"כניעה": ביקורת (או: כבר עדיף "משחקי הכס")

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה

"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".

הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.

וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)

בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.

אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.

הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:

פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה

"כניעה", עמוד 258

אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.

לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:

   This week, on Dystopia! Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein

– Good evening, M. Houellebecq.

– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.

– Sure. So Western civilization, it's already–

– –in a process of, ah, désintegration?

– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.

– Muslims, monsieur?

– People with low IQs. Same difference.

– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.

– But you do say they breed faster than us?

– I do–

– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.

– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-

– I think it's important to describe this process explicitly.

– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.

– At length.

– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.

– Limited nuclear war.

– Disruption of the élection présidentielle française.

– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.

– Oui, fini.

– They will take over. It's inevitable.

– C'est inévitable.

– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.

– Oui, professors of nineteenth century literature.

– They will still be there. They will take younger women.

– Jeunes étudiantes.

– Their daughters-in-law.

– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?

– Only one thing, Michel.

– Convert to Islam.

– Start a bridge club.

– What?

– What?

ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".

ציון: 1/5

 "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 2015. 280 עמודים

על צביעות, שנאה וזיכרון לטווח קצר בגינוי מתקפת הטרור בצרפת

וגם: למה הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" חייב לראות אור, למרות הכול?

"הכול נסלח", זהו הכיתוב בשער הגיליון המיוחד של העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" שיופץ מחר במהדורה בת שלושה מיליון עותקים בצרפת. "אני שארלי", נכתב בשלט שאוחזת דמותו של הנביא מוחמד בשער אותו גיליון, במחווה מצמררת לתמונות בני הערובה של ארגון דאע"ש, וכהקדמה לקריקטורות הרבות של אותה דמות בגיליון עצמו.

סיפור הטבח במערכת העיתון, העצרת ההמונית שנערכה בעקבותיו בפריז וההחלטה להוציא לאור את הגיליון המיוחד—כבשו כולם את הכותרות ברחבי העולם ועוררו מחאה בציבור ובתקשורת למען חופש הביטוי ונגד הטרור. רק למקום אחד הם בוששו מלהגיע—שערי העיתונים עצמם. באופן כמעט גורף נמנעו העיתונים המודפסים הגדולים, בעיקר בארה"ב, לפרסם את תמונת השער המלאה של "שארלי הבדו", ותחת זאת הסתפקו בלוגו העיתון ובכיתוב שפתח את פוסט זה.

הקריקטוריסט היהודי ארט ספיגלמן מאמין שזהו אקט של צביעות. "אתה לא יכול להניף את דגל חופש הביטוי ואז לצנזר את עצמך עד לנקודה שאתה במכוון מונע מהקוראים לרדת לעומק הסוגיות שאתה מסקר", גרס מחבר הרומן הגרפי המופתי "מאוס" והוסיף שאותה תמונת שער "לא עושה צחוק מהנביא, אלא לועגת למאמינים שיהרגו בשמו".

ספיגלמן כמובן לא פנה לעיתונים עצמם עבור מתן הסברים, ומדבריו משתמעת הנחת מוצא ברורה לפיה העיתונים מתנהלים כפי שהם מתנהלים מתוך פחד מתגובתם של מאמינים מוסלמים, אשר על פי מטיף השנאה הלונדוני אנג'ם חודארי "לא יכולים להשלים עם העלבת הנביא מוחמד" וכלשון אותו ציוץ מחולל-סערה של איל התקשורת האמריקני רופרט מרדוק, "נתפשים כאחראים לאירועים – עד שיוקיעו מקרבם את הסרטן הגיהאדיסטי".

ארגון דאע"ש אומנם הולך ומטיל עוד מצלו המאיים על מדינות המערב מדי יום, אולם האסלאם הקיצוני אינו הגורם הראשון או אפילו העיקרי שבגינו נאלצו מו"לים לבגוד בעיקרון "חופש הביטוי" ולצנזר פרסומים תחת ידם. קודם לכן היה זה הסרט הקומי "ראיון סוף", שתיאר התנקשות של מנחה טוק-שואו אמריקנית ברודן מהמדינה המבודדת והמסוכנת ביותר בעולם, הלוא היא קוריאה הצפונית, שצוין בו לראשונה בשמו ובדמותו.

מוקדם עוד יותר ב-2014, היה זה ספר העיון של וונדי דוניגר The Hindus: An Alternative History שנגנז לחלוטין על ידי שלוחת הוצאת "פינגווין" בהודו בעקבות תביעה שהוגשה נגדו ב-2009 על ידי לאומנים מקומיים, בה נטען כי הספר "בעל כוונות רעות, תוכן אנטי-לאומי, שפה פוגענית ואג'נדה הפוגעת ברגשות המאמינים ההינדים". באותו שבוע בו הוחלט לגנוז את הספר, התפרסם מאמר מערכת אודות התחזקותם של ”יסודות דמויי טליבאן“ בהודו, ובעל טור בעתון בולט אחר הזהיר מפני ”השתקתה של הודו הליברלית בידי אספסוף לא-סובלני ובידי מו“לים מבוהלים“.

