סיפור קצר: "בגוב הנבלים"

סיפור קצר שהשתתף בתחרות של כנס "עולמות"

סיפור קצר שהשתתף בתחרות של כנס "עולמות"

התכנית יצאה לדרך בשעה 18:00 בדיוק. דלת התא נפתחה. בערק יצא ונעמד לצדה. הדלת נטרקה ואני ננעלתי בפנים. צעדים במסדרון בקצב של מארש צבאי, צעקות על החדשים שלא ידעו לאן לפנות ואז אותן דקות ספורות ביום של דממה מוחלטת, הזֵכר היחיד לימים שבהם היא היתה כל הוויתי.

היתה לו רק הזדמנות אחת לפעול, לחמוק מהשומרים ולחזור לכאן, לטלפתי שנודה ממסדר הערב. לקחתי בחשבון, כמובן, את האפשרות שלא יחזור – אבל היתה לי הרגשה שאפשר לסמוך על בערק. הוא היה כה נלהב מהרעיון לעזור, ששכח לשאול את עצמו אם הוא בכלל רוצה לברוח, ובאמת לא ראיתי סיבה שירצה. הרי אין לו לאן לחזור, ואני לא הבטחתי שיוכל להצטרף אליי.

הוא בא לבסוף. שלושה סיבובי בריח היו כל מה שנדרש עבורו כדי לפרוץ את הדלת. לראשונה מאז שהגעתי למתקן השיקום על שם זלדה סימיון, יכולתי לצאת מהתא מבלי שאיש ישגיח עליי. יצאתי, נהניתי לרגע מהמפגש בין אורות הפלורסונט לעיניי הכואבות, והתבוננתי בבערק בציפייה.

"למה אתה מחכה?", הוא שאל.

"אני לא יודע לאן ללכת".

הוא נאנח, הביט אנה ואנה במסדרון – למרות שברור היה שאיש לא נמצא שם, ופנה לכיוון אחת היציאות. הלכתי אחריו במהירות ושאלתי: "מצלמות?"

"אנדי דאגה שהשומר יילך להביא עוד כוס קפה".

"מצוין". הלכנו עוד כרבע שעה בקצב מהיר, בשתיקה. בחנתי את עצמי, יישרתי את הקפלים במכנסיים, העברתי את הידיים על הסנטר וקיללתי למגע הזיפים הסוררים. שאלתי את עצמי כיצד הוא נראה, אחרי כל השנים. בוודאי העלה קצת במשקל, אולי הצמיח שיער לבן. הוא לא היה מאלה שצובעים.

לא נדרש מאמץ רב לאתר את מריאנו. כריזמטי וגבה קומה, הוא התנשא מעל האסירים בחצר רחבת הידיים, אף שבסך הכול עמד בצדי מגרש הכדורסל. הוא ויתר על התלבושת, כמובן,  אבל שמר על הבלורית שהייתה סימן ההיכר שלו ועל המגפיים הכבדות שהגביהו אותו עוד יותר והשוו לו מראה של קצין בצבא. שיערו השחור עדיין לא הלבין, לכל היותר דהה.

עדיין התקשיתי שלא להתפעם מהשלווה הפנימית שהפגין, גם בלב אחד המקומות המסוכנים עלי אדמות. נשען בנונשלנטיות על הגדר, הוא היה שקוע בהרהורים, ותהיתי על מה. התאפקתי שלא לגשת אליו, להודיע על קיומי, לומר שאהבתי את העבודה שלו על "המלים נאמרו עד כלות". אני לא באמת יודע מה עורך ספרותי עושה, אבל הספר הזה היה מצוין, ולו משום שלא נתן לקורא את מה שהוא רוצה ולא אפשר למשפחת אאינצוויג לקבל בברכה את פני חיים מאייר הצעיר, למרות החסד הגדול שנטו שני הצדדים זה לזה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ברחבי החצר שהו האסירים, ברובם רובצים בפינות נפרדות, בוהים בחוסר אונים. אחרים, כנראה מהוותיקים יותר, ניסו לשחק בכדורסל או להתחרות בהורדות ידיים, כל דבר שלא דרש שיח כתנאי להשתתפות. אני לא יכול לומר שהזדהיתי איתם כי לא הכרתי את התחושה הספציפית הזאת. הם לא היו מסוגלים לשמוע דבר, אבל אני שמעתי הכול – את קול גרירת רגליהם על הקרקע, את חבטות הכדור במעבר בין ידיים מיוזעות ואת המחשבות שהם עצמם לא ידעו שקיימות. האזנתי קצת, רק כדי לראות שלא צפויות לי הפתעות של הרגע האחרון. משפחה, ילדים, לימודים באוניברסיטה, מי שגנב את מברשת השיניים, איך בא לי סניקרס. עבריינים בכירים בכלא, בעלי כוחות-על או לא, היו ונותרו אנשים משעממים למדי.

בערק הניח את ידו על כתפי, עיניו מצמצות בכבדות באור המלאכותי. הבטתי בו והנהנתי. הרמתי את ידי וכופפתי, אחת אחרי השנייה, שלוש אצבעות.

מריאנו התכווץ מיד, כאילו דקרתי אותו באמצעות בובת וודו. הוא הניח את שתי ידיו על אזניו וזעק לעזרה. "משהו לא בסדר עם סילנסיו!", קרא אחד הסוהרים לתוך מכשיר הקשר, רגע לפני שאסיר סמוך התעשת והכה בו בפניו. האסירים האחרים נראו אף הם מתעוררים לאט לאט, פונים זה לזה ונדהמים לשמוע שעונים להם בחזרה. אחרי השלב הזה, הגיעה ההתקוממות. רוב האסירים רצו לקצוות החצר, מעטים רדפו אחרינו בניסיון להצטרף או לקבל טובות הנאה מללכוד אותנו. אנחנו המשכנו לחצות את החצר בריצה. כלומר, אני הייתי מותש לחלוטין מאינספור הקולות, שהדהדו בי כמו בתחנת ממסר, והנחתי לבערק להוביל אותי לתחנה הבאה, תוך שהוא מכשיל את "נערת הגומי" ומתחמק מזרועות "איש הברזל". עוד סיכון, שלא הייתי לוקח אם הייתי חושש שיבגוד בי. זה לא קרה, לפחות בינתיים.

כשהתקרבנו לעמדת השמירה, הסוהרים נאבקו לפנות את מריאנו מהרחבה. כמה אסירים התנפלו עליהם, ללא ספק בכוונה לבצע בו לינץ'. רק שני עובדים נותרו לנסות לעצור אותנו ביציאה לכיוון הכלא לנוער, וגם אותם נטרלנו ברגע שבערק האריך בצורה קיצונית את אחת מאצבעותיו וסימן לאנדי. היא נפנפה בידה בחוסר סבלנות, אוחזת בכוס קפה בידה השנייה, והשומרים נפלו על פניהם בקול חבטה.

"הי", שמעתי אותה אומרת כשהתבוננתי לאחור.

"הי".

"סילנסיו יהיה בסדר, לצערנו", סינן בערק ופנה אליי: "אתה בטח שמח".

"לאו דווקא", השבתי, כשהם כבר התחילו ללכת לאורך המסדרון. בערק עיקם את אחת ממצלמות האבטחה: "הוא לא שם אותך כאן משהו כמו מיליון פעם?"

"זה לא היה הכלא הזה, בזמנו. לאן אתם הולכים?"

"אה, בורחים וזה", הסתובבה אנדי, מבולבלת.

"פגענו באישיות בכירה, וזה אומר שהפעילו קוד אדום. אין נכנס ואין יוצא עד שסילנסיו יחדש את המנגנון שמונע מהאסירים הלא-טלפתים לתקשר. לא נגיע רחוק בלי להיראות כמו חלק מהסגל".

"אה, סבבה", אנדי הצביעה לצד שמאל. "היפיפיות הנרדמות נשארו שם. אנחנו צריכים גם להרוג אותם, או משהו?"

אלוהים אדירים. "אחרי שנטרלנו את מצלמות האבטחה כל הדרך לכאן, את רוצה שיעלו על העקבות שלנו באמצעות שובל של גופות?"

בערק שוב תחב את אצבעותיו לחור המנעול, שנפתח בקול חריקה צורמני. "הם יתעוררו עירומים, אתה יודע".

"הם יתמודדו".


אני זוכר שתכננתי מראש עם השניים האלה כיצד לגנוב את המדים של השומרים. כנראה הם סתם שכחו. גם אני הגעתי לגיל שבו אני לפעמים שוכח דברים. היו תקופות בחיים שבהן הייתי צריך כל הזמן להזכיר לעצמי מי אני, כדי לא להתבלבל בין הכינוי לשם האמתי שלי, או לשכוח שאת כל הדברים הנוראים שייחסו לי – לא באמת עשיתי, רק גרמתי להם לקרות תמורת כסף טוב.

"חתיכת כישרון יש לך", אני מנסה להחמיא לאנדי בזמן הפשטת הסוהר.

"תודה", סומק התפשט בלחייה הורודות. היא הייתה בת לא יותר מעשרים וחמש.

"בערק אמר שאת אמריקאית. איך הגעת לפה?"

