4 המלצות ספרים למחוסנים ולמחלימים

עוד פוסט על ספרות וקורונה, והפעם: איך זה מרגיש לחזות במגיפה שספק הולכת מהעולם, ספק חוזרת

לפני קצת יותר משנה פרסמתי בבלוג פוסט על ספרים לימי הקורונה. זאת הייתה רשימה נאיבית, במידה מסוימת. הקורונה עדיין נראתה לי אז כמו "הנגיף הסיני", משהו שיצר פאניקה בלתי פרופורציונלית, אבל לפחות פינה עבורי לא מעט מקומות ישיבה ברכבת. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת תקופת החגים, כתבתי פוסט על ספרי מסעות לקרוא בסגר. גם אז, הייתי אופטימית. עד שאפרסם את הרשימה הזאת, אמרתי לעצמי, והאנשים המעטים שהספיקו לקרוא אותה פשוט ייקחו את הספרים בחנות בנתב"ג. אז אמרתי.

המציאות היא שגם שנה ומשהו לאחר שהכנסתי את התגית "קורונה" לבלוג, הנגיף עדיין כאן. אומנם רובנו מחוסנים או מחלימים, אבל שוב מתחילים לדבר על התפרצויות, ואולי עד שