו מציגים אותה היוצרים לעיני הצופים. הדיון באופן הצגתה ובהשפעה של אותה הצגה אינו ייחודי ל"משחקי הכס", ויש הטוענים כי רק בזכותו הפך סרט אימה גרוטסקי כמו "אני יורקת על קברך" לקלסיקה. לכן, הטענה שהצגה מפורטת מאירה אלימות מינית כחלק בלתי נפרד מהמציאות, היא בעיניי קיצונית לא פחות מהסצנות שבהן היא עוסקת. עליה לצאת למעשה מנקודת הנחה, שלתוכן העוסק בממלכה רחוקה בעידן ימי הביניים ישנה השפעה ישירה וחזקה גם על התנהגותם של צופים וצופות בני המאה העשרים ואחת.

כאמור, מדובר בוויכוח שמובלע יחסית בתכתובת המיילים הקצרה, הרשמית והמנומסת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". זה לא הפריע למגזין "ניוזוויק", שהשבוע כבר הספיק לפרסם שתי (!) כתבות שעוררו תגובות זועמות בישראל לבדה, להתייחס לתוכן אותו פוסט צנוע ולצאת עם טענה לפיה ״מרטין יכול היה לפנות לגברת האפורה (כינוי גנאי היסטורי לעיתון "ניו יורק טיימס") ולשאול אותה את אותה השאלה".

זוהי עקיצה חריפה במיוחד, לא רק משום שהיא מבקרת את דפוס העבודה של עיתון אחר, אלא משום שהיא מרסקת את המחיצות בין כתיבה חדשותית וכתיבה מגזינית, ומנסה למעשה לרמוז שעובדי העיתון הנחשב בעולם מנותקים מהמציאות. יתרה מכך, "ניוזוויק" משתמש בכינוי גנאי, שהמסר האנכרוניסטי המשתמע ממנו צורב נקודה רגישה, בעידן שבו אמצעי התקשורת המודפסים (ובהם גם "ניוזוויק") נאבקים על קיומם.

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)
פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

האמונה שכתיבה צריכה לעסוק ״במוּכָּר״ או ב״חומרים מהחיים״ היא מוצר מבוקש בכל סדנת כתיבה וטענת התגוננות נפוצה של מעריצי הסדרה ״מד מן״. בעיניי, היא לא יותר מבת דודה של הציפייה מתקשורת ההמונים ״להיות אובייקטיבית״ או ״לשקף את המציאות״. בשני המקרים מדובר בדרישה לא ראלית מטקסטים, שבסיכומו של דבר נכתבים על ידי בני אדם (סופרים או עיתונאים), בעלי ניסיון חיים מסוים וראיית עולם סובייקטיבית.

אבל המסר המרגיז באמת מהוויכוח גבה המצח הזה אינו נוגע לכתיבתו של מרטין, אלא להנחה המובלעת בשני הטקסטים בנוגע ל״אמת״ המצויה בכתיבתו. לפי "הניוזוויק" בני אדם נולדים עם התשוקה לאנוס, לרצוח, לשעבד, לאכול בעלי חיים ולהשתלט בעורמה על כס הברזל (כל אדם לפי ״האמת שלו״). הכותב ג'ון וולטרס אינו מסתפק באזכורים של מרטין לימי הביניים ואף מתעקש להחיל את האמירה שלו לימינו אנו. הוא מתייחס למספר סיפורים שהופצו לאחרונה על ידי סוכנויות הידיעות, ובהם חטיפת הילדות בניגריה והאונס הקבוצתי בארה״ב וקובע כי "נשים נמצאות במצוקה בווסטרוז, כשם שהם נמצאות במצוקה ב'עולם האמתי'". לזכותו של מרטין אף מציין וולטרס כי "בווסטרוז נשים הן לא רק קורבנות, כי אם גם גיבורות". זאת, מכיוון מבחינתו, נשים גיבורות-קורבנות פשוט אינן קיימות ב"עולם האמתי", ובכלל- זהו ממקומן הטבעי לכאורה של נשים להיות קורבנות.

מקור: toicool
מקור: toicool

את ספריו של מרטין אני קוראת מאז גיל 14, ולמרות שדווקא התרשמתי לטובה מהעיבוד הטלוויזיוני שנעשה על פיהם, גיליתי בשלב מוקדם למדי שאני מתקשה לצפות בו. נטייתם של יוצרי הסדרה ״להעביר את הזמן״ על רקע תיאורים היסטוריים ארוכים, באמצעות סצנות מין שאינן מקדמות את העלילה, היא בעיניי דרך זולה במיוחד למנוע מצופים גברים לכבות את הטלוויזיה. השוואה בין המדיום הוויזואלי של הטלוויזיה לשפה הטקסטואלית שבה כתובים הספרים אולי תיחשב במובן זה לבלתי הוגנת, ועדיין, כשמרטין מעוניין לפרט על ההיסטוריה הארוכה (והמרתקת) של העולם אותו בדה, הוא לרב בוחר לעשות זאת באמצעים אלגנטיים יותר מאשר להעמיד במרכז ההתרחשות את הזונה רוז.

בעיני מרטין, יצר האדם הוא רע מנעוריו, מה שמסביר מדוע הדמויות הנוצרות בצלמו מתנהגות באופן כה מניפולטיבי ואכזרי. זוהי "האמת" שלו, גם אם היא אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית עבור יוצרים רבים אחרים, שתופשים את טבע האדם באופן שונה ולכן גם מביאים ליתר ביטוי את המופלא ביחסים שבינו לבין זולתו. אם קוראים וצופים מוצאים גם את ״האמת״ שלהם דווקא בקולו של מרטין, ולא בקולם של אחרים, אין בכך כשלעצמו כל רע, כשם שאין כל רע בלהניח למרטין להתעלל בדמויותיו כפי שהוא מוצא לנכון.

אבל, מכאן ועד לשימוש דמגוגי בזוועות שמתרחשות מעת לעת בעולם, על מנת להביע מעין קנאה סמויה בחלאות אשר מבצעות אותן, פעורה תהום גדולה מאוד. כל החוטא בניסיון לבנות עליה גשרי בזק, אינו חוטא רק במצפן מוסרי לקוי- אלא בעיוות מסוכן של המציאות.