בערק העיף בה מבט קצר ושתק. אנדי השיבה, מתביישת: "התנדבתי בקיבוצים תקופה מסוימת".

"והגעת לכאן?"

"הלוואות הסטודנט לחצו אותי קצת. גנבתי מהקשישים שטיפלתי בהם, אחרי שהלכו לישון. אחד מהם החזיק בבית נשק יקר ערך וכשניסיתי למכור אותו…"

"הבנתי", קטעתי אותה. "מי מכם השיג לנו את הקוד למערכת המעקב?"

"קוד?", שאל בערק.

"דיברנו על זה, המערכת והגיבוי למערכת של המצלמות במעגל הסגור שבמסדרונות, מצלמות חכמות שיודעות לזהות גם משני צורה, ומן הסתם יזהו אותנו גם עם מדים ותגיות…"

"כן! בדקתי, חדר הסגל נמצא שם", התפרץ בערק והחל לרוץ לשני מסדרונות, שבסוף אחד מהם נמצא חדר ארוך ששימש כפינת אוכל. אישה אחת קמה כשהבחינה בנו, ונפלה כעבור רגע ונפנוף יד של אנדי. "סורי, בוס. זה היה ככה גם בכלא הקודם?", שאל בערק.

"בכלא הקודם לא יכולת לברוח. איך אתה מתכוון בדיוק…"

"חשבתי שאתה יודע".

נאנחתי. "חכה רגע. אנדי, תשמרי על הדלת. בערק, אני אזדקק לעזרתך עוד רגע".

לוח הבקרה העצום, שהשתרע על פני קיר שלם, היה מעוצבת ברוח בני בריתו הוותיקים של סילנסיו מה'נבחרת'. לכל אחד מהם היה פרופיל משתמש משלו, כמובן נטול ססמה. הם לא אהבו לשמור סודות אחד מהשני. רציתי להיכנס לזה של מריאנו, אבל זה הרגיש מוזר ונכנסתי לאחד האחרים – לא הסתכלתי אפילו איזה. הפעלתי שלוש תוכנות שונות כדי להגיע למסך שמאפשר להקליד קוד ולנטרל את המצלמות, פונקציה שכפי שמקורותיי סיפרו לי, נוצלה בפעם האחרונה כדי לאפשר למדענים בעלי עבר ביטחוני בעייתי לשתף פעולה עם המשטרה. המכונה ציינה בקול שיש "קוד אדום", ציטטה את החוק שמטיל אחריות פלילית על גיבור שהורג נבל ללא צורך בהגנה עצמית – ודרשה טביעת אצבע. בערק עיצב את אצבעותיו בהתאם, והיא נענתה ללא ויכוחים נוספים.

יצאנו מחדר הסגל, במרווחים סבירים אחד מהשני. האזעקה עדיין פעלה במלוא עוצמתה. הסיכוי היחיד שלנו היה להעמיד פנים שאנחנו בדרכנו חזרה לחצר, יחד עם שאר הסוהרים שגדשו את המסדרון והוזעקו לדכא את מרד האסירים. בדרך היתה פנייה לחדר סגנית המנהל, שיכולנו להשתמש בה כדי לחתוך בפתאומיות באמצע וכדי כך, להגיע לכלא הקטינים. שידרתי את המחשבה לבערק ולאנדי. הם הגיעו בשלום לנקודה שזכרתי והחלו לפנות בדיוק כשמישהו זיהה את "סנדוומן" והחל לזעוק לעזרה. העמסתי את כל השומרים האחרים בקולות, אבל זה היה מאוחר מדי. הם החלו להסתובב אנה ואנה, מתנגשים זה בזה, בניסיון לאתר את אנדי, שנבהלה והרדימה את כולם. כמו מקשה אחת הם צנחו על הרצפה, כאילו הורעלו בגז.

השתקתי את הקולות וקראתי: "רוצו!"

בכלא הקטינים היה לנו סיכוי טוב יותר להיעלם. הוראות הפתיחה באש היו מחמירות יותר, והשכיחות הגבוהה של שינוי צורה ומהירות על-קולית בקרב ילדים עבריינים הבטיחו שנוכל לגרום בקלות לבלבול בקרב הסוהרים. אבל זה לא היה מספיק, לא כשהאזעקה עובדת ובקרוב יבינו לאן נעלמנו.

"תסרקו במסדרונות", הוריתי.

התפזרנו למספר כיוונים. מצאנו בעיקר כמה מורים ועובדים סוציאלים, כאלה שלא היה צריך להרדים כדי שירימו ידיים בכניעה. בתוך הקירות השקופים של התאים התבוננו בעיקר בני עשרה, חלקם סתם פעורי פה, אחרים התעשתו מהר מאוד והחלו להלום באגרופיהם על הקירות או להפגין את יכולותיהם, כנראה כדי שנשקול לצרף אותם למנוסתנו. "בשום פנים ואופן לא", שידרתי לאנדי ובערק. "אנחנו לא מכירים את הילדים האלה ולא יודעים מה הם עשו. אנחנו אפילו לא יודעים אם הם לובשים את הצורה האמתית שלהם. חלקם מסוכנים לא פחות מהאסירים הבוגרים כאן".

הרגשתי רעש מסוים אצל בערק כשדלתות המסדרון החלו לפתע להיסגר בטריקה, בזו אחר זו. ניסיתי להיאבק ברעש תוך כדי הניסיון להסתנן דרך דלת היציאה לכיתות הלימוד, שנסגרה על ידי וגרמה לי לפלוט צעקת כאב. "בערק!", שידרתי. "איפה אתה? למה אתה חוסם אותי?"

אבל הוא לא ענה. אנדי התבוננה בי בהשתאות: "הוא נכנס למסדרון הקרוב יותר".

"כן, גם אני ראיתי".

"חשבתי שעם האצבעות האלה שלו הוא יכול לחמוק מבעד לכל דלת".

"אם הוא לא יגיע תוך דקה, נזוז", אמרתי. "למרות שבינינו, אני לא חושב שהיכולת הגופנית היא מה שחוסם אותו. אני מקווה מאוד שהוא לא ראה בפנים את מה שאני חושב שאולי הוא ראה".

"את מה?"

"בני מינו, ניצולי ספינות מהגרים. רובם עדיין מגיעים ישר לכלא, פשוט כי לא מוצאים להם פתרון אחר. לבערק היה מזל שמשפחה אנושית הסכימה לאמץ אותו".

"הוא עדיין יצא מהצבא ונהיה שודד בנקים".

"כן, אבל זה כבר באשמתו", התחלתי לענות, כשמערכת הכריזה קטעה אותי: "לתשומת לב הסגל בכל הדרגים, שלושה אסירים עדיין מסתובבים בחופשיות במתחם המתקן. אחד מהם, המכונה 'הד', מוגדר בדרגת סיכון גבוהה במיוחד…"

"לעזאזל", אמרתי.

"…מבוקש מת או חי. רשות לפתוח באש הוענקה בכל האזורים. אם לא יימצא תוך שעה, תוכרז רמת כוננות חמש".

"זה רע?", שאלה אנדי.

"רע מאוד", נשכתי את שפתי התחתונה. "בואי".

"אבל בערק…", היא התחילה לומר, כשאחת הדלתות מאחורינו נבלמה בקול חריקה ובצדה כמה אצבעות קטנות. רצתי אליה, ועזרתי לבערק להחזיקה: "תישאר שם".

"מה?", הוא שאל, המום.

"המצב מחמיר. אנחנו צריכים בן ערובה. תוציא משם מישהו".

"אבל אמרת…", הוא נאנק תחת משקל הדלת.

"הוא לא ייצא החוצה איתנו. אנדי תרדים אותו. במקרה הגרוע, נשתמש בו כמגן אנושי אם יפתחו עלינו באש. הם לא ירדפו אחרינו אם יחשבו שהיו אחראים להרג ילדים".

הוא נראה מזועזע: "לא!"

"אנחנו לא נגיע רחוק בלי קלף מיקוח".

"אבל ילדים?! רן, אחי, הגזמת לגמרי. כוסאמו של הדלת הזאת, אתם לא הייתם מגיעים כל כך רחוק בלעדיי, בחיים לא היית מצרף לפה את אנדי אם לא הייתי מביא אותה. אני אומר שאין ילדים, אז אין!", הוא דחף את הדלת בחוזקה, עיניו ניצבות ישירות מול עיניי.

"אתה עושה טעות", אמרתי.

"עם כל הכבוד, אחי, ימי התהילה שלך כבר נגמרו. אני לא שכיר שלך, וגם לי יש אמירה בעניין", הוא נדחף אליי בחזרה, כמעט בהפגנתיות, מתחכך בגופי בחוזקה כשסובב את גופו נגד הדלת ונכנס פנימה. הדלת נסגרה וננעלה על בריח. אני ובערק המשכנו ללטוש מבטים זה בזה.

"אנחנו חייבים לזוז", אמרה לבסוף אנדי.

"אין זמן", סיננתי. "כנסו לאחת הכיתות. הם יהיו כאן בכל רגע".


