4 המלצות ספרים למחוסנים ולמחלימים

עוד פוסט על ספרות וקורונה, והפעם: איך זה מרגיש לחזות במגיפה שספק הולכת מהעולם, ספק חוזרת

לפני קצת יותר משנה פרסמתי בבלוג פוסט על ספרים לימי הקורונה. זאת הייתה רשימה נאיבית, במידה מסוימת. הקורונה עדיין נראתה לי אז כמו "הנגיף הסיני", משהו שיצר פאניקה בלתי פרופורציונלית, אבל לפחות פינה עבורי לא מעט מקומות ישיבה ברכבת. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת תקופת החגים, כתבתי פוסט על ספרי מסעות לקרוא בסגר. גם אז, הייתי אופטימית. עד שאפרסם את הרשימה הזאת, אמרתי לעצמי, והאנשים המעטים שהספיקו לקרוא אותה פשוט ייקחו את הספרים בחנות בנתב"ג. אז אמרתי.

המציאות היא שגם שנה ומשהו לאחר שהכנסתי את התגית "קורונה" לבלוג, הנגיף עדיין כאן. אומנם רובנו מחוסנים או מחלימים, אבל שוב מתחילים לדבר על התפרצויות, ואולי עד שתקראו את הפוסט הזה, כבר יחזירו את המסכות. בעולם, בינתיים, עדיין יוצאים בהדרגה מהסגר, מה שהופך את הישראלים למעין עוף מוזר בהתאוששות מהמגיפה. אנחנו רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, מתים לטוס לחו"ל אבל גם לא יכולים לסבול את המסכה עם המשקפיים ובמיוחד בחום של יולי-אוגוסט. לא פלא שהמחשבה על שיבת הקורונה מעוררת בנו קבס. היא מנוגדת כל כך לנוהג הישראלי לשבת בחוץ, להתענג על אוכל טוב וליהנות מחברה קרובה, של המשפחה ובכלל.    

גם בספרות העולמית, כך מתברר, יש שתיארו מהצד את החוויה של אלה שמשוכנעים שהמגיפה חלפה מהעולם, או שהם מחוסנים אליה, רק כדי לגלות שלא היה ולא נברא. אולי התקופה הנוכחית מהווה את האקלים המושלם להשלים בו ספרים מהסוג הזה. למי שמעוניין בנושאי קריאה קצת פחות קודרים, מומלץ לחזור כאמור לפוסט הקודם בסדרה, על ספרי המסעות. ממילא ייקח עוד זמן עד שהשמיים ייפתחו לחלוטין.

בקטגוריית ספרי "המגיפה נגמרה, האפוקליפסה רק החלה" יש לא מעט ספרים, ויש שיאמרו אפילו ממיטב הספרות העולמית, אבל מי שמבחינתי מתעלה על כולם הוא "שנת המבול" של מרגרט אטווד. מדובר בספר שמתייחס לעולם שאחרי המגיפה בתור גורם הכחדה בפני עצמו, ולו בשל בזבוז המשאבים שהביא למגיפה מלכתחילה, והשאיר לשורדים כוכב לכת בתהליך מוות מזורז. בתהליך הזה מה שיציל את האנושות הוא לא איזה מדען מבריק או חסינות עדר (אם כי כבודם במקומו מונח), אלא האנשים. אין אומנם אפשרות לבחור את האנשים שישרדו את קץ האנושות, אבל אפשר להותיר להם למצוא מחדש את מקומם בעולם. אפשר להניח להם לצאת מהגבולות האישיים והגאוגרפיים שמגדירים אותם בשגרה וליצור משהו שונה, שלא היה נוצר בנסיבות אחרות.

כריכת "שנת המבול" בעברית

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

קופסת הציפורים / ג'וש מלרמן

המאורע המרכזי ב-"קופסת הציפורים" הוא חשיפה לעצם כלשהו, פיזי או לא, שגורם לאנשים המתבוננים בו לאבד את שפיות דעתם. גם הספר וגם הסרט של נטפליקס נמנעים מלחשוף באיזה עצם מדובר, אם כי מהסרט משתמע יותר שמדובר באובייקט מוחשי – אולי יצור אלוהי או שד.

