למה אני לא מפרסמת תכנים ישירות במדיה החברתית

ואיך כל זה קשור לספרות

מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.

כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.

עוד פוסטים על ספרות וטכנולוגיה:

אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.

אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.

לא על הלייק לבדו

פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:

To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content

אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".

אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.

מה הקשר של כל זה לספרות?

גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.

למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו –  בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.

אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה

עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.

מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.

למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.

האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?

כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.

רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:

  1. היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
  2. היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
  3. היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
  4. היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
  5. גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
  6. אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
  7. היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
  8. היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור. 
  9. היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים

אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.

אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.

האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?

לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.

פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.

ועוד הארה "קטנה"

רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.

לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.

אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?

  1. כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
  2. כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
  3. כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
  4. כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
  5. כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים

מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.

בדידותם של שערי המניות

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

גוגל משתלטת על העולם: ביקורת על "The Circle"

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

מכירים את הטריילרים שנראים כל כך מבטיחים, שאתם חייבים לקרוא את הספר לפני שתצפו בסרט המבוסס עליו? זה המקרה של “The Circle". לאחרונה הופק עליו סרט בהשתתפות טום הנקס ואמה ווטסון, שאותו כבר אין לי כוונה לראות – לא רק בשל הביקורות הצוננות, אלא כי הספר הוריד את רמת הציפיות שלי לאפס.

בספר, כמו בטריילר, יהיה לכם ברור כבר מהדקות הראשונות – "המעגל", התאגיד שהעניק לספר את שמו, הוא בעצם כת. יש לה מנהיג כריזמטי ומניפולטיבי, יש לה כנסייה עצומה ומרהיבה (שמתחפשת למקום עבודה בשילוב מעונות סטודנטים), יש לחבריה דבקות פנאטית בערכי השיתוף והשקיפות ויש לה שאיפה גלויה להשתלט על העולם. זהו לא ספוילר. אלה הם ערכי החברה, שמוצהרים בעמודיו הראשונים של הרומן. אחריהם נותרו לכם 491 עמודים, ונשאלת השאלה מה נותר לפתח במסגרתם.

ובכן, לא הרבה, במיוחד אם אתם הגיבורה הראשית מיי הולנד, דמות צעירה נאיבית כל כך שלא מפתיע שכתב אותה גבר. מיי, שסבלה מהשהייה בעבודתה הקודמת מתשע עד חמש, לא מאמינה למזלה הטוב כשחברתה מהקולג' מקבלת אותה לעבודה בשירות הלקוחות של "המעגל". היא לא מפסיקה להדגיש עד כמה היא אסירת תודה על "ההזדמנות" שניתנה לה לעבוד בחברה גלובלית, להתפעל מהמתקנים השונים בקמפוס ולהתנצל כשאנשי "המעגל" נוזפים בה.

מוטו התאגיד. מקור: Smile-IT

למעשה, רוב שורות הדיאלוג של מיי הן התנצלויות ואמרות חסרות אופי כמו "אממם, לא חשבתי על זה". היא לא מגלה עמוד שדרה כשדורשים ממנה להישאר הרבה אחרי שעות העבודה או בסופי שבוע כדי לתפעל חשבונות מדיה חברתית, מבלי לקבל על כך הכרה או תוספת למשכורת. היא לא פוצה פה כשהיא מגלה שהסמות'י שהגישו לה במרפאה מכיל שבב מעקב (!) או כשתשעה מסכים (!!!) מותקנים על שולחן העבודה שלה כדי שלא תפספס אף אימייל או שיחת סקייפ.

אני מצטערת, אבל כבת דור ה-Y, שבמקרה גם עובדת בהייטק, אני לא רואה אף בת גילי מבליגה על כל זה, לא מוציאה קיטור ברשתות החברתיות (היוש, טוויטר), לא נאלצת להסביר לחברים ולבני המשפחה מדוע הם לא רואים אותה יותר ולא מהרהרת באפשרות לחפש עבודה אחרת. ניכר שאגרס התעניין במיי פחות כדמות ויותר כקורפוס שעליו יוכל להמחיש את החששות שלו מתאגידים כמו גוגל ומאובדן הפרטיות בעידן המידע.

You’re not doing anything interesting anymore. You’re not seeing anything, saying anything. The Weird paradox is that you think you’re at the center of things, and that makes your opinion very valuable, but you yourself are becoming less vibrant… You look at pictures of Nepal, push a smile button and you think that’s the same as going there. I mean’ what would happen if you actually went?… Mae, do you realize how incredibly boring you’ve become?

עמוד 261

החששות של אגרס אולי מבוססים, כפי שניתן לראות מהנאומים הארוכים שנושאות הדמויות שלו (שאינן מיי) בעד ונגד אותם נושאים. אגרס גם מיטיב לתאר סביבה טכנולוגית שתומכת בחששותיו, שבה מצלמות מקוונות מותקנות כמעט בכל מקום, אם כי אף אחד לא מזכיר שם פורנוגרפיה, הגנה על קטינים או ספר בשם "1984".