הכיתות תוכננו כך שילדים לא יוכלו להסתתר בהן, שלא לדבר על מבוגרים. לא היו בהן ארונות או כסאות, והתלמידים היו אמורים לשבת על שטיחים רטובים מצבע שעל הרצפה. ישבנו במרווחים שביניהם ובערק נעל את הדלת מבפנים. חיכינו לבוא השומרים, שאכן פשטו על המסדרון מהר מאוד ועברו דלת אחד דלת. כשהגיעו לדלת שלנו, ואחד מהם ניסה להבעיר אותה, אנדי נאנחה והרדימה את כולם.

"שנצא עכשיו?", שאל בערק.

"לא. הם עדיין מחפשים באזור", השבתי. "חכו עוד כמה דקות".

"המצלמות בוודאי כבר חזרו, והם לא יישנו לכל כך הרבה זמן", התערבה אנדי.

"את לא יכולה להרדים אותם שוב ושוב או משהו?", שאל בערק.

"זה… לא בדיוק עובד ככה. הם יפתחו חסינות ויתחילו להיאבק בי באיזשהו שלב".

"אנחנו צריכים זמן", התעקשתי.

היא היססה: "אני יכולה… גיליתי בעבר שבקרבה לאנשים, אני יכולה גם למחוק להם את הזיכרון".

"מעולה!", התלהב בערק.

"לא כל כך. אף פעם לא בדקתי לאיזה טווח זה עובד. לא יודעת, בכל זאת עבדתי עם קשישים, ניצולי שואה. אף פעם לא הרגשתי הכי בנוח למחוק לאנשים את הזיכרון".

"אני אנסח את זה בעדינות, לא אכפת לי איך את מרגישה", אמר בערק. "לכי לדלת ותעשי את זה".

אנדי, בתגובה, העבירה את מבטה אליי. הנהנתי בקצרה. היא קמה, התיישבה ליד הדלת והצמידה את ברכיה לחיקה. מהצד השני לא נשמע דבר, גם לא זעקות של השומרים. דממה השתלטה גם בחדר, ובערק החל לזוז במקומו בחוסר נוחות: "את עושה משהו או סתם יושבת שם?"

"תעזוב אותה", אמרתי.

"הי, אתה רוצה לברוח מפה או לא?", הוא פנה אליי. "מישהו צריך לברר שדברים נעשים כמו שצריך".

אנדי קברה את ראשה בין ברכיה. בשלב מסוים החלה לרעוד. מהצד זה נראה כאילו בכתה. אומנם, כשאמרתי שהגיע הזמן לזוז היא הרימה את ראשה באותה הבעה קרירה וצייתנית שראיתי קודם לכן, אבל בהחלט יתכן שחשבתי כך משום שהפעילה את יכולותיה גם עליי, בניסיון להמשיך ולהיראות חברה חזקה בצוות. היא זזה מהדלת ואפשרה לשנינו לפתוח אותה. ארבעה שומרים שכבו בצדה השני, שניים מהם זה על גבי זה. מכשירי הקשר שלהם היו עדיין בידיהם. אני יודע שחלקם הספיקו להזעיק תגבורת. מצאנו את התגבורת מהלכת ביציאה ממסדרון הכיתות, עיניה מתות.

"אנחנו צריכים אזור עם תקרה נמוכה", אמרתי.

בערק פנה בקוצר רוח: "לא סיכמנו שזה יהיה רלוונטי כשנגיע לעמדות השמירה?"

"המצלמות חזרו. אין סיכוי שנצליח להגיע לעמדות השמירה בלי להיתפס. הדרך הארוכה היא הסיכוי היחיד שלנו".

עיניו נפערו: "אתה רוצה לזחול דרך מאות מטרים של תעלות אוורור?"

"אני לא חושב שיש ברירה אחרת. התקרה הנמוכה ביותר, למיטב ידיעתי, היא במועדון שלהם. לא אמור להיות שם אף אחד עכשיו".

הריצה שלנו מקודם התחלפה בהליכה אטית. על קצות האצבעות פתחנו דלת אחר דלת, נדהמים לגלות כמה סוהרים במצב דמוי מוות מצאנו מאחורי כל אחת. אנדי, במצבה השקט אך הקטטוני, שיתקה לפחות כמה עשרות מהם. האזעקה עדיין רעמה במלוא העוצמה, ואנחנו התקדמנו לכיוון החלל המרתפי הקטן שהוקצה לצרכים החברתיים של האסירים הקטינים. היו בו פופים, טלוויזיה, שניים-שלושה מחשבים וגזירים של עיתונים לנוער מהעשור הקודם. הדלקנו את האור והתחלנו להערים את הפופים זה על גבי זה, כשלפתע שמענו קול ילדותי שקורא לנו לעצור.

"אתם לא אמורים להיות כאן", אמרתי, מבלי להסתובב.

"הצוות סומך עלינו שנסתובב ללא השגחה. אתם נושאים כלי נשק?"

"פאק…", סיננה אנדי.

"שקט!", הילדה, כך נדמה לי, צעקה. "אני הולכת להוציא אתכם עכשיו מהחדר ולמסור אתכם לשומרים. תתנגדו ואני מקפיאה לכם את הדם בעצמות".

למה אנשים עם יכולות הקפאה הם תמיד כל כך אמוציונאליים? "גם את אסירה", שאלתי. "מה יוצא לך מזה?"

"אמרתי שקט!"

"היא משת"פית, משתקמת. הם אוהבים לעשות את זה לילדים", אמר בערק.

הילדה, בתגובה, התגנבה אלינו במהירות והקפיאה את שפתינו במגע. נדרש לי רגע להבין זאת, כשהרגשתי לפתע שאיני יכול לנשום או לדבר ושחניכיי צורבות. אחזתי בחלק התחתון של פניי, בניסיון לחממו ולהיפטר מהמשקל הנוסף שנדמה כי נלווה אליו עכשיו, והבטתי לכל עבר כדי לאתר את הילדה. היא הצליחה להעניק לבערק כווית קור בלחיו השמאלית בטרם התעשת והתחיל לנסות ולהיאבק בה,משימה שהיה ברור שייכשל בה בהתחשב במה שעשוי לקרות אם ייגע בעורה החשוף. שלחתי יד אחת ונגעתי בכתפה של אנדי, שהנידה בראשה. הילדה הגיחה מאחורי ונאחזה בי בידיה הקפואות, מגעה חורך דרך מדי האסיר בבשרי. הסתובבתי בפתאומיות והכיתי בידיים בחוזקה, מנפץ אותן לרסיסים. היא צווחה והתכווצה. היא היתה בת שתים עשרה בערך, ולא פחדה מאתנו בכלל. כעבור רגע הבנתי למה – זרועותיה החלו לצמוח שוב.

"יש לך מזל, אחות", אמר בערק. "לזקן הזה אין רחמים".

"אנדי?", שאלתי, ואנדי שוב הנידה בראשה: "הקרח חוסם אותי מלהגיע אליה".

הסתובבתי באחת אל הילדה, שהביטה בזרועותיה הצומחות, והלמתי בראשה בחוזקה. היא נפלה על הרצפה, מעולפת.

בערק ניגש לטפל בסורגים. הם היו מוברגים, מה שאומר שהטיפול בהם היה פשוט יחסית לאדם שיכול לכווץ את אצבעותיו לעובי של מילימטר. בתוך רגע הוא השליך את החלון לרגלינו וזינקנו מתוך הפופים אל התעלה הצרה, שבה זחלנו כשאנחנו דוחפים את עצמנו באמצעות המרפקים ומתקשים מאוד לנשום. לא היו הרבה פניות, אך בכל פעם שנתקלנו בהן נעצרנו ושידרתי לשניהם את המפה, כפי ששיננתי אותה מאות פעמים. הסתרתי מהם את המחשבה שאולי אני טועה ושאנחנו נתעה בנקיקים המחניקים האלה במשך שעות. בין כה וכה הם היו ארוכים להחריד, השריד האחרון לימי הגולאג שבהם משרדי הקצינים הופרדו מתאי האסירים בתעלות שורצות מפלצות.

התעלות שמתחת מולאו מאז במים, אבל היה בצדן די שטח יבש שנוכל ללכת בו. ניצלנו את פתח המילוט לתעלות האוורור שהותקן במעלה הקיר, עוד בימים שבהם היה חשש שסוהרים יפלו לפיר וישלמו על כך בחייהם. זאת היתה נפילה מגובה לא מבוטל, ובערק, בהיותו בן לגזע נטול חוליות באופן יחסי, היה היחיד שיכול היה לעשותה לבד מבלי לשבור עצמות. הוא קפץ, נאנק בכאב, קילל קצת ושב לעמוד על רגליו בתוך רגע או שניים. "טוב, הגעתי לכור המצרף ואני עדיין לא מת", חייך.

אני לא חייכתי: "אין לך מושג אם השאירו כאן משהו".

"נו, באמת. גיבורים, אחי. המוסר הדפוק שלהם לא מאפשר להם להרוג אף אחד. בכל פעם שהם מעלים את הנושא, מישהו צועק שהם לא רוצים להיות כמונו. מה הם כבר יכלו לעשות כאן, לתחקר? להעביר שיעורי תנ"ך?"