העלילה המרכזית מתחילה כמה שנים לאחר האסון, כשהגיבורה מלורי היא אם לשני ילדים נטולי שם. בעולם הזה, לא רבים שרדו את מתקפות הטירוף, בין השאר כי לאנשים שצוללים לתהומות הללו יש נטייה לקחת איתם את הקרובים להם. השורדים המעטים מצטופפים בבתים חשוכים. אחרים מסתובבים בחוץ, באין מפריע, לאחר שמתברר כי הם היו מטורפים מלכתחילה, מה שהופך אותם לסוג של "מחוסנים".

למעשה, האירועים המותחים יותר הן בספר והן בסרט מתרחשים בעימות בין שני סוגי השורדים – האנשים ששומרים על שפיותם בקנאות והאנשים שמתעקשים, מילולית, לפקוח לאנשים השפויים את העיניים ולקדם בברכה את הטירוף. יש שיאמרו שמדובר במטאפורה לא רעה לדיון על חיסונים בישראל.

עטיפת "קופסת הציפורים" בעברית

Y: The Last Man / בריאן ווהן

לא היה לי קל, כאישה, לקרוא את הקומיקס הזה. נהוג לומר שעולם בהנהגתן של נשים יהיה מקום צודק יותר, שוויוני יותר ונטול אגו. הקורונה אפילו הראתה איך מדינות בהנהגתן של נשים יוצאות מהמשבר ביתר מהירות ויעילות. העולם של Y: The Last Man, לעומת זאת, מתנהל על כרעי תרנגולת. הגבר האחרון שנותר בו לאחר המגיפה, יוריק בראון, צופה מהצד כיצד הנשים שנותרו להנהיג את העולם מתבוססות בכאוס ובמלחמה. כלומר, הוא צופה מהצד תוך שהוא נס מהנשים שצדות אותו, למרות שהן יודעות כי מותו יוביל בהכרח לקץ האנושות.

Y: The Last Man הוא יצירה פוליטית מובהקת. הנשים שרוצות במותו של יוריק מגיעות מרוסיה, ישראל, אוסטרליה ומקומות נוספים (אחת מהן היא אפילו אחותו של יוריק) ולאף אחת מהן אין מניע משכנע. למעשה, לאורך מרבית הקומיקס לא ברור מדוע לא מניחים ליוריק לעשות את המלאכה היחידה שנותרה לו בתור הגבר השורד האחרון – לתרום זרע. יש כאן ניסיון להראות איך גם נשים נופלות בסופו של דבר למלכודות המחשבתיות של גברים ומניחות לאידיאולוגיה להוביל לתוצאות הרסניות, למרות רגשות האשם ולמרות אובדן החוויה האימהית שמגדירה נשים רבות.

נקודת האור היא שישראל מתוארת בקומיקס כאחת המדינות היחידות שיצאה מהמגיפה כשידה על העליונה, עם צבא שנותר החזק בעולם (הודות לאחוז השירות הגבוה של נשים). גם מהמגיפה הנוכחית יצאנו מהר יחסית, אך כנראה שמוטב לייחס זאת לקלות של לחסן אוכלוסייה בת פחות מעשרה מיליון בני אדם, או לנתניהו (תלוי את מי שואלים).

עטיפת הגיליון הראשון של Y: The Last Man

הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי

אחד הספרים המטרידים שקראתי, לא תיאור מובן מאליו בהתחשב בחיבה הידועה שלי לזומבים. ואכן, "הנערה עם כל המתנות" מתרחש 30 שנה לאחר זיהום פטרייתי שגרם למגיפת זומבים. הגיבורה שלו היא ילדה בת עשר שנמצאת בהשגחה צמודה בתוך מתקן צבאי, כאשר בהמשך מתברר שאותה ילדה נושאת את הנגיף, לכאורה מבלי להיות זומבית בעצמה. היא תיאלץ להתמודד עם המפלצת שחבויה בה, או לפחות שכולם אומרים שחבויה בה, אחרי שהבסיס יותקף והיא תיאלץ למצוא את הדרך ללונדון בחברת כמה ניצולים שחוששים ממנה מאוד.

