כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

"כל המוצא זוכה": ביקורת והמלצה

המתח במותחן השני בסדרת הבלש ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן נפלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.

"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.

בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.

עטיפת הספר בעברית (יח"צ)

בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.

מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.

אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.

איור של סצנה מהספר. מקור: Lija's Library

מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.

חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.

"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'

לכל יום בסתיו: ספרים לפי מזג אוויר

סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע

סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע

הפוסט שלפניכם נכתב בעקבות שיחה על סוגיה חוזרת בסדר היום של כל קורא ישראלי בעונות המעבר – חוסר העקביות של מזג האוויר. בוודאי גם אתם מצאתם את עצמכם בסוף שבוע חורפי, קוראים רומן על קיץ שטוף שמש בעיירת חוף אמריקנית, או לחילופין בטיסה לאותה עיירת חוף, כשאתם קוראים את "פרש הברונזה", או כל רומן אחר המתרחש על רקע שלג וכפור.

הסתיו מזמן לנו אתגר בדמות ימים של שמש שקרנית לצד גשם, חמימות וסופות של ממש. בין לבין, ישנה גם פריחת כלניות. לכל יום שאליו תיקלעו, הנה כמה המלצות אישיות על ספרים שיתאימו לא רק לטמפרטורת החדר, אלא גם לאווירה וליכולת הריכוז באקלים קיצוני. הצטיידו בתחזית מזג האוויר וצאו לדרך.

שרב:

החוף / אלכס גרלנד – קריאת חובה לכל תרמילאי בתאילנד, וגם לנופשים בארץ. עלילותיו של תייר שיוצא למסע בעקבות חוף נסתר מהעין ועובר הרפתקה שתחילתה בחלום וסופה בטרגדיה. בונוס: ליאונרדו דיקפריו הצעיר על הכריכה.

מלתעות / פיטר בנצ'לי – ה-ספר לקרוא על חוף הים, כשכולם קוראים לכם למים ולא מבינים למה אתם לא מצטרפים. פשוט אמרו שהכריש הענק, הרעב, המרושע והלחלוטין לא מציאותי שברומן מעורר בכם חרדות. חיסרון: יחס בעייתי מאוד לנשים, שנחסך מצופי הסרט של ספילברג.

בזעיר אנפין / ירמי פינקוס – אפשר לומר שזהו "החוף" בגרסה הבורגנית. קומדיה מרובת-משתתפים (שלא מרצון) על משפחה תל-אביבית המתכננת את חופשת הקיץ. התוצאה אומנם טראגית אך ההומור המעודן של ירמי פינקוס לא מאכזב.

מקור: pinetrest
מקור: pinetrest

חם:

חולית / פרנק הרברט – היה מגיע לקטגוריה הקודמת, אילו לא היה דורש מהקורא יכולת ריכוז. סאגה המשלבת מדע בדיוני, רומן תקופתי השואב השראה מתרבויות אסיה והמזרח התיכון, מסרים אקולוגיים שהקדימו את זמנם ומאבקי כוח פוליטיים. לקרוא בסביבה ממוזגת היטב ונטולת תולעים.

רובינזון קרוזו / דניאל דפו – עוד לא מצאתי ספרים על חסרי מזל שננטשו על איים בודדים שסחפו אותי כמו הספר הזה, וכנראה יש סיבה. הכתיבה של דפו, ששואבת השראה מסיפור אמתי, ריאליסטית וישירה. הדמות של רובינזון קרוזו מעוררת עניין כן ו-315 העמודים של המהדורה העברית עוברים ביעף.

אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס – החיידק האחראי להתפרצות כולרה גדל בטמפרטורה מיטבית של 30-40 מעלות צלזיוס, מה שאומר שאת החום ניתן לדמיין כבר מהכותרת. בפנים יש משולש אהבה על רקע תרבות קאריבית צבעונית ועוד הרבה אלמנטים שרק מגבירים את הדרישה למשקה צונן בסמוך.

מקור: deviantart. כתובת: http://www.deviantart.com/art/Robinson-Crusoe-Part-1-170941210
מקור: deviantart. כתובת: http://www.deviantart.com/art/Robinson-Crusoe-Part-1-170941210

אובך:

בכלות העשב / ג'ון כריסטופר – על מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים החוצה מהחלון ורואים צהוב, או אפור? אצלי עולה מיד התמונה של השמים השחורים מתוך "המטריקס", פגיעת האסטרואיד שהכחידה את הדינוזאורים, או פשוט– סוף העולם. הראשונים שמתים בהיעדר קרני שמש הם, כידוע, הצמחים – מה שהופך את הדיסטופיה הזאת לכל כך ריאליסטית ומאיימת. נכון, היבולים ברומן מתים בכלל כתוצאה מווירוס – אבל לווירוסים אפשר למצוא נוגדן, ולשמים די קשה למצוא מאוורר.

The Mist/ סטיבן קינג – נובלה שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית, ומגוללת את קורותיה של עיירה במיין שבתחילת יום עסקים עמוס בסופרמרקט מוצפת בערפל מסתורי. בתוך הערפל, ייגלו בהמשך הניצולים, ישנן מפלצות קטלניות. הספר מומלץ במיוחד דווקא למי שכבר צפה בסרט של פרנק דרבונט – בגלל סיום שונה ואופטימי יותר.

The Seventh Plague/ ג'יימס רולינס – מותחן שגם לא תורגם ומזכיר מאוד בסגנון את דן בראון. אל תתרשמו מציון ה-"4" בגודרידס, זהו ספר טראשי ממש, ועם זאת מהנה מאוד. יש כאן כל מה שצריך ליום עם קשיי נשימה: תעלומת היעלמות במדבר סודני, מגפה מסתורית במצרים וצוות חוקרים שמצטט הרבה את מארק טווין וניקולה טסלה.

וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist
וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist

קר:

נסיכת הקרח / קמילה לקברג – רבים יאמרו שהספר המושלם לקרוא כשקר בחוץ הוא מותחן סקנדינבי, ובמובן מסוים זה נכון. מדהים כמה סופרים שרגילים לחוות קור בימי חייהם כותבים על שלג ועל קרח. אבל גם  בז'אנר הזה יש מומלצים יותר ופחות. אני הפסקתי לקרוא את "נערה עם קעקוע דרקון" בגלל סצנת אונס (שהייתה בעיני מיותרת), ונהניתי יותר מרב-המכר הזה. יש בו תעלומת רצח מנקודת מבטה של גיבורה מעוררת הזדהות, עם תפניות אמינות ומסרים שלמים יותר.

/ Locke and key ג'ו היל – אימה היא ז'אנר פופולרי ברומנים גרפיים, וישנם לא מעט ספרים שהם מבעיתים ממש. הסדרה הזאת נמצאת ליגה אחת מעליהם – היא משלבת סיפור טוב עם עולם פנטסטי מרתק ואיורים שהם חלק בלתי נפרד מהכתיבה. בואו רק נאמר שתיאלצו לשכוח את מה שידעתם על בתים רדופי רוחות. מי שבכל זאת לא חזק על רומנים גרפיים יוכל ליהנות גם מ-"דם קר" של טרומן קפוטה.

מתוך Locke & Key
מתוך Locke & Key

גשום:

The Wake / סקוט סניידר – שוב איילון מוצף? הדרך לעבודה אולי תיראה פחות נוראה אחרי שתקראו את הרומן הגרפי הזה. הוא מתחיל באסון במעבדה מתחת לפני הים ונמשך בפנטסיה פוסט-אפוקליפטית שבה העולם  ומוצף במים. הטוויסט המפתיע הוא המסרים האקולוגיים והאנטי-גזעניים, בצירוף גיבורה חזקה א-לה קטניס אוורדין. האיורים, אגב, עוצרי נשימה

וינדהייבן / ג'ורג' ר.ר. מרטין וליסה טאטל – שוב עולם מוצף במים, שוב גיבורה חזקה. את העפיפונים והדגים מחליפים דרקונים למיניהם. העניין הגרפי נעדר כאן, גם האימה, ויש שיגידו – גם הפאן. אני פחות נהניתי.

הצל מעל אינסמאות' / ה"פ לאבקראפט – מסע חיפוש עצמי של סטודנט בעיירה משונה במיוחד במסצ'וסטס, רדופת מיתוס על יצורי ים חמדנים. בעיני זהו הספר המוצלח ביותר של לאפבקראפט שתורגם לעברית. הוא סוחף ומפחיד נורא לכל אורכו, כשקטע אחד בחדרו של הגיבור בהחלט עונה מבחינתי להגדרה "הופך קרביים".

ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake
ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake

רוחות סערה:

הקוסם מארץ עוץ / ל. פרנק באום – לפחות את ההתחלה של יצירת המופת הזאת חייבים לקרוא כשמשתוללת סופה בחוץ. במקלט, בלי ויי פיי.

פרנקנשטיין / מרי שלי – לא בכדי נוהגים בסרטים לברוא את המפלצת באמצעות ברק. סופה יכולה להוות יופי של מוזיקת רקע למתרחש ברומן, שמתגלגל מסיפור בריאה מעוות לסיפור נקמה מלנכולי.

הסערה / ויליאם שייקספיר – לסופות קצרות, שנמשכות ערב אחד. מחזה שמשלב פנטזיה עם התככים השייקספירים המוכרים ונושא מסר לא מובן מאליו על מחילה.

מקור: Shakespeare Comic Books
מקור: Shakespeare Comic Books

שלג:

פנג הלבן / ג'ק לונדון – כי אין דרך טובה יותר לחוות שלג מאשר להצטרף למסעותיו של כלב זאב בקנדה.

הניצוץ + לוכד החלומות / סטיבן קינג – משפחה שומרת על מלון בעונת החורף, וקבוצת חברים יוצאת לנפוש בעונת הציד המושלגת. לסטיבן קינג שמורה פינה חמה (או קרה?) לנופים לבנים, ואלו רק מחדדים את תחושת הסכנה וחוסר האונים של גיבוריו. בעיני "לוכד החלומות" מוצלח יותר (אנא, התעלמו מהסרט באותו שם) בגלל השימוש המתמיד שלו בסביבה החיצונית, לרבות החיות והצמחייה שנותרו בשממה הקפואה.

אנדיורנס / אלפרד לנסינג – סיפור הישרדות מפעים לפרקים (ומזעזע לפעמים) על משלחת לאנטרקטיקה שנתקעה בלב החוג הצפוני. לא לקרוא אם אתם מסתייגים מקריאת פרטים טכניים או חרדים לגורלם של בעלי חיים.

חומריו האפלים / פיליפ פולמן – הרפתקת פנטזיה ששווה איתה להיתקע בבית כשכביש 1 חסום. גם פה השלג הוא מזג האוויר השכיח, ואחת הדמויות היא דב קוטב, מה שלא מפריע לעלילה להתקדם בקצב של מותחן. עם זאת, המסרים עלולים לצרום לקהל דתי, ובייחוד לנוצרים.  אלו כנראה ימצאו בית חם אצל "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק"ס לואיס.

מקור: Luis Bustos
מקור: Luis Bustos