נשמתי נשימה עמוקה. הוא באמת לא יודע כלום. "אתה הולך לתפוס אותנו או לא?"

הוא הושיט את זרועותיו בהפגנתיות אך בקוצר רוח, ואני גלשתי החוצה. אחרי יצאה אנדי, שבערק אחז בה רגע אחד יותר מדי והיא סילקה את ידו מישבנה ברוגז. בערק, בתגובה, צחק. "מצטער, אחות, אל תקחי את זה קשה".

אחרי זמן מה של הליכה בצדי התעלה, על כל הריח הנורא שהיה כרוך בכך, סוף כל סוף נמצא שימוש לפצירה המיוחדת של בערק מימיו כשודד, שהיתה היחידה שניחנה ביכולת לנסר את ציפוי הפלדה וששילמנו עליה לאפסנאים בכל המשכורת ששולמה לנו במתפרה. בערק, שהתגאה בהמצאתו לא פחות משהתגאה באצבעות עמן נולד, אף שאני מתקשה להאמין שבאמת הוא לבדו עומד מאחורי ההמצאה, אחז אותה בין שיניו כשהתקרב לסורגים וביצע את מלאכתו לאט ובזהירות, בקצב אחיד של ניסור. אני ואנדי הרכנו את ראשינו וניסינו להתרכז בנשימות הקצרות, בחום הבלתי נסבל שנשמר בכור המצרף, בצפצופים באזניים כתוצאה מרעם האזעקה. התכנית להסתנן לתעלת הניקוז דרשה ניסור של ארבע דפנות שונות, שאחריהן בערק ביקש מאתנו לזחול לאחור ואמר: "טוב, אין ברירה, זאת קפיצת ראש".

ועוד לפני שהחלטנו אם זה חכם לקפוץ חזיתית למים שאנחנו לא יודעים מה הוטבע בהם ואם לא ירעילו אותנו, מה שבהחלט היה אפשרי בימי הגולאג, בערק אחז בסורגים וקפץ איתם לתוך פתח הניקוז. אנדי זינקה וכמעט קפצה אחריו כשלפתתי את כתפה וסימנתי לה לחכות. היא הביטה בי ממצמצת, בשיניים חשוקות, בוחנת אותי כאילו נטרפה עליי דעתי.

"אתה מבין שהוא מתכוון לברוח בלעדינו?", שאלה, בטון רטורי.

הנדתי בראשי והנחתי אצבע על שפתיי, שעדיין צרבו מקור. שוב סימנתי לה לחכות. היא הביטה בי, הביטה בפתח, ולרגע נדמה היה שסוף סוף הכריעה נגדי כשהאזעקה חדלה מלהדהד והסוהרים קראו לבערק להרים את ידיו באוויר ולהימנע מלהפעיל כוח כלשהו. כעבור רגע חזרו על ההוראה גם באנגלית ובערבית וקראו "אז אתה מדבר עברית? יפה, ושלא תעז לזוז". נשכבתי על רצפת הגדה הלחה, ואנדי עשתה זאת רגע אחריי.

"אני לא מבינה. הסגרת אותו?", שאלה בלחישה. "כל זה היה מארב? כדי ששנינו נוכל לברוח?"

גיכחתי: "זה יהיה מארב רק התפיסה שלו תסיח את השומרים משנינו, ואני האסיר המבוקש יותר".

היא המשיכה להביט בי.

"לא, זה לא מארב. יש מעבר נסתר בצדי פתח הניקוז שהתכוונתי להראות לכם. הוא היה דורש מאיתנו זחילה בתוך זרם מים למשך כמה דקות".

"אז למה…"

"אל תתעמקי בזה, ואל תקחי את זה אישית. אולי עדיף ככה. שותף פזיז שמסכן את המבצע לא שווה שתסכני את עצמך בשבילו, גם כלכלית". השתהיתי. "את יודעת על מה אני יושב, נכון?"

"אני מכירה רק את הכינוי שלך".

"יפה. אז כדאי שתדעי שהוא לא ניתן לי רק בגלל היכולות הטלפתיות שלי. אני מרגל. במשך שנים הייתי סוכן סמוי ומודיע, ונכנסתי ויצאתי מבתי כלא בגלל שסייעתי למדינות שלך אסור להיכנס אליהן בטיוח פרשות שחיתות וסגירת עסקאות שוחד. ראיתי איך הם חומקים מעונש בזמן שאני מורשע בפשעי מלחמה, ואתה אף פעם לא לומד להיזהר מספיק במקומות האלה, שבהם אנשים יעשו הכול כדי להציל את עצמם".

הזרקור המשטרתי סנוור את עינינו, פילח את החשיכה באבחות סכין לכל עבר. שם, למטה, השתרר בינתיים שקט. בערק כבר התחיל לשיר, או נלקח לאגף סגור שבו יתחיל להבין מה היה פה לפני "זלדה סימיון" והחוקים הליברליים שהעבירה בכנסת. היחידות המיוחדות מן הסתם פרצו בינתיים למתחם, והמשיכו לסרוק אותו מבחוץ מכל עבר.

"מה אתה מנסה לומר?", שאלה אנדי.

"יש לי את הכלים, הידע והניסיון להפוך אותנו לאנשים חופשיים. אני מעוניין בשיתוף הפעולה שלך, אבל לא יכול לכפות אותו עליך. אני לא יודע מה המניעים שלך, אבל אם תבחרי להמשיך אתי גם אחרי שנצא מכאן, אצטרך שתוכיחי לי את נאמנותך. אם לא תוכלי להבטיח לי אותה, את מוזמנת להמשיך לבד. בטוח תגיעי יותר רחוק ממנו, אם כי גם אותך כנראה יעצרו ברגע שתגיעי ליציאה מהממד המקביל".

היא התבוננה בי, כחוככת בדעתה, וכעבור רגע, מהיר מדי לדעתי, מצמצה בחדות. שמעתי אותה חושבת: "הוא מתכוון להקריב את בערק. אבל אני לא מכירה את האיש הזה, לא באמת, אני מכירה את בערק, הוא הגן עליי מול האסירות שתקפו אותי כשישנתי…"

"אין לי משפחה, אנדי", קטעתי אותה. "גדלתי בנתניה, בתקופה שעוד נשלטה על ידי משפחות פשע. אני יודע שמשפחה היא הדבר הראשון שאפשר לאיים עליו כשרוצים להשיג משהו ממישהו. מצד שני, גם גיבורים וגם נבלים לא מגיעים רחוק בתור זאבים בודדים. אני יודע כמה חשוב לך שבערק יצטרף אלינו, בתור מישהו שאת בוטחת בו, ודווקא בשל כך הייתי מבקש שתשאירי אותו מאחור ותחברי אלי".

"אתה רוצה שאצהיר על עצמי בתור המשפחה שלך?", היא שאלה, כאילו נשמעה לעצמה מטופשת.

"יש לכך גם משמעות משפטית. תצטרכי להעמיד פנים שאת הבת שלי כדי שהזהות הפיקטיבית תאפשר לשנינו לחזור ליקום שלנו".

היא הפנתה את מבטה ממני: "בערק נשאר".

גיכחתי: "ג'ינג'ית, גם היכולת המופלאה שלך לא תאפשר לנו לעבור את כל הגיבורים ששומרים עליו עכשיו. איבדנו את אפקט ההפתעה. הם כבר יודעים למה לצפות".

"הוא לא אשם", מלמלה.

"בכל מקרה, עכשיו כשהוא נתפס, נצטרך לפעול מהר. בואי אחרי", קמתי בעצמי והראיתי לה כיצד אני משתחל דרך פתח הניקוז ומתחמק מעיקר זרם המים כדי ללכת על תעלה צרה בצלע ההר, עקב בצד אגודל. זאת היתה דרך קצרה אך מפותלת, שבחלקה היתה צרה מכדי שבני אדם יוכלו ללכת בה ואילצה אותנו לפסק את הרגליים. רק בדיעבד ניתן היה לראות שהתעלה הסתירה כניסה למנהרה מתחת לכור המצרף. הכניסה עצמה היתה נעולה, כמובן, אבל המבואה השתמרה היטב למרות הרטיבות והירוקת שכיסתה אותה. ניתן היה לראות בה את כל מה שהגיבורים לא חשבו שיקר ערך מספיק כדי להסתירו מאחורי דלתיים סגורות: מקומות החנייה רחבי הידיים, התלבושות הישנות, קיר הפרסומים בעיתונות. גיבורים תמיד ניחנו בחיבה מיוחדת ליחסי ציבור. הייתה שם כמובן גם כספת החירום שלהם, עם כל הגאדג'טים הישנים. הם לא החליפו אותה, גם לא לאחר שפורסם שכבר פרצתי את הדגם הזה בתימן.

"איך ידעת שהם הקימו כאן את מנהרת הפיקוד?", שאלה אנדי.

