4 המלצות ספרים למחוסנים ולמחלימים

עוד פוסט על ספרות וקורונה, והפעם: איך זה מרגיש לחזות במגיפה שספק הולכת מהעולם, ספק חוזרת

לפני קצת יותר משנה פרסמתי בבלוג פוסט על ספרים לימי הקורונה. זאת הייתה רשימה נאיבית, במידה מסוימת. הקורונה עדיין נראתה לי אז כמו "הנגיף הסיני", משהו שיצר פאניקה בלתי פרופורציונלית, אבל לפחות פינה עבורי לא מעט מקומות ישיבה ברכבת. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת תקופת החגים, כתבתי פוסט על ספרי מסעות לקרוא בסגר. גם אז, הייתי אופטימית. עד שאפרסם את הרשימה הזאת, אמרתי לעצמי, והאנשים המעטים שהספיקו לקרוא אותה פשוט ייקחו את הספרים בחנות בנתב"ג. אז אמרתי.

המציאות היא שגם שנה ומשהו לאחר שהכנסתי את התגית "קורונה" לבלוג, הנגיף עדיין כאן. אומנם רובנו מחוסנים או מחלימים, אבל שוב מתחילים לדבר על התפרצויות, ואולי עד שתקראו את הפוסט הזה, כבר יחזירו את המסכות. בעולם, בינתיים, עדיין יוצאים בהדרגה מהסגר, מה שהופך את הישראלים למעין עוף מוזר בהתאוששות מהמגיפה. אנחנו רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, מתים לטוס לחו"ל אבל גם לא יכולים לסבול את המסכה עם המשקפיים ובמיוחד בחום של יולי-אוגוסט. לא פלא שהמחשבה על שיבת הקורונה מעוררת בנו קבס. היא מנוגדת כל כך לנוהג הישראלי לשבת בחוץ, להתענג על אוכל טוב וליהנות מחברה קרובה, של המשפחה ובכלל.    

גם בספרות העולמית, כך מתברר, יש שתיארו מהצד את החוויה של אלה שמשוכנעים שהמגיפה חלפה מהעולם, או שהם מחוסנים אליה, רק כדי לגלות שלא היה ולא נברא. אולי התקופה הנוכחית מהווה את האקלים המושלם להשלים בו ספרים מהסוג הזה. למי שמעוניין בנושאי קריאה קצת פחות קודרים, מומלץ לחזור כאמור לפוסט הקודם בסדרה, על ספרי המסעות. ממילא ייקח עוד זמן עד שהשמיים ייפתחו לחלוטין.

בקטגוריית ספרי "המגיפה נגמרה, האפוקליפסה רק החלה" יש לא מעט ספרים, ויש שיאמרו אפילו ממיטב הספרות העולמית, אבל מי שמבחינתי מתעלה על כולם הוא "שנת המבול" של מרגרט אטווד. מדובר בספר שמתייחס לעולם שאחרי המגיפה בתור גורם הכחדה בפני עצמו, ולו בשל בזבוז המשאבים שהביא למגיפה מלכתחילה, והשאיר לשורדים כוכב לכת בתהליך מוות מזורז. בתהליך הזה מה שיציל את האנושות הוא לא איזה מדען מבריק או חסינות עדר (אם כי כבודם במקומו מונח), אלא האנשים. אין אומנם אפשרות לבחור את האנשים שישרדו את קץ האנושות, אבל אפשר להותיר להם למצוא מחדש את מקומם בעולם. אפשר להניח להם לצאת מהגבולות האישיים והגאוגרפיים שמגדירים אותם בשגרה וליצור משהו שונה, שלא היה נוצר בנסיבות אחרות.

כריכת "שנת המבול" בעברית

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

קופסת הציפורים / ג'וש מלרמן

המאורע המרכזי ב-"קופסת הציפורים" הוא חשיפה לעצם כלשהו, פיזי או לא, שגורם לאנשים המתבוננים בו לאבד את שפיות דעתם. גם הספר וגם הסרט של נטפליקס נמנעים מלחשוף באיזה עצם מדובר, אם כי מהסרט משתמע יותר שמדובר באובייקט מוחשי – אולי יצור אלוהי או שד.

העלילה המרכזית מתחילה כמה שנים לאחר האסון, כשהגיבורה מלורי היא אם לשני ילדים נטולי שם. בעולם הזה, לא רבים שרדו את מתקפות הטירוף, בין השאר כי לאנשים שצוללים לתהומות הללו יש נטייה לקחת איתם את הקרובים להם. השורדים המעטים מצטופפים בבתים חשוכים. אחרים מסתובבים בחוץ, באין מפריע, לאחר שמתברר כי הם היו מטורפים מלכתחילה, מה שהופך אותם לסוג של "מחוסנים".

למעשה, האירועים המותחים יותר הן בספר והן בסרט מתרחשים בעימות בין שני סוגי השורדים – האנשים ששומרים על שפיותם בקנאות והאנשים שמתעקשים, מילולית, לפקוח לאנשים השפויים את העיניים ולקדם בברכה את הטירוף. יש שיאמרו שמדובר במטאפורה לא רעה לדיון על חיסונים בישראל.