ברם, הכותב האחרון שהצטרף בשנה האחרונה למעגל הקסמים היה איש הרוח הצרפתי מישל וולבק, שהחליט לעזוב את פריז ולעצור את מסע הקידום של ספרו החדש Submission, המתאר מציאות דיסטופית בה נשלטת צרפת על ידי חוקי השריעה.  מסריו של הספר, בשלו הופיע וולבק עצמו על קריקטורה בשער "השארלי הבדו" הוקעו בביקורות שונות כ"איסלאמופובים", ולו משום שהרומן עוסק בפרופסור לספרות שנאלץ להמיר את דתו לאסלאם.

חבל שכך, כי עיון שערך "האטלנטיק" בספר מעבר לעמודיו הראשונים חשף דמות שדווקא נהנית מהסידור החדש, ולו משום שהיא מקבלת משכורת גבוהה יותר. להבדיל מהייצוג הנלעג והצווחני של הצפון-קוריאנים בסרט "ראיון סוף", למשל, מדובר בסאטירה חברתית משעשעת ומורכבת, שמביעה אומנם חשש מסויג מעליית האסלאם הקיצוני—אך מפגינה סלידה דומה כלפי הימין הקיצוני בהנהגת מארין לה-פן, שעל פי וולבק "מגנה את זכותם של מוסלמים להצביע, כשם שאלו מגנים את זכותם של הומוסקסואלים להינשא".

שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"
שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"

שום ביטוי, מתנשא או מטופש ככל שיהיה, לא מצדיק רצח. אבל, ישנם ביטויים שמרגיזים ומשפילים את קוראיהם או את הסמלים הדתיים שלהם עד כדי כך, שהם עשויים לגרום להם להתחיל להרהר באותה אפשרות. בתגובה שניתן לפרש לחילופין כאמיצה או כמתחמקת מהקריאה של ספיגלמן "לא לנהוג בצביעות", צוטט עורך "הניו יורק טיימס", דין בקט, כאומר שלא יפרסם את שער הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" משום ש"הסטנדרט שלנו הוא שישנו קו המפקיד בין סאטירה ועלבון חסר טעם. ברב המקרים, מדובר בעלבונות חסרי טעם".

את פרסום האיור הפרובוקטיבי ניתן לפרש אפוא לכאן או לכאן, אם כי מובן כי במדינות בעלות רב מוסלמי, כמו מצרים, תהיה ההעדפה לא לפרסמו כלל- ולא לפגוע ברגשות רב קהל הקוראים. מה שלא מובן הוא מדוע לא ניתנת למישל וולבק האפשרות לדון באופן מורכב בסוגיות פוליטיות לגיטימיות, מדוע נשללה זכותה של וונדי דונקר להציע היסטוריה חלופית של ההינדואיזם וכיצד כמעט גנזה הוליווד את המילה הרעה היחידה שאמרה אי פעם על קים ג'ונג און. יתרה מכך, אם נפקד מקומם של המו"לים, מדוע האינטרנט אינו מהווה במה אלטרנטיבית ראויה לאותם פרסומים?

מתוך האתר הצרפתי The Local
מתוך האתר הצרפתי The Local

התשובה לכך התקבלה אמש, כשתומכי דאע"ש פרצו לחשבונות הטוויטר והיוטיוב של פיקוד צבא ארה"ב, אותו צבא שנלחם ב"מדינה האסלאמית" על אדמתה הכבושה בסוריה ובעיראק. "דאע"ש כבר כאן. אנחנו בתוך המחשבים שלכם, בכל בסיס צבאי", צייצו תומכיו האלמונים של הארגון, לאחר ששינו את תמונת הפרופיל לזו של צעיר מוסלמי. קולו של הצבא המפקד על כוחות הקואליציה נשדד ממנו, באקט שרק ממחיש את מה שנטען מזמן בתקשורת: האינטרנט הוא זירת הקרב האמתית של דאע"ש. העיתונים והוצאות הספרים הם בני ערובה שלו בתוך המיקום הגיאוגרפי שבו הם עובדים. השריעה כבר כאן…

או שלא. בעולם שבו השריעה הייתה ההגמוניה השלטת לא היה מתפרסם לעולם גיליון נוסף של "שארלי הבדו", בוודאי לא כזה המוקדש כולו לנביא מוחמד, בוודאי לא כזה המודפס למרות התרעות חוזרות לביצוע פיגוע טרור. הגיליון הזה חייב להתפרסם, ומי שיהיה מעוניין לקרוא בו – יעשה זאת, עם או בלי הקידומים החלקיים בעיתונים הגדולים. להבדיל אלף הבדלות, מי שיתנגד להופעתו – ימצא את השוטרים והחיילים הצרפתים ערוכים ונחושים להגן על ערכי הרפובליקה, על חיי אדם ועל זכותם של כותבים לעסוק ולפרסם את מלאכתם בביטחון.

הערה לסיום

בימים אלו נפתח פרויקט מימון המונים לפעילותו של בלוג הספרות המצוין "קורא בספרים", המפרסם באופן תדיר חדשות מעולם הספרות ותרם גם רבות לתפוצת של בלוגים אחרים, בהם זה שלפניכם. אני מאוד אוהבת לעקוב אחריו, ומניחה שבתור חובבי ספרות – יצא גם לכם לקרוא בו מפעם לפעם. כדי לסייע לירין כץ להמשיך לעסוק ולפרסם את מלאכתו בביטחון (כלכלי) אתם מוזמנים לתרום לו כאן סכום צנוע של דולר אחד בחודש. דרך מעולה לפתוח שנה אזרחית חדשה.