"כי כך היה נוח יותר לטפל באסירים בגולאג", הסברתי. "אנדי, במשך רוב תקופת המאסר ישבנו לבד בתא, ללא אור יום, ללא זכות לביקורים. אפילו לצאת לשירותים לא הייתה זכות מובנת מאליה. הם הוציאו אותנו משם כשהיו צריכים לשאול אותנו שאלות, הבעיה הייתה שאף אחד לא דיבר. אז הם יצאו, הוציאו, השליכו אותנו למפלצות מכוכב הבית שלהם, וחזרו לבונקר המפואר כדי לערוך מסיבות עיתונאים עם ססמאות על אמת וצדק".

"אבל סילנסיו…", היא התערבה.

"סילנסיו באמת לא היה מודע לכך, רוב השנים. הוא שייך לדור הישן שיצא לאכוף את החוק ברחובות והשאיר לאחרים את הענישה. כשגילה, הוא פרש מה'נבחרת' והפך את הגולאג למתקן הזה. הוא מפקח עליו בהתנדבות".

"כלומר", היא היססה, והביטה בבלבול בעמוד ראשי של עיתון שדיווח על נטרול מתקן שיגור בקוריאה הצפונית. "סילנסיו, הגיבור שמעולם לא אירח מסיבות עיתונאים או הצטלם עם תינוקות, הבחור שכולם אמרו עליו מאחורי הגב שהוא אוטיסט, הוא הדבר הטוב ביותר שיצא מהמקום הזה?"

"ממקומות כאלה לא יוצאים דברים טובים", נאנחתי. "את יודעת שעדיף כבר להרוג את בערק. הוא פתח את הפה, או שהעבירו אותו לאגף סגור".

היא הישירה מבט לעיניי: "בוודאי יש משהו שנוכל לעשות".

"את חושבת שאני מסתיר ממך משהו?"

היא המשיכה להביט בי, עיניה נוגות. גם לה לא היה לאן ללכת, או רעיון אחר לאן לברוח. היא אפילו לא חיבבה אותי במיוחד, וחשבה: "אבל הוא רוצח ילדים". תהיתי מה היה קורה לו ידעה עד כמה הכוח שלה יכול לשמש להפקת הון צבאי ופוליטי, מעבר לפגיעה בחפים מפשע, ואם הייתה בכלל מתפתה להשכיר אותו לידיים הלא נכונות אילו השתחררה ממאסר כמתוכנן.

"אוקי, יש דבר אחד שנוכל לעשות, והוא נמצא בכספת הזאת. אבל אני מזהיר אותך, את לא תאהבי את זה".

עוד לפני שאמרתי מהו, אנדי סרבה. היא לא הייתה צריכה לקרוא מחשבות כדי לדעת מה תכננתי, ואני לא הייתי צריך לקרוא את שלה כדי לדעת שלא באמת הייתה לה ברירה אחרת. זה היה אחד מאותם ויכוחים שבהם אחד הצדדים מרגיש שהוא חייב לנצח, בשם העיקרון, אבל יודע שהוא מפסיד – ואנדי אכן הפסידה. לקחנו את "המעצים" מהכספת וכשיצאנו מהמנהרה, מתגנבים מאחורי ניידות המשטרה, אנדי עשתה בדיוק כפי שדרשתי, לחצה על הכפתור וצפתה בעשרות, אם לא מאות שוטרים, נופלים בבת אחת, כאילו הוכו בלום. לאחר מכן קרסה על ברכיה, מותשת מסחיטת כוחותיה בידי המכשיר. הסרתי את אזניות המגן, השארתי את אנדי שם והלכתי לתוך המפקדה, במחשבה שכולם נכנסו לתנומה נצחית – ואז ראיתי את מריאנו, עומד איתן.

"טיפשי מצדך להשתמש בממד שלי בגלי קול", אמר, במבטא מקסים.

חייכתי: "הצלת אותם? זה חמוד".

הוא גלגל את עיניו והושיט את ידו: "הם יתעוררו בקרוב. תסגיר את עצמך, הד, או שבפעם הבאה אני לא אהיה שם לוודא שלא מעבירים אותך לאגף שמור".

"הדאגה שלך שוברת לי את הלב", השבתי בקול רך. "אה, רגע, בעצם כבר שברת אותו. אל תגרום לי להכאיב לך פעמיים באותו יום, מריאנו. זוז הצידה".

"ממתי אתה מבקש דברים בשביל הפרוטוקול?"

"כי אתה היית תמיד כל כך חסין לכוחות שלי", רציתי להגיד, אבל ידעתי שזה לא נכון. מריאנו לחלוטין לא היה נתון למניפולציות, אבל היה טלפת איום ונורא. הוא נאנק תחת ריבוי ועוצמת הקולות ששידרתי, כאילו צרחתי לתוך אזניו במגפון. פעם היה מתעלף מהמתקפות שלי, היום הוא לקח כדורים מיוחדים שסייעו לו לשמור על שלוותו ונאבק נגדי בעקשות, כמו גבר הנאבק על כבודה של אשתו בתגרת שיכורים.

"לך לישון", אמרתי, מנופף בידי.

"ניסיון נחמד", הוא צעק, מתקרב אלי. "אבל למדתי. אני יודע להבדיל בין הקול שלך למחשבות שלי".

"מה? לא, לא דיברתי אליך", אמרתי והחוויתי לכיוון אנדי.

"היא לא יכולה לשמוע אותך".

"לא, אבל עשיתי מחווה מספיק גלויה כדי שהיא תבין", הסברתי, והוא נפל.

הלכתי לתוך המפקדה שבה ביקרתי פעמים כה רבות, אף פעם לא כאדם חופשי. החלטתי להמר, ניווטתי לתוך המסדרון הישן והלכתי לחדר החקירות הראשי, כשאני נעזר בתגים של שומרים סמוכים שהתמוטטו כדי לעבור שלוש מתוך ארבע הדלתות. את הדלת הרביעית כבר הייתי צריך לפרוץ בעצמי, כי לא היה סוהר בסביבה, אבל זאת הייתה מערכת אנלוגית ומשחק קל בחוטים פתר את הבעיה. בערק, כנראה הודות לכל הדלתות הכבדות וההתערבות של מריאנו, נמצא כשהוא סהרורי בלבד. כשפגש בי הוא הביט דרכי ואז סביבו, כאילו השקיף על נוף הררי. הוא לא ידע מה הוא עושה שם, או מה שמו.

הסברתי לו שיש מצב חירום רפואי והובלתי אותו בריצה לאנדי, שעדיין בקושי הצליחה לעמוד על רגליה. אמרתי שבתי חולה וזקוקה למנוחה ושאני עצמי לא יכול לשאת אותה, בשל גילי המופלג. אני לא עד כדי כך מבוגר, אבל יש צעירים שבעיניהם כולנו זקנים. בערק התנדב מיד, פנה אלי ב-"כן, אדוני" ושאל לאן ללכת ומה לעשות. אם שם לב שאני מכוון אותו בין מה שנראה כמו עשרות גופות של שוטרים לתוך ניידת משטרה, או שאנדי מגיבה בהבעת גועל לכך שהוא נוגע בגופה – הרי שהצליח להשתיק את מחשבותיו באופן מעורר השתאות.

"יש בית חולים בסביבה?", שאל, תוך שאני משדר למוחו כיצד להניע את אצבעותיו כדי להתניע את הרכב ולהגיע לנקודות הציון של היציאה מהממד המקביל.

"לא, אני מכיר מקום אחר שבו יטפלו בה", תלשתי דף מיומן המשמרת בניידת. "אל תשכח ללבוש את המדים שלך, אדוני השוטר".

"נכון, המדים שלי…", הוא טפח בידיו על פניו בתסכול.

"לא נורא, אני ובתי נכבד זאת גם את תחליף בגדים בעצירה הבאה. נשמח אם בתמורה תערוב לנו מול מישהו ממעבר הגבול לפני שנצא הביתה. אני אתן לך את שמו והמסמכים הדרושים. הוא יודע מי אני".

"כמובן, כמובן", הוא התניע ויצאנו לדרך, מותירים דממה מאחורינו.

"אפשר בקשה אחת נוספת, אדוני? צר לי על כל הטרחה".

"אני פה לתת שירות".

הושטתי לו את הדף מהיומן, מקופל כך שכל ניסיון לפתוח אותו יסתיים בקריעתו: "אני נאלץ לעזוב בחופזה, לפני שסיימתי פרויקט בהוצאת הספרים שבה אני עובד. אני אשמח מאוד אם תעביר להם את המעט שהספקתי. הכתובת רשומה בחוץ".

לקריאת סיפורים נוספים בתחרות לחצו כאן

למגירת הכתיבה שלי

העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים: סיכום הרצאה

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

לצפייה בהרצאה בוידאו (איכות בינונית) | לסיכום ההרצאות הקודמות שהעברתי: "נשים מתבוננות בגיבורות על" ו-"אל תקראו את הספר הזה- הוא מרושע!"

מיאמי, 26.05.12. זוהי שעת צהרים מוקדמת ורונלד פופו, הומלס בן 65, מנמנם לתומו בצדי הרחוב. לפתע רץ לעברו רודי יוג'ין, בן 31. הוא עירום לגמרי ויש לו מבט מוזר בעיניים. 18 דקות נמשך המפגש ביניהם, במהלכן השוטר שהבחין כי יוג'ין התחיל לאכול את פניו של פופו מזעיק תגבורת, וזו מגיעה למקום ויורה ביוג'ין שלוש פעמים. הוא נופל ומת, לא לפני שעיוור את פופו לצמיתות.