לא בכדי, מערכת היחסים המרכזית בספר היא של הילדה, מלני, עם המורה שלה. זה ספר שמעלה שאלות קשות על המחויבות שלנו לילדים בפרט, ולאנושיות בכלל, בעתות משבר. אפשר גם להאיר ממנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כעת, כשהם עוד לא מחוסנים נגד המגיפה וגם יכולים להעביר אלינו בקלות את הנגיף. אומנם לא קיים חשש שאותם ילדים ינסו פתאום לאכול אותנו בעודנו בחיים, אבל אנחנו עדיין מעוניינים לשמור עליהם ככל הניתן, מבלי להניח להם להדביק אותנו או אחד את השני. זאת סתירה שניאלץ להמשיך לחיות איתה, עד שיימצא פתרון אחר.  

עטיפת "הנערה עם כל המתנות" בעברית

המסע הארוך לעבודה

סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"

סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"

הם הודיעו על הקטע עם הרכבת הרבה יותר מדי מאוחר. כבר קמתי בבוקר, בשעה שבה אני צריכה לקום כדי לתפוס את הרכבת של שמונה ועשרה. הייתי כנראה עולה על האופניים ומגיעה כל הדרך לתחנה כדי לגלות שהיא סגורה, אם לא הייתי מרימה קודם את הטלפון ורואה את ההתראות. אימא, כמה התראות.

הפסקתי להתארגן לעבודה. לא היה טעם שאשב לקרוא את הכול, אז נכנסתי לאתר החדשות הראשון שאני מכירה וחיפשתי עדכונים. מתברר שהרכבת הושבתה כבר מהשעה ארבע בבוקר. אמרו שהייתה שם איזו רעידת אדמה במקטע של כביש החוף, שנגרם נזק למסילה. הרכבת או המדינה לא סיפקו פתרונות חלופיים. כל מי שהגיע מאזור הצפון נידון להיתקע לנצח בפקקים שעוברים ליד המושבים של השרון.

לא היה לי מושג איך אני הולכת להגיע לעבודה. נכנסתי לקבוצה של המשרד בווטסאפ. ההנחיה שם הייתה להגיע כרגיל.

נכנסתי לרשת החברתית. הכוונה שלי הייתה לכתוב פוסט של תסכול, אבל מתברר שהקדימו אותי בהרבה. כל האנשים שתפרו בינג' לתוך הלילה קיבלו ראשונים את הידיעה על רעידת האדמה והם העבירו את הזריחה בשרשורים של מרמורים. בין לבין, היה מישהו שאמר שפיתח אפליקציית מציאות רבודה שאמורה לעזור לכל מי שנתקע. הוא היה אמור להשיק אותה בעוד איזה חצי שנה, אבל נראה היה לו שעכשיו זה זמן טוב להוסיף משתמשים.

פתחתי את העמוד של האפליקציה. היא הורדה כבר ארבעת אלפים פעמים בשלוש ומשהו שעות. הייתי קוראת לזה הצלחה.

התקנתי אותה. זה לקח דקה או שתיים ובסוף התוכנה ביקשה רשות להתחבר למצלמה שלי. הרשיתי לה. האפליקציה נפתחה ולא ראיתי שום דבר מיוחד, רק את המציאות מבעד למצלמה של הטלפון. כיתוב קטן בתחתית המסך ביקש ממני לצאת לדרך ראשית.

מיותר לציין, לא גרתי ליד דרך ראשית. מלכתחילה בחרתי לגור בנתניה כי נמאס לי מהרעש מחוץ לדירה בהרצליה. כדי לצאת לרכבת, הייתי צריכה קודם כל לצאת מקומפלקס המגורים שלי, משימה מורכבת כי אני גרה בבניין צפוף שעבר פינוי בינוי. אבל עשיתי זאת – יצאתי לרחוב וכבשתי את הפיתוי לקחת אתי את האופניים.

