למה אני לא מפרסמת תכנים ישירות במדיה החברתית

ואיך כל זה קשור לספרות

מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.

כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.

עוד פוסטים על ספרות וטכנולוגיה:

אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.

אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.

לא על הלייק לבדו

פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:

To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content

אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".

אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.

מה הקשר של כל זה לספרות?

גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.

למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו –  בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.

אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה

עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.

מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.

למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.

האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?

כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.

רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:

  1. היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
  2. היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
  3. היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
  4. היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
  5. גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
  6. אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
  7. היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
  8. היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור. 
  9. היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים

אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.

אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.

האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?

לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.

פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.

ועוד הארה "קטנה"

רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.

לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.

אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?

  1. כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
  2. כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
  3. כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
  4. כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
  5. כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים

מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.

מי בכלל צריך ספר שמשמיד את עצמו?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה, כפי שטוענים בתעשיית יחסי הציבור, או בגימיק?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה מרעננת שעשויה לשנות לנצח את הרגלי הקריאה, או בתעלול רהבתני המסכן חיי אדם? 

השבוע פורסם בתקשורת ניסוי שונה, יש שיגדירו אותו גם כמהפכני, בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית. במשך חמישה ימים ניתנה לאלף מקוראיו המסורים של סופר המתח ג'יימס פטרסון ההזדמנות לקרוא את ספרו החדש, Private Vegas, בעותק דיגיטלי חינמי. זאת, תמורת הורדת קוד לאפליקציה מיוחדת המאפשר לראות כמה אנשים קוראים את הספר ברגע נתון, עד כמה התקדמו בקריאתו ואפילו מה קצב פעימות הלב שלהם ברגעי השיא (Cliff Hangers) בהם מתמחה פטרסון בכתיבתו.

עוד לפני כן, השיק פטרסון באתר האישי שלו קמפיין יוצא דופן, במסגרתו הובטחה חבילה אישית, הפעם בשווי 294,035 אלף דולר, לקורא שיהיה מעוניין לקרוא עותק פיסי של הספר במקום מבודד, ולזכות גם בארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם פטרסון עצמו.

בשני המקרים התבקשו קוראיו של הספר לסיים אותו ב-24 שעות. בתום אותו פרק זמן, היה אמור העותק של הספר להשמיד את עצמו באופן "קולנועי ומפואר", ולא להותיר מעצמו כל זכר. בעוד שעבור קוראי העותק הדיגיטלי מדובר בסך הכול בהורדת קובץ גדול מעט מהרגיל, הרי שהפקת העותק הפיסי הצריכה גם את שכירתה של יחידת חבלנים מיוחדת. יחידה, שתתלווה למיליונר אשר יבחר לקרוא את העותק המיוחד במיקום האקסקלוסיבי שנבחר עבורו, ואשר יוכל לצפות בטיפול בהשמדת הספר (באמצעות פיצוץ עצמי של הספר, או באמצעות יחידת החבלנים? לא ברור) דרך משקפת שתונפק אף היא בעבורו, כשהיא מצופה זהב.

"חוויה"- כך הסבירו בסוכנות יחסי הציבור הניו-יורקית Mother את הקמפיין היקר, תוך מתן רמיזה עבה לקהל היעד אליו הוא פונה. Private Vegas, כשמו כן הוא, מניח ככל הנראה שקוראיו האמידים של פטרסון ניחנים בעודף זמן פנוי ולפחות חלקם גם בתשוקה לעשות דבר מה קיצוני עם מיליון שקלים שברשותם. ייאמר לטובת פטרסון כי זאת הנחה שבחלקה היא די מבוססת, בהתחשב בכך שחלק מהקוראים שאולי ירצו להשתתף, כפי שאמר בעצמו, "הם חברים שלי".

אל לנו לחלוק על היכרותו האישית עם פטרסון עם קהל הקוראים, ובכל זאת הניסיון המלאכותי שלו לחלק את חוויית הקריאה למחלקת תיירים ועסקים, בדומה לטיסה במטוס או לשימוש בכרטיס אשראי, מדיפה ניחוח מעט יומרני. הרי אפילו באתר המקדם את הקמפיין מציין פטרסון שקוראים אשר לא מספיקים לקרוא את הספר בזמן שהוקצב, יכולים להמשיך מהיכן שהפסיקו בעותקים "הרגילים". גם קוראים שאינם מעוניינים לשלם עבור המשך הקריאה, יוכלו מן הסתם לעשות זאת באמצעות הורדות בלתי חוקיות באינטרנט. מה שמעלה אוטומטית את השאלה  – האם השמדת הספר היא גימיק, או המצאה לא-נטולת-פגמים, העשויה לשנות לעד את האופן שבו משווקים לנו ספרים?

הקוראים לא ממהרים

קריאת רומן לא דומה לשימוש באפליקציית "סנאפצ'ט". לא תמצאו בספרו החדש של ג'יימס פטרסון תמונות עירום של שחקניות הוליוודיות, מידע מסווג של סוכנויות הביון או רכילויות על חבריו של פטרסון בעמק הסיליקון. יש שיגידו כי האירוניה הגדולה בהשמדת הספר היא שממילא תוכנו מסתמך על מתח גבוה "במשקל נוצה"- ושאף אחד לא שב אליו לאחר תום הקריאה. אלא, שבתעשיית הפרסום אכן סחים על הקמפיין של פטרסון בתור "מהפכה" ולו משום שהוא "מנער את השיטה המנומנמת", לדבריהם, שבה נוהגים על פי רב להשיק ספרים- באמצעות ערבי שירה יגעים, נדידות של המחברים בין חנויות הספרים ושליחת עותקים על פני המים למבקרי ספרות ובלוגרים למיניהם.

את ההוכחה לטעות הגדולה בטענה שלהם אפשר למצוא בכך שגם אחרי נבירה קפדנית מאוד בגוגל, קשה לדלות ביקורות מנומקות על ספרו החדש של פטרסון. נכון, הקמפיין הפומפוזי הושק לפני ימים ספורים בלבד, ואולם בהתחשב בזמן שהוקצב למעריצים לסיים את הספר – הציפייה הייתה שהביקורות יועלו לרשת עוד במהלך השבוע, אם לא בתוך שעות ספורות.

גם אם לא כך הדבר, הצפייה הייתה שלכל הפחות הטכנולוגיה שבה הופק הספר תגדיר מחדש את האופן שבו אנו קוראים ספרים, או שנגלה כי במבט לאחור היינו זקוקים לחוויה שבקריאת ספר המתפוצץ בקול תרועה, ולו כדי להתגבר על אובדן הספר כאובייקט פיסי וחד-פעמי, כפי שהיה לפני המצאת הקינדל. לכל הפחות היינו מצפים שארגוני ביון כלשהם (אהמ, אהמ) יפרסמו אזהרה לגורמים הרלוונטים נגד נטילת חלק בקמפיין, מחשש לפיגוע טרור.

שנת 2015 הוכרזה על ידי מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בתור "שנת הספר". בעמוד הפייסבוק שייסד, הנקרא בפשטות "שנה של ספרים", מעלה צוקרברג בכל פעם את פרטיו של ספר אחר ומבקש ליצור דיון אודותיו. בלוגרים אחרים הכותבים על ספרים אומנם לא נהנים מ-70 אלף עוקבים או מהאפשרות של צוקרברג להקפיץ כל ספר לרשימת רבי המכר, ואולם גם הם בדרכם מבקשים בכל פעם לדון בספרים – ואם הם אוהבים אותם, גם לקדם את המכירות שלהם.

אנשי ספר מכירים גם הם לא מעט שיטות קידום מכירות לחנויות ספרים, כלל לא "מנומנמות" כמו אלה שהוצגו כאן קודם לכן. ישנן חנויות המושכות אליהן קהל באמצעות קונספט מסוים, כמו דגש על ספרי פנטסיה, בירה או הקמת מועדון קוראים. ישנם משווקים המשקיעים בהפצת המילה על הספר באתרי קמעונאות כמו אמזון וישנם כאלה שדואגים לטיפוח הקשר של הסופר, על אחת כמה וכמה אם הוא כותב לדור הצעיר, עם קהל הקוראים בפייסבוק ובטוויטר.

תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)
תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)

לגיטימי להמשיך להתייחס לספרים כאל צורת בידור אנכרוניסטית, הנקראת בעיקר על ידי הדור המבוגר והאמיד, או על ידי הדור הצעיר והנרקסיסטי. אולי בעת כתיבת שורות אלו כבר נמצא המיליארדר שנאות לשלם רבע מיליון דולר על הזכות להתבצר יממה שלמה בחדר מבודד ולהיפגש לארוחת ערב אחת עם ידידו הוותיק פטרסון. אולי הרשת נשברה מעומס הביקורות שהעלו גולשים אודות המותחן החדש ומורט העצבים שכתב.

אלא, שספק אם בעקבות קמפיינים שכאלו תתתרחש מהפיכה בשיטת השיווק של ספרים פיסיים, או שאלו יימכרו פתאום בהמוניהם, על אף הירידה במכירות מאז כניסתו לתוקף של "חוק הספרים". זהו ניסיון למכור באופן יצירתי ולא מאוד מוצלח חוויית קריאה, שלפחות בחלקה כבר עברה מן העולם. לעת עתה, הוא יוצר בעיקר רושם של התחכמות, שלא לומר סיכון מיותר במוות מידי פצצה. היזהרו מאוד כשאתם מניחים את הספר מהיד, חברים.

הזמנה להרצאה: אל תקראו את הספר הזה – הוא מרושע!

וגם: נפתח לבלוג עמוד בפייסבוק

הקיץ עבר אומנם ללא חופש גדול של ממש, אבל החגים כבר לפנינו ואיתם גם פסטיבל אייקון הותיק למדע בדיוני, פנטסיה ומשחקי תפקידים. אני אעביר שם הרצאה בנושא טאבו ספרותי בספרי פנטסיה ואימה. נדבר על ספרים אסורים, על הופעתם של ספרים כישויות אפלות, על יקומים ספרותיים ועוד ועוד. יארחו לנו לחברה בין היתר הנקרומוניקון, ספר החול, ספרי הארי פוטר וכמה ספרים מעופפים מעולמו של מוריס לסמור. אורך ההרצאה הוא קצת פחות משעה.

יום ראשון, 12.10, אשכול 2 בשעה 15:00

כאן ניתן להירשם דרך עמוד ההרצאה באתר הפסטיבל וכאן להגיע לתכנייה המלאה.

את סיכום ההרצאה הקודמת שהעברתי, "נשים מתבוננות בגיבורות על", אפשר לקרוא כאן.

כמו כן ובשעה טובה, הבלוג מתהדר כעת גם בעמוד פייסבוק. כל המעוניין לקבל עדכונים חדשים, או לגלול דרך הרשת החברתית לפוסטים ישנים יותר, מוזמן לסמן "אהבתי" בפלאגין בצד שמאל. אני אשמח לפתח שיח עם כל מי שיגיב וישתף.