פופו לא הכיר את יוג'ין ולא התגרה בו טרם המתקפה. יוג'ין עצמו היה נטול עבר פסיכיאטרי או פלילי של ממש. למרות זאת, לפני שהחל לאכול את פניו של פופו הוא הפשיט את מכנסיו והאשים אותו בגניבת ספר התנ"ך שלו. לאחר המתקפה גברה ההערכה שפעל תחת השפעה של אל-אס-די, אלא שמבחינת הצהובונים שפרסמו את הסיפור, והפיצו בכל מקום את התמונות (הקשות) ממצלמות האבטחה, לא ניתן היה להגדיר את הדקות האחרונות לחייו תחת כותרת אחרת' מלבד "התפרצות מגפת זומבים".

בראש כל דיון על זומבים יש להדגיש, אם כן, נקודה חשובה – זומבים הם יצורים מיתולוגיים. אף מגפה לא תיקרא בעתיד על שמם ואין סכנה שיכחידו את מרבית אוכלוסיית העולם או, רחמנא לצלן, יביאו לאפוקליפסה. למען האמת, הסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת זומבים שקול, פחות או יותר, לסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת גובלינים או חדי-קרן, עד כמה שאפוקליפסות שכאלה נשמעות כמו דבר לא-כל-כך-נורא באופן יחסי.

ההרצאה שלפניכם מתבססת אפוא על הופעות של זומבים במיתולוגיה ובתרבות, וגם על מעט הספרות המחקרית שנכתבה בנושא. למתעניינים בהופעות של זומבים בתרבות הפופולרית הייתי ממליצה על הספר Zombies, Vampires and Philosophy והסרט Doc of the Dead, ולמעוניינים להעמיק במיתוס עצמו – על הסרט Zombies: A Living History  והספר הנפלא של דניאל וו. דרזנר Theories of International Politics and Zombies.

בעברית אפשר גם לקרוא מספר פוסטים מעניינים בנושא באתר "יקום תרבות" – על האיטי, על ריצ'רד מתיסון, על סרטי "המתים החיים" ועל התרחיש שבו תתפרץ מגפת זומבים בישראל. רועי צזנה כתב באתר "הידען" גם על האתנו-ביולוגיה של המיתוס עצמו.

טריילר ל-Zombies: A Living History

* קצת רקע:

אז מה זה זומבים, בעצם? ככלל,  "זומבי" הוא הגדרה למצב פילוסופי שבו חלה הפרדה בין גוף ונפש, שבו הגוף שלנו הוא כבר לא באמת שלנו. ההזרה שנוצרת בין הנפש לבין הגוף היא "המאוים" במושגיו של פרויד, התחושה שהגוף שלנו או של יקירינו נראה כה מוכר ועם זאת, מכיל פתאום משהו בלתי מוכר ומאיים. הגוף בהחלט עשוי להכיל תודעה חלופית לשלנו – רובוט, חייזר, דיבוק שטני ועוד. הוא עשוי גם לא להכיל דבר.

"המאוים" לא משליך רק על הפרט, אלא גם על סביבתו הקרובה, כאשר הוא מאלץ את הבריות להכריע מבחינה משפטית מיהו באמת האדם שבתוך הגוף, ומי יישא את הדין על מעשיו. ג'ון לוק מדגים זאת באמצעות משל על נסיך וסנדלר- נשמת הנסיך האכזר וההדוניסט מתגלגלת לגופו של הסנדלר, בעוד נשמת הסנדלר אובדת בתהום הנשייה. הנסיך נשפט אפוא על המעשים שביצע בגוף בו הוא שוהה, למרות שהסנדלר עצמו אינו מודע להם – ולפיכך גם אינו נושא באחריות עליהם.

רומן הערפדים "אני האגדה" מתייחס לאותה דילמה מזווית הפוכה- סיטואציה שבה "המאוים" השתלט על החברה כולה, לבד מגיבור הסיפור. כפועל יוצא מכך הוא מתבצר מדי לילה בביתו, המקום היחיד שבו באפשרותו להגן על גופו, ושומע את שכניו לשעבר מתקהלים מחוץ לבניין וקוראים לו לצאת, בכוונה להפוך אותו לאחד מהם.  רוברט נוויל מתמודד עם החרדה הקולקטיבית מפני העדר, חרדה שהופכת את הרומן ליצירה מכוננת ביצירות העוסקות בזומבים ונחשבת עד היום למאפיין עיקרי שלהן.

"אני האגדה" יצא לאור ב-1954, השנה שבה יצאה המפלגה הקומוניסטית בארה"ב אל מחוץ לחוק. כמו יצירות קולנוע רבות בשנות ה-50, שזכו לכינוי Invasion Movies, הוא מציג פלישה של חברה אחדותית וזרה, שמתחילה קודם כל בגוף הפיסי, ולאחר מכן מחילה את עצמה על המרחב הגיאוגרפי. זאת, במקרה של סרטים מסוימים, תוך שימוש בגופות מתים.

מקור המילה "זומבי" מגיע אי שם מתחילת המאה העשרים.  האיטי, מדינה באיים הקאריביים שנתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 ומאז נהייתה לקולוניה צרפתית ובריטית, נמצאת בין השנים 1915-1934 תחת שלטון אמריקני. במרוצת זמן זו מזדמן אליה גם העיתונאי המוערך וויליאם סיברוק, שגם היה ידוע בקרב מכריו כקניבל. בין השאר סופר כי ניצל קשר עם אחד מחבריו, אז מתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בסורבון, על מנת להשיג דגימה של בשר אדם – ולו כדי שיוכל "לטעום את המעדן האסור".

טריילר לסרט The Serpent and the Rainbow, המבוסס על ספרו של החוקר וויד דיוויס, שערך גם הוא מסעות בהאיטי:

סיברוק יוצא למסע בין חברות שבטיות ברחבי העולם שבהן הקניבליזם הוא עדיין פרקטיקה מקובלת. בהאיטי הוא מגלה את הוודו- תורת כישוף עתיקה שבמסגרתה ניתן, בין היתר, להפוך אנשים לזומבים – או לפחות ליצור מראית עין של זומבים. מכשפים שחורים ("בוקורים") היו מבצעים לחילופין טקס במסגרתו נכלאה הנשמה של הקורבן בתוך בקבוק, או מסממים את הקורבן בסם המדמה מוות (כמו טטרדוטוקסין), גורמים למשפחתו להכריז עליו כמת ולמעשה לקבור אותו בעודו בחיים –כאשר לאחר מכן היו מוציאים אותו מהקבר ומוכרים אותו לעבדות.

ספרו של סיברוק מ-1929, The Magic Island, כמו גם עדויות מתיישבים אמריקנים ששבו למערב עם סיפורי אימה אודות מנהגי הקניבליזם והזומביפיקציה בהאיטי- השתלבו היטב בגזענות האמריקנית, שנקבה לראשונה במילה Zombie בשניים מהסרטים המוקדמים של הקולנוע ההוליוודי. White Zombie ו-I  Walked With A Zombie מציגים שניהם נרטיב של עבד שחור המשתלט על גופה של גברת לבנה, ולמעשה הופך את ההיררכיה "הטבעית" ביניהם – אתם יכולים לשער לעצמכם לאיזו מטרה.

הזומבים בהאיטי, מיותר לציין, אינם מתים-חיים ומעולם לא גילו תאווה לבשר אדם. החלק הזה, אפשר לומר, הוא תוספת שלנו. מתים-חיים הם אלו ש"עולים מן השאול תחתית ויאכלו את החיים" בקללה שמאיימת האלה אשתר להטיל כאשר חיזוריה נדחים על ידי גלגמש במיתולוגיה המסופוטמית. המתים-החיים מופיעים גם ב-"חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל, בו מבשר האל לעצמות על כוונתו להפיך בהן חיים, להעלות אותן מקברן ולהעלותן לארץ ישראל.

המתים-החיים מופיעים בנוסף במיתולוגיה הסינית, הויקינגית, הערבית וכמובן האנגלית. באחרונה מביניהן הם מוצגים בדמות המוכרת לנו ביותר כיום – Revenants – מתים שקמו מקברם וניזונים מבשרם של החיים, כאשר הקימה לתחייה ככל הנראה נובעת מ"עניינים בלתי גמורים" שנותרו להם בחייהם.

קניבליזם, למרבה הצער, אינה תופעה השמורה באופן בלעדי לתחום הפולקלור. במאה ה-19 הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של Donner Party, משלחת המתיישבים לקליפורניה שאכלה את אנשיה, אשר גוועו ברעב במהלך המסע המתיש בכפור למחוז חפצם. בקנדה התוודעו לראשונה לסיפוריהם של רוצחים סדרתיים קניבלים, כמו Swift Runner, שהגדיל לעשות באכילת  ששת ילדיו, אשתו, אמו ואחיו – כל זאת בטענה שהיה רדוף על ידי רוח הווינדיגו, המשתלטת באופן ספציפי על אלו שחטאו באכילת בשר אדם.