פתחתי שוב את האפליקציה. הפעם, ראיתי חצים זוהרים וגדולים על גבי המסך. כל אחד מהם הצביע בכיוון אחר, כמו בתוכנת ניווט עם כמה מסלולים אפשריים. אחד החיצים, לתדהמתי, הצביע לכיוון הבניין שאני גרה בו. יש שם שכן שיכול לעשות לי קארפול על לפחות חלק מהדרך, נטען. פתחתי תמונה של השכן הזה. זיהיתי אותו בתור המעצבן שביקש ממני להפסיק לעשות ספורט בדירה כי אני "גורמת לבניין לרעוד". החלטתי לוותר. כיוונתי בחזרה את הטלפון לעבר הכביש.

עולם ללא רכבת (Photo by Javon Swaby from Pexels)

שלושה חצים זוהרים התפצלו על גבי המסך, ולצידם שמות של מסלולים וזמן הגעה משוער. הטקסט שהופיע היה "משאית" (1 שעה 20 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אוטובוס" (1 שעה 50 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אופנוע ים + אוטובוס" (1 שעה 10 דקות).  

דווקא רציתי לבחור במסלול השלישי, פחות בגלל זמן הנסיעה הסביר ויותר כי אף פעם לא חשבתי שאגיע לעבודה על גבי אופנוע ים. רק שהמסלול הזה דרש נקודות. כן, היו מסלולים שצריך היה לשלם על הנסיעה בהם בנקודות. נקודות תמורת כסף, שלא היה לי, או תמורת נסיעה שיתופית.

עכשיו הבנתי מאיפה הגיעו כל הטרמפים האלה על גבי אופניים חשמליים.

נכנסתי להגדרות של האפליקציה וסימנתי את עצמי כנהגת. אחר כך חזרתי לקומפלקס, פתחתי את הדלת למחסן והוצאתי משם את האופניים. הם לא היו חשמליים, אז לא חשבתי שמישהו באמת ירצה לקבל טרמפ כדי לראות אותי מזיעה. קיבלתי את הנקודות לאפליקציה וכבר עמדתי להתחיל לדווש לכיוון החוף כשקיבלתי התראה שיש נוסע מעוניין.

הוא גר ממש רחוב וחצי ממני, גיליתי, ואנחנו בערך באותו גיל. לא נתון מובן מאליו באזור הזה של העיר, שמורכב ברובו ממשפחות שנוסעות בשני רכבים הלוך וחזור. נו, טוב, אמרתי לעצמי, והתחלתי לרכב לכיוון הבית שלו. מפה לשם, שרפתי עשר דקות מתוך דרך שעדיין לא התחילה. מעניין אם במשרד יקבלו את זה אם יום העבודה שלי יתחיל בעשר בבוקר.

הוא חיכה לי בחוץ, מנפנף בידו ברישול. הוא לבש טישירט דהוי ומכנסי חאקי, וכשבלמתי לידו התגובה הראשונה שלו הייתה: "באמת שאלתי את עצמי מי היה מוכן ללכת על הקטע של האופנוע ים".

"אתה מעדיף לעמוד בפקקים?"

"שנייה לפני שבאת, הייתי בטוח שזה מה שיקרה".

"אז קדימה, בוא. אני מאחרת לעבודה".

הוא הושיט את ידו: "אני גדי".

הנהנתי, לא מסירה את הידיים מהידיות: "אני סיון".

"נעים להכיר, סיון", הוא התיישב מאחוריי: "תגידי לי אם אני מכביד עלייך".

מה שגדי לא ידע הוא שבעבר דיוושתי עם אופניים בטריאתלונים. המשקל, המרחק ואפילו רמת החספוס של הכביש לא הזיזו לי. מה שכן, שנאתי להיות בלחץ, ועוד יותר שנאתי להזיע, מה שקרה בכלום זמן עם החום של יולי-אוגוסט. ברכבת, זאת לא הייתה בעיה. בתוך הקרונות היה מזגן מקפיא, כך שהיה לי זמן להצטנן ואפילו להחליף בגדים בשירותים. פתאום, אופנוע הים לא נראה רעיון טוב כל כך.

