"כניעה": ביקורת (או: כבר עדיף "משחקי הכס")

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה

"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".

הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.

וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)

בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.

אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.

הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:

פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה

"כניעה", עמוד 258

אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.

לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:

   This week, on Dystopia! Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein

– Good evening, M. Houellebecq.

– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.

– Sure. So Western civilization, it's already–

– –in a process of, ah, désintegration?

– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.

– Muslims, monsieur?

– People with low IQs. Same difference.

– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.

– But you do say they breed faster than us?

– I do–

– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.

– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-

– I think it's important to describe this process explicitly.

– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.

– At length.

– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.

– Limited nuclear war.

– Disruption of the élection présidentielle française.

– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.

– Oui, fini.

– They will take over. It's inevitable.

– C'est inévitable.

– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.

– Oui, professors of nineteenth century literature.

– They will still be there. They will take younger women.

– Jeunes étudiantes.

– Their daughters-in-law.

– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?

– Only one thing, Michel.

– Convert to Islam.

– Start a bridge club.

– What?

– What?

ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".

ציון: 1/5

 "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 2015. 280 עמודים

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"