למרבה האירוניה, אגרס נופל דווקא בשרטוט אופיו של התאגיד עצמו. "המעגל" היא חברה משונה שבה לעבודה יש ערך משני. כלומר בניגוד לחברות ההייטק הגדולות כיום, שבהן שורת הרווח היא החשובה ביותר (כמו "טבע", לצערנו) ושביצועי עובדיהן מוערכים מחדש כל רבעון, "המעגל" מעדיף להשקיע ביצירת "כלוב של זהב" לעובדיו וביחסי ציבור, שכוללים רדיפה של פוליטיקאים המתנגדים לפעילות התאגיד.

מנגד, "המעגל" עוסק מעט מאוד במוצר שעבורו הוקמה החברה. נראה כי ההפרעות לשגרת עבודתם של אנשיו כל כך תכופות, שהם עסוקים יותר בלהשתתף בהרצאות העשרה על פורטוגל מאשר לעבוד. לא ברור לי איך חברה כזאת אמורה לשרוד, או לעמוד בתחזיות המשקיעים, אבל אני כן יודעת איך דייב אגרס יסביר זאת: "נו, זה רק מדע בדיוני".

מקור:Dr Bex Lewis

עם זאת, הנקודה שבה "The Circle" אכזב אותי במיוחד הייתה דווקא מערכת היחסים בין מיי לחברה שקיבלה אותה לתאגיד, אנני. למרות שאנני בכירה ב-"מעגל" והכול משבחים אותה, נראה שהיא עצמה לא עברה שטיפת מוח ומסוגלת להסתכל על מקום העבודה שלה בהומור ובביקורתיות ("אל תיבהלי, לכל החדשים מתייחסים ככה"). מאוד רציתי שמערכת היחסים בין השתיים תעמיק לכדי ברית, שבה אחת תפקח את עיניה של האחרת. לא רק שזה לא קרה, מיי כן מעמיקה את מערכת היחסים שלה עם בחור בשם קלדן שמנסה לפקוח את עיניה, אך בעצם מצא חן בעיניה בגלל שיערו הלבן ו-"ידיו העדינות". האם כבר ציינתי שגבר כתב את הדמות הזאת? אז… כן.

"The Circle" יכול היה בקלות להפוך לספר מצוין. הוא מבוסס על רעיון חשוב ואקטואלי – האופן בו כולנו מעלימים עין מאובדן הפרטיות בעידן המידע, ועוד בגלל מניפולציות של חברות מסחריות. לקראת הסוף, ניתן אכן לראות איך רעיון זה קורם עור וגידים של מפלצת מבעיתה, שמטשטשת עד מאוד את הגבול שבין קירוב לבבות למשטרת מחשבות. באמצע, למרבה הצער, יש לא מעט ברברת מיותרת, בתיווכה של גיבורה לא אמינה.

ציון: **

The Circle (2013). Dave Eggers. Alfred A. Knopf publishing. 491 pages

הערה חשובה: כפי שחלקכם שם לב, שם המשפחה שלי שונה לאחרונה לרוזנברג אחרי שהתחתנתי. עם זאת, משום שאני מפרסמת כבר חצי עשור תחת השם אור זילברמן, החלטתי להמשיך לכתוב למשך זמן מה תחת שני השמות. אני לא מצפה מאיש לקרוא לי אור רחל זילברמן-רוזנברג (גם אני לא יכולה לבטא את זה), רק להימנע מבלבול במידת האפשר, ולזכור שאני עדיין אור, או אורזי, או כל שם אחר שתמצאו לי לנכון 🙂

"כל המוצא זוכה": ביקורת והמלצה

המתח במותחן השני בסדרת הבלש ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן נפלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.

"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.

בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.

עטיפת הספר בעברית (יח"צ)

בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.

מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.

אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.

איור של סצנה מהספר. מקור: Lija's Library

מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.

חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.

"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'

רשימות מן הדיקטטורה; מחשבות בעקבות "שטאזילנד – סיפורים מהצד השני של חומת ברלין"

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים

חלום מסורס ושמו "פארק היורה"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו?  • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.

מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.

אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף

פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11

"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.

למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.

הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:

בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.

הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה.  קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.

פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)

התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.

במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:

Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.

Dr. Ellie Sattler: Alan? Alan!

[Jumps out of the vehicle]

Dr. Ian Malcolm: There's, another example.

[laughs to himself]

Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.

קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.

במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.

אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)

בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA  של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA  יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:

  • Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
  • The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
  • New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
  • חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)

דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?

מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)

קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.

למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.

פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)

פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

חוב- צלו האפל של העושר: ביקורת

ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים.  ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו

העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.

התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.

נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?

מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.

בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.

הכסף- לא תמיד המטבע

אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".

באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.

הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.

הרוח שבמכונה

הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.

זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.

'They are very generous to us, but do they really think we need these things?'

בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").

שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.

כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.

נ.ב.

בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:

חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011