רכיבה למרחקים ארוכים (Image by Pexels from Pixabay)

גדי נמנע מלדבר אתי במהלך עשר הדקות של הרכיבה. כשסוף סוף הגענו וקשרנו את האופניים, הוא הרים את הפלאפון שלו אל על והצביע לעבר המזח. "לשם", אמר.

לצד המזח אכן היו קשורים כמה אופנועי ים, אבל לא ראינו אף אחד. לא הייתה לי תחושה טובה בנוגע לזה. לא התכוונתי ללמוד לרכוב על אופנוע ים מאפס, ובוודאי לא הייתה לי כוונה לגנוב אחד. התקרבנו בהליכה לכיוון המזח. רק כשכבר יכולנו לראות את אופנועי הים מקרוב, הבחנו שמישהו יושב עליהם ומסתכל בפלאפון שלו. כשאמרתי לו "הי" הוא הסתובב ואמר: "אה, הנה אתם".

"אתה מביא לנו את האופנוע?", שאל גדי.

"כן, כן", אמר הבחור: "אני אקח אתכם לצד השני, לצומת הסירה. אתם שניכם עובדים באזור, נכון?"

גדי הנהן. אני לא. עוד לא לחלוטין הבנתי איך האפליקציה עובדת.

"אתה לא בא אתנו?", שאלתי.

"מה? לא, נשמה. אני פה בשביל הנקודות. זה ניקוד פסיכי לקחת אתכם מרחק כזה בכלום זמן, ומתברר שהנקודות האלו קבילות גם ברכבת. רק תחשבי כמה פעמים את יכולה לנסוע בחינם".

"כשהרכבת תחזור", אמר גדי.

"היא תחזור, היא תחזור", נפנף האיש שעל האופנוע בידו: "תיכנסו בינתיים. תרגישו בנוח. אני מקסים".

"גדי, סיון", אמר גדי, מצביע על כל אחד מאתנו בתורו.

נכנסתי לאופנוע ופתחתי שוב את האפליקציה. גיליתי שיש לי כעשרים התראות שלא נקראו. הן לא היו מהאפליקציה עצמה, אלא ממשתמשים בקרבת מקום. מתברר שאלה שיתפו כל הזמן נתיבים חדשים לנסוע בהם, פרקו תסכול ותיעדו את תמונת המצב בכבישים. גם זה, כך מתברר, היה שווה נקודות – אם כי הרבה פחות מאשר נסיעה שיתופית.

גם אני, אגב, קיבלתי נקודות על הטרמפ באופניים. חמישים ושבע נקודות, אם תהיתם.

ככה הייתה נראית נסיעה מרהיבה יותר, במלדיביים (Photo by Asad Photo Maldives from Pexels)

זה לא מה שמשך את תשומת הלב שלי. ההאשטאג שחזר על עצמו שוב ושוב היה #פורצים_לרכבת. אף אחד לא טרח להסביר מה הוא אומר. כל הטקסטים היו גנריים ואמרו "תגידו לי מתי זה קורה" ו-"מגיע להם, הקקות". שאלתי את גדי ומקסים אם הם יודעים על מה מדובר בזמן שמקסים התניע את האופנוע.

"אה, זה?", שאל מקסים, מתנער בנונשלנטיות: "זה היה אחד הפוסטים הראשונים שעלו אחרי שהודיעו על ההשבתה של הרכבת. יש כמה מטורפים שמתכננים להשתלט עליה, יעני להפעיל אותה בעצמם".

"זה אפשרי בכלל?"

"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי".

בתוך כך, האופנוע התחיל לעשות את דרכו בים. הנסיעה הייתה נעימה פחות משחשבתי. התנועה לא הייתה חלקה, אלא על גבי הגלים. ריח חזק של מלח וביוב נישא באוויר ומדי פעם הוא גם ניתז עליי, על גדי ועל תיקי העבודה שלנו. תוך כלום זמן, הייתה לי בחילה נוראית. למזלי, לא אכלתי הבוקר. יכולתי לסבול בשקט ולפנטז על הקפה שאוכל לשתות כשאגיע סוף סוף למשרד, בתקווה שלא יפטרו אותי עד שזה יקרה.