עטיפת "קופסת הציפורים" בעברית

Y: The Last Man / בריאן ווהן

לא היה לי קל, כאישה, לקרוא את הקומיקס הזה. נהוג לומר שעולם בהנהגתן של נשים יהיה מקום צודק יותר, שוויוני יותר ונטול אגו. הקורונה אפילו הראתה איך מדינות בהנהגתן של נשים יוצאות מהמשבר ביתר מהירות ויעילות. העולם של Y: The Last Man, לעומת זאת, מתנהל על כרעי תרנגולת. הגבר האחרון שנותר בו לאחר המגיפה, יוריק בראון, צופה מהצד כיצד הנשים שנותרו להנהיג את העולם מתבוססות בכאוס ובמלחמה. כלומר, הוא צופה מהצד תוך שהוא נס מהנשים שצדות אותו, למרות שהן יודעות כי מותו יוביל בהכרח לקץ האנושות.

Y: The Last Man הוא יצירה פוליטית מובהקת. הנשים שרוצות במותו של יוריק מגיעות מרוסיה, ישראל, אוסטרליה ומקומות נוספים (אחת מהן היא אפילו אחותו של יוריק) ולאף אחת מהן אין מניע משכנע. למעשה, לאורך מרבית הקומיקס לא ברור מדוע לא מניחים ליוריק לעשות את המלאכה היחידה שנותרה לו בתור הגבר השורד האחרון – לתרום זרע. יש כאן ניסיון להראות איך גם נשים נופלות בסופו של דבר למלכודות המחשבתיות של גברים ומניחות לאידיאולוגיה להוביל לתוצאות הרסניות, למרות רגשות האשם ולמרות אובדן החוויה האימהית שמגדירה נשים רבות.

נקודת האור היא שישראל מתוארת בקומיקס כאחת המדינות היחידות שיצאה מהמגיפה כשידה על העליונה, עם צבא שנותר החזק בעולם (הודות לאחוז השירות הגבוה של נשים). גם מהמגיפה הנוכחית יצאנו מהר יחסית, אך כנראה שמוטב לייחס זאת לקלות של לחסן אוכלוסייה בת פחות מעשרה מיליון בני אדם, או לנתניהו (תלוי את מי שואלים).

עטיפת הגיליון הראשון של Y: The Last Man

הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי

אחד הספרים המטרידים שקראתי, לא תיאור מובן מאליו בהתחשב בחיבה הידועה שלי לזומבים. ואכן, "הנערה עם כל המתנות" מתרחש 30 שנה לאחר זיהום פטרייתי שגרם למגיפת זומבים. הגיבורה שלו היא ילדה בת עשר שנמצאת בהשגחה צמודה בתוך מתקן צבאי, כאשר בהמשך מתברר שאותה ילדה נושאת את הנגיף, לכאורה מבלי להיות זומבית בעצמה. היא תיאלץ להתמודד עם המפלצת שחבויה בה, או לפחות שכולם אומרים שחבויה בה, אחרי שהבסיס יותקף והיא תיאלץ למצוא את הדרך ללונדון בחברת כמה ניצולים שחוששים ממנה מאוד.

לא בכדי, מערכת היחסים המרכזית בספר היא של הילדה, מלני, עם המורה שלה. זה ספר שמעלה שאלות קשות על המחויבות שלנו לילדים בפרט, ולאנושיות בכלל, בעתות משבר. אפשר גם להאיר ממנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כעת, כשהם עוד לא מחוסנים נגד המגיפה וגם יכולים להעביר אלינו בקלות את הנגיף. אומנם לא קיים חשש שאותם ילדים ינסו פתאום לאכול אותנו בעודנו בחיים, אבל אנחנו עדיין מעוניינים לשמור עליהם ככל הניתן, מבלי להניח להם להדביק אותנו או אחד את השני. זאת סתירה שניאלץ להמשיך לחיות איתה, עד שיימצא פתרון אחר.  

עטיפת "הנערה עם כל המתנות" בעברית

עד שכל המדינות יהיו ירוקות: ספרי מסעות לקרוא בסגר

בחלוקה לפי יבשות שהטיסות אליהן בוטלו

כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.

עוד פוסטים עם רשימות קריאה:

מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.

סין העתיקה:

קיסרית/ שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.

גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם. 

האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.

a temple in ancient china
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)

יפן המסורתית:

פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".

ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.

a red shrine in japan

אירופה הקלאסית:

האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין. 

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.

המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.

a grey metal post lamp
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)

ארה"ב:

אלים אמריקנים/ ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".

בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.

חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.

NY times square
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)

אמריקה הדרומית:

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.

דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.

Machu Picchu Mexico
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)

אוסטרליה:

ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.

שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני. 

פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.

בית האופרה בסידני
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)

מדינות אפריקה:

היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.

השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.

כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.

 a giraffe observing the sunset
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)

ספרי מסעות כלליים:

דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.

20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?

person holding a compass
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)

עולמות אחרים:

היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר. 

עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.

המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים. 

men with a led headline observing the skies
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)