כל אלו עיצבו את ההופעה הנוכחית של זומבים בקולנוע, בספרות ובמדיה רבים אחרים. אלא שבתרבות המערבית, הלכה למעשה, הזומבים הופיעו לראשונה הרבה קודם לכן – בין השאר בדמותו הארכיטיפית של החייל הקם לתחייה בשדה הקרב.

בתחילת המאה העשרים נשבו ביתר שאת רוחות המלחמה וברטולד ברכט, פציפיסט מוצהר, נשלח לבית חולים שדה בתור עוזרו של רופא צבאי. ב-1916 הוא פרסם את שירו הראשון, Legend of the Dead Soldier, ובמרכזו טקס הקמה לתחייה שלחייל שנפל בשדה הקרב- משום שהמלחמה טרם נגמרה, והקיסר עדיין זקוק לגופות שישמשו כבשר תותחים. כך מתאר זאת ברכט:

Straightway they took the soldier off.

The night was soft and warm.

If you hadn’t a helmet you could see

The stars you saw at home.

They filled him up with a fiery schnapps

To spark his sluggish heart

And shoved two nurses into his arms

And a half-naked tart.

[…]

He’s stinking so strongly of decay

That a priest limbs on before

Swinging a censer on his way

That he may stink no more

שנים רבות לאחר מכן, מתאר את פעולת החייאת החיילים המתים משורר יהודי-גרמני דווקא, משה ליפשיץ. בשנת 1940 כתב, במחזה שלא נמצא מעולם, אך ככל הנראה תורגם מיידיש, אודות בנים השבים לאמם מן המלחמה – והיא מקבלת אותם כאילו היו חיים.

ישנו צדק פואטי בכך שהמלחמה נגמרת והחיילים שבים לביתם, ואולם בשירו של ברכט, כמו גם בסרטים המודרניים Dead Snow ו-"בשר תותחים", המצב הוא הפוך- מכונת המלחמה לא זאת בלבד שמצעידה את החיילים לקצם, אלא ממשיכה לשלוט בגופם גם לאחר מותם, באמצעות המדים שלעולם לא יהיה באפשרותם להסיר.

  1. זומבים איטיים

בשנת 1968 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי המתחיל ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים", ובו נרטיב הישרדות של צעיר שחור וצעירה לבנה, המסתגרים בבית בערבה מפני מתים אוכלי אדם המשוטטים בחוץ. זאת, לסירוגין תוך כדי עימות עם משפחה בורגנית המתבצרת במרתף הבית. הסרט, מיותר לציין, שופע אזכורים למחאה הפוליטית בשיקגו של אותה תקופה וכמובן למלחמה הקרה, וגם חורג מרוח התקופה ומהז'אנר בהציגו גיבור שחור בקדמת הבמה.

רומרו לא ידע כיצד לכנות את היצורים המאיימים שהופיעו בסרט. אחד ממבקרי הקולנוע כינה אותם "זומבים", ובסופו של דבר הוחלט לאמץ את השם – למרות שישנו קשר רופף למדי בין הזומבים של "ליל המתים החיים" וזומבים אטיים יחסית מסרטים אחרים. הזומבים מ-1968 למעשה אינטיליגנטים ואכזריים הרבה יותר מקרוביהם המאוחרים יותר. לראיה, הזומבי הראשון שמופיע בסרט משתמש באבן כדי לשבור חלון של מכונית ולהגיע לברברה, היושבת בתוכו. הילדה הזומבית בסרט, בסצנה שנהפכה לקאלט, רוצחת את הוריה תוך שימוש בכלי עבודה שמצאה במרתף- ורק לאחר מכן אוכלת אותם.

הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)
הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)

כמו כל סרט מצליח, "ליל המתים החיים" השפיע על גל יצירות קולנועיות שבאו אחריו ואשר הציגו שוב ושוב את היצור המת-החי ואוכל האדם. מ-"המתים המהלכים", דרך "מת על המתים" ועד "פרנורמן", שבו הזומבים גם הותאמו לקהל יעד צעיר יותר, הזומבים מופיעים כעדר עצום ולא חכם במיוחד, שנידון להטיל את אימתו על החיים בתור עונש משמיים, התגלמות של קללה או התגשמות האמירה על "הנוער של היום".

רומרו עצמו דווקא המשיך לפתח את המיתוס, ולא בכדי הוא נתפש עד היום כאביו הרוחני. בסרטים מאוחרים יותר הציג צדדים נוספים של המפלצת שיצר והחיל את אפוקליפסת הזומבים על מגוון עולמות, תוך טשטוש הולך וגובר של ההבדלים בין הזומבים והניצולים.

להלן, בעוד ש-Dawn of the Dead ממקם את העלילה בקניון ודן בתרבות הצריכה, Land of the Dead עוסק בפערים החברתיים בין הזומבים לניצולים ובין אלו האחרונים לבין עצמם ו-Day of the Dead מציג את הזומבי הלומד הראשון בז'אנר (בוב) על מנת לדון בהבדל בינו לבין גברתני הצבא האמריקני המקיפים אותו. בעוד שבוב לומד לכבד ואפילו לחוש רגשות כלפי הסובבים אותו, החיילים לא חדלים להתייחס זה לזה בהתנשאות, בכוחנות ובסקסיזם – מה שמוביל בסופו של דבר למותם האכזר.

רומרו גם לא טמן ידו בצלחת לנוכח עליית תרבות הריאליטי, וברימייק ל-"ליל המתים החיים", "יומן המתים", הציג את אפוקליפסת הזומבים המתממשת מבעד לעדשת המצלמה של סטודנטים לקולנוע.  בריטניה, מעצמת הריאליטי שהגתה גם את "האח הגדול", הפיקה גרסת אפוקליפסת זומבים לתכניתה הפופולרית וה-BBC  אף הפיק את המוקומנטרי I survived a Zombie Apocalypse, שכשמו כן הוא, מדמה תכנית ריאליטי בה משתתפות מגוון דמויות ששרדו את האפוקליפסה.

אשר לתקשורת המסורתית, רומרו הפגין בעיקר בוז גדול כלפי יכולתה להוות מקור מידע חיוני לאזרחים בשעת אסון, או כל דבר מעבר לכך. עלילת "ליל המתים החיים" נקטעת ללא הרף בשל משדרי חדשות מיוחדים בטלוויזיה, ואולם כאשר הניצולים מנסים להקשיב לעצות הניתנות בהם ולהגיע למקום מבטחים – הם חווים תאונה ונאכלים בעודם בחיים. העיתונאים ב-Dawn of the Dead מוסיפים חטא על פשע כשהם מתעלמים במופגן מהנעשה באולפן או צועקים בקולי קולות על המרואיינים.

התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)
התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)

יחד עם זאת, אין לזלזל במקומה של התקשורת כצינור להעברת מידע בין שורדים. בספרו The Survival Guide מציין מקס ברוקס את המעמד החשוב של הרשתות החברתיות (וטוויטר בפרט) עבור ניצולים שיבקשו להעביר דרכן מידע אודות מקומות מסתור, מקורות מים ומפגש עם ניצולים נוספים, כמו גם קבלת הדרכה אודות דרכי הישרדות בשטח.

אפוקליפסת זומבים, מטבע הדברים, מלווה בחרדה גדולה, שנובעת מחשש להכחדה של המין שלנו. היא גם מלווה בהעצמה. זומבים אומנם נעדרים את הסקס אפיל של הערפדים, ואולם גם בהפיכה אליהם אנחנו נעשים (מלשון becoming של דלז וגואטרי) מיצור אנושי מגושם לנבל מפחיד וחסר רחמים, הורס, משמיד, Kick-ass.

הטענה הזאת חלה, ברובה, גם לגבי נשים. בז'אנר מקובל להציג נשים אמיצות, חזקות ועצמאיות, שמקבלות על עצמן את ההווי המיליטריסטי של העולם החדש. זאת, גם אם המטרה העיקרית של נוכחותן היא להוות אובייקט של המבט הגברי, בשמלה אדומה ונעדרת פרקטיות ("האויב שבפנים") או באמצעות המקצוע העתיק בעולם. הבעיה מתחילה ברגע שנשים נכנסות להיריון, יולדות, או חלילה מתבגרות יתר על המידה. באותו רגע מחובתה של הקבוצה להגן עליהן, דהיינו להציגן בתור נטל, שדינו למות בשלב זה או אחר של ההרפתקה.

השאלה Can they have it all נעשית קצת פחות רלוונטית כשנזכרים בעובדה שהיוצרים העיקריים בז'אנר הם גברים, ושגם הם נהנים לראות את עצמם בתפקיד הנבל והמשמיד. נבל, שמנצל את האפוקליפסה וההיעשות על מנת להשיג באופן אלים את הבלתי מושג במציאות שבה יש דין ויש דיין. הופעות של אונס, הפרשות ועירום נשי רווחות בסרטי זומבים, אולי יותר מבכל סרטי המפלצות האחרים, ולראיה הסרט העצמאי Deadgirl- שמתאר לאורך כל אורכו אונס של זומבית אחת מידי נערים בגיל תיכון.

  1. זומבים מהירים

רומרו לא סבל זומבים מהירים. הוא טען שזומבים אינם בנויים למהירות והקרסוליים שלהם יינקעו במהלך ריצה אחר קורבנות. הטענה שלו, לוגית במידה מפתיעה ככל שתהיה, לא הפריעה ליוצרי קולנוע רבים להציג זומבים מהירים בכל מקום. בסרט "מלחמת העולם Z" (כל קשר לספר מקרי בהחלט) הם אף מוצגים כמהירים במיוחד, יותר שדים או גיבורי-על מאשר דמויות הגוויות החיוורות שייצגו אותם בשנות השישים.

באפוקליפסת זומבים מהירים לא צפויים להיות ניצולים רבים- אם בכלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מהירותם של הזומבים אלא החולשה הבירוקרטית שלנו כבני אדם: הנטייה להתרכז בערים, צפיפות האוכלוסין בערים עצמם, הפקרת העניים וחסרי הישע ובעיקר הבורות והבלבול של השורדים עצמם.

לעולם לא תראו ניצול בסרטי זומבים עושה את הדבר המובן מאליו – נועל את הדלת, סוגר את הדלתות והחלונות ומוציא מהבוידעם את האספקה לשעת חירום, עד שהצבא יגיע. תחת זאת, תראו אותו יוצא לנדודים, דבר שבמרבית המקרים יביא לברבורים בשטח, הליכה לאיבוד ומוות בטרם עת. לעתים קרובות הניצולים בסרטים גם שמים את פעמיהם ליעדים מפוקפקים, שלא ברור כיצד יתגוננו בהם מפני איום גרוע יותר ממוות- מפאב אנגלי ("מת על המתים") ועד לפארק שעשועים ("זומבילנד").

עוד כמה בחירות מטופשות שאפשר לבצע בסרטי זומבים:

נקודת האור באפוקליפסת זומבים מהירים היא שהגורם לה הוא על פי רוב וירוס. משמעות הדבר היא שהוירוס (או הזיהום) לאו דווקא גורם לנגועים לאכול בני אדם, פשוט כי אין בכך שום תועלת עבור הוירוס. תחת זאת, הוירוס ינצל את הגוף המארח על מנת להדביק עוד ועוד מארחים, או לאכל את הגוף והמוח מבפנים ולגרום לנגועים לאבד את שפיותם  – כפי שנעשה ב- The Crazies של רומרו. משמעות נוספת של הצגת הזומביפיקציה כמגיפה היא שהמגיפה עשויה להיכחד, בסיכומו של דבר, כפי שאכן קורה בסיום הסרט "28 יום אחרי".

זומביפיקציה שנגרמה כתוצאה ממחלות מבעיתה אותנו, בין היתר בשל הדמיון למגיפות גדולות אחרות בהיסטוריה- כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. היא גם מבעיתה אותנו בכך שהיא משעתקת את הפחד שלנו מ"האחר" הגיאוגרפי ומנהגיו, באמצעות מיקום האפוקליפסה בפריפריה- מקום מרוחק שרובנו מכירים רק בשם, כמו בניין מגורים בספרד ("REC"), אי טרופי ("Dead Island") או מתקן מחקר בקוטב הצפוני ("Helix").

כאשר האפוקליפסה מתרחשת בפריפריה, כמו במקרה של התפרצות כל מחלה אחרת, אנו נוהגים להתמהמה ולא לעשות דבר. אנו מחכים שאחרים יעשו את "העבודה המלוכלכת" עבורנו וישלחו צוותי סיוע לעולם השלישי, ומניחים באופן אוטומטי שמה שקורה שם לעולם לא יגיע אלינו – בגלל הסביבה המערבית הכה שונה לכאורה. בינתיים, אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו מכל אבחון של נוסע נגוע במגיפה במטוס, אבל נושמים לרווחה כאשר מתגלה שהמטוס היה בדרכו ללונדון ולא לתל אביב.

ההתייחסות לזומביפיקציה כמגיפה מעלה גם שאלות מעניינות לגבי ההתייחסות לחולים, מרגע שנדבקו. האם אנו מחויבים להעניק להם טיפול רפואי ולספק להם אוכל ומקום לישון בו? אם נהפכו לזומבים, האם אנו באמת ובתמים מסוגלים להרוג אותם, בידיעה שיום אחד עשויה להימצא תרופה והם ישובו להיות כשהיו?

ב-Fido, In The Flesh ו- The Returned מועלית בנוסף השאלה כיצד תתייחס החברה לניצולים, מרגע שנרפאו לכאורה והועברו לשיקום. הניצולים והזומבים לשעבר נאלצים להשיב בכפיפה אחת על השאלה "מיהו אדם", מתי הוא חדל להיות "אדם" ומיהם אפוא אותם אנשים ששבו "מן המתים" לכאורה ומעוניינים להשתלב מחדש כחלק מהחברה. האם בכלל מגיעה להם הזדמנות, או שמדובר בקרב אבוד מלכתחילה?

ארגונים לזכויות אדם עשויים לטעון שהתשובה לשאלה מובנית מאליה, שאדם הוא אדם גם אם הוא חי, מת, שוהה בתרדמת או קבור בארון מתים. למעשה, אדם הוא אדם גם הוא נסיך בגופו של סנדלר, וגם אם הוא נגוע במחלה שגורמת לו להרוג את היקרים לו ולאכול אותם. בכל מצב, הוא בעל אותן זכויות וקטילה שלו, גם אם למטרת הישרדות, תיחשב כרצח. מנגד, עשויים לטעון במיליציות מקומיות כי הרג הזומבים הוא כורח של הניסיון לשרוד באפוקליפסה- וכי ניסיון לכלוא את הנגועים במרתף עד להימצא התרופה עשוי להסתיים באסון, כפי שאכן אירע ב"מתים המהלכים" וב-Dawn of the Dead.

האירוניה באפוקליפסת הזומבים היא שהמטבע היחיד, דהיינו הערך היחיד שהחברה משליכה עליו את יהבה, הוא כוח: מקלטים, נשקים, לוחמים. לא בכדי, הגוף הרשמי שייהפך לחשוב ביותר בתרחיש שכזה הוא הצבא. משטר צבאי יהפוך אפוא לצורת השלטון המועדפת במרבית המדינות, אם לא תתרחש קודם לבחירות הפיכה צבאית. האירוניה נובעת מכך שבמרבית סרטי הזומבים התפרצות המגפה היא תוצאה של ניסוי צבאי סודי שהשתבש, והצבא לעולם אינו לוקח עליו אחריות.  כפועל יוצא מכך, הצבא משחרר את הכוח שמאיים לכלותנו- וגם מגן עלינו מפניו.

  1. זומבים אוכלי-מוח

בצעדות זומבים, כמו זו שעליה כתבתי בתל אביב, נוהגים המשתתפים ליילל בתחינה למוחות, אך במרבית סרטי הזומבים שראיתם בחייכם סביר להניח שאיש אינו כמהּ לאכול מוח. הסיבה לכך היא שהזומבים אוכלי המוח הם גלגול חדש יחסית של הז'אנר, ויש שיגידו שהם אינם זומבים כלל.

ב-1985 הם הופיעו לראשונה בסרט הטראשי Return of the Living Dead, כיצורים אומללים שאוכלים מוחות על מנת לשאת את הכאב הנורא של המוות. לאחר הפסקה ארוכה הם חזרו ב-"מת עליה" ובסדרת הרומנים הגרפיים (ולימים סדרת הטלוויזיה) "iZombie" . בהופעות אלו הם כבר בריות אנושיות, כמוני וכמוכם, שמתאפיינות בתחושות וברגשות – וגם בתאווה לבשר אדם.

התלבטתי אם להגדיר אותם כזומבים, שהרי לא חלה אצלם כל הפרדה בין הגוף והנפש. הם מודעים לחלוטין למעשיהם, שומרים על אופי ייחודי ולעתים זוכרים מי היו בטרם התנכר להם גורלם. יחד עם זאת, הם מגדירים עצמם כזומבים, אולי בשל הגלגולים הרבים שעבר המונח מהמצאתו בהאיטי ועד להפיכתו לפארודיה על ההתנהלות של כולנו במשרד בשעה שמונה בבוקר, ואולי בשל טשטוש הגבולות המתמשך שהתחיל בימי "אני האגדה" בין זומבים לערפדים.

מזל, אם כן, שאפוקליפסת הזומבים כנראה לעולם לא תצא אל הפועל. כלומר, כאיום טרור עכשווי. אנו כנראה לעולם לא נפסיק לדמיין אותה, בהופעות זומבים מגוונות ובעולמות רחבים כמצומצמים, כאשר היא מחריבה את הציווילזציה כפי שאנו מכירים אותה וחושפת במערומיהם את חולשות הבירוקרטיה ושיקול הדעת של האוכלוסייה בשעת משבר. אנו גם לעולם לא נפסיק להרהר אודות עצמנו בדמויות הזומבים והניצולים, ולהיעזר בחמלה ובאמפתיה על מנת לתהות כיצד היינו נוהגים בדילמה מוסרית זו או אחרת- מה שיותר מכל, מגדיר אותנו כאנושיים.

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)