"אז במה אתם עובדים?", שאל מקסים, לא מושפע בכלל מתנאי הדרך.

"אני מנהל מוצר", אמר גדי, מבלי לפרט: "היית מגיע גם קודם לעבודה על גבי האופנוע?"

"רק בשביל לצאת לתל אביב וכאלה. אני שונא לעמוד בפקקים".

"כן, אבל עד שהרכבת תחזור, זה מה שתעשה?"

"לא יודע. שמע, הקטע עם הרכבת, בינינו, היה עניין של זמן. הם פאקינג בנו את המסילה לאורך כביש החוף, יעני מעל קרקע של סחף. אתה מבין למה אני מתכוון? העשירים פה לא רצו שהרכבת תעבור להם ליד הבית. ההיפים לא רצו שהיא תעבור דרך החורשות באזור. היצרנים של הרכב לא רצו שתחתוך את הכביש. יצא שהיא נבנתה על כמה גרגירי חול וכולם קיוו שיהיה בסדר".

היו למקסים עוד כמה תיאוריות קונספירציה לחלוק, אבל כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב. ניסיתי להתמקד בנקודה אחת ולכן הסתכלתי על קו החוף. היו גם שם כמה רכבים אמיצים שניסו לחמוק מהטורים הבלתי נגמרים על הכביש באמצעות מעבר ברצועת החוף עצמה. כלומר, מעבר על גבי פסי האטה עשויי חול, במהירות איטית ותוך הישמרות ממובטלים ופנסיונרים שמצאו את עצמם שם במקרה.

"תראו את הסטטיסטיקות", אמר גדי, מבטו כבוש בנייד שלו: "יש אשכרה אנשים שהלכו על פארקור".

"בין גשרים, כאילו?", שאלתי.

"חמודה את. בין רכבים".

"אלוהים ישמור".

מוצאים פתרונות (Image by hugorouffiac from Pixabay)

"בסדר, הם מעטים. הרוב הלכו על קארפולים וכאלה. מתבגרים עושים הון תועפות מלהסיע אנשים לצמתים. אם ההשבתה תימשך, הם עוד יכולים להפוך את זה למקור הכנסה".

"חשבתי שמקבלים על זה נקודות, לא כסף".

"חכי. את הנזקים של רעידת האדמה הזאת עוד ייקח זמן לשקם".

בזה הוא ללא ספק צדק. מקו החוף, קל היה במיוחד לראות איך הרכס שסוכך על הרכבת התמוטט על המסילה כמו שכבת רעפים, ממשיך לפזר שאריות של אבק ועפר במשך שעות. לו רכבת אכן הייתה עוברת שם בשעות האסון, ללא ספק היו נפגעים בנפש, ואלוהים יודע כמה שעות היה לוקח לחלץ אותם משם.

האופנוע התקרב בינתיים למרינה של הרצליה. מכאן, יכולנו טכנית לעשות את הדרך גם ברגל. יצא שהמשרד שלי מוקם סמוך לקניון שעל יד החוף, ולמעשה שיווק את עצמו אקטיבית למועמדים לעבודה באמצעות הנוף לים. לא נראה לי שהמנהלים שחשבו על היתרונות של המיקום הזה לקחו בחשבון שהים יכול לשמש כנתיב תחבורה פוטנציאלי. על כן, תארו לעצמכם את התדהמה שלהם כשהופעתי ממש מתחת למרפסת, בזמן הפסקת הסיגריה שלהם, מנפנפת בתיק נוטף מים ובחיוך של מי שמבחינתה, חצי מיום העבודה כבר מאחוריה.

"זה אפשרי?"

"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי"

במפתיע, אף אחד לא שאל למה איחרתי או נקב בשעה שאהיה מחויבת לצאת בה הביתה, תשע שעות לאחר מכן. בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה. החלפתי בגדים. הנחתי את התיק מתחת לחלון, לייבוש. הכנתי לעצמי כוס קפה קר. בין לבין, ראיתי שגדי כתב עליי ביקורת באפליקציה. הוא נתן לי תג ששמו "נשמה של הרפתקנית". פתחתי חלון צ'אט וכתבתי לו "תודה". הוא שאל מתי אני מסיימת ואם נוכל לחזור ביחד.

כתבתי לו מתי, אבל ביקשתי לוותר הפעם על הגעה דרך הים. אוטובוסים, או משאיות, יהיו די והותר.

כשסגרתי את חלון הצ'אט, שמתי לב שהאפליקציה המשיכה לפעול. רציתי לסגור אותה. ממילא היא שתתה המון סוללה וכל שנדרש כדי להיפטר ממנה הוא סוואייפ אחד למעלה.

"סיון, ראית את המייל ששלחתי הבוקר?", קרא מעבר לכתף שלי אחד המנהלים. לא טרחתי לבדוק מי זה. כולם שמעו בינתיים איך הגעתי לעבודה. המחשבה שהצלחתי לעשות זאת ולבדוק מיילים במקביל הייתה מגוחכת.

בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה

תשומת לבי רותקה למסך, שם החיצים המשיכו לזהור, ואולי הפעם לא הבינה המלאכותית, אלא התושייה שלי, היא שמתחה אותם ממקום למקום. החיצים הציעו לי כמה אפשרויות: עבודה (9 שעות), בטן-גב (2 שעות), אהבה (12 דק'). נכנסתי שוב לפרופיל של גדי. מתברר שבזמן שהתחלתי את היום, הוא עדיין נמצא בדרך לעבודה. הוא הלך ברגל, בחום הקופח, כל הדרך להרצליה בי"ת, מעבר לגשר של הרכבת.

"אני כבר חוזרת", אמרתי.

"אבל הרגע הגעת", קרא אותו מנהל מעבר לכתפי. הסתובבתי אליו. אמרתי לו, מבלי למצמץ: "אני אתחיל לענות בינתיים למיילים, אל תדאג".

"אבל העבודה…"

"מקסימום אני אישאר קצת. זה לא שאני מתלהבת לחזור הביתה, אחרי מה שראיתי בדרך".

הוא הנהן, לא מתרשם במיוחד. לא היה אכפת לי. מבחינתי, לא עשיתי את המסע הארוך הזה רק כדי לשבת במזגן מול מחשב, מרחק של עשרה קילומטרים מהבית. הייתה לי משימה אחרת, גם לא הייתי מודעת אליה כשקמתי בבוקר.

יצאתי מהמשרד, לא שוכחת להעביר את האצבע שלי במכשיר ספירת הנוכחות. לא ידעתי מתי אני הולכת לחזור. כתבתי לגדי שאני בדרך ללוות אותו, עם בקבוק מים קרים. הוא שלח לי אימוג'י נדהם וכתב: "התחלקת על השכל? כנסי למשרד, הכול טוב".

"אני אכנס אחר כך", כתבתי.

"הבוס שלך לא יכעס?"

"הבוס שלי היה יכול לתת לי לעבוד מהבית", כתבתי.

כל החצים מובילים לכאן (Image by ColdKei from Pixabay)

עקבתי אחרי הסמן המהבהב של גדי על המפה. מצאתי אותו כעבור עשרים דקות, ממתין לי בצל של הגשר ליד הרכבת. הוא היה במרחק הליכה של שלוש דקות מהמשרד, או כך לפחות הוא אמר, כשמלמל בנוסף "תודה רבה" ולקח מהמים שלוק גדול. אחר כך החלפנו מספרים, כדי שנוכל לתקשר גם מחוץ לאפליקציה. התיישבנו עוד כמה דקות לנוח מהחום כשאנו משקיפים על המסילה הריקה. יכולתי להישבע שגם היא יצרה חץ כלשהו, או בעצם שניים. הם הובילו אחד לשני, ויצרו מסלול שהתחיל איפה שהוא נגמר. המסלול הזה הוביל אותי לגדי וגם ממנו, ולמרות שהוא הסתיים לעת עתה, הייתה לי הרגשה שאת המסע שהוא לקח אותי אליו, אני רק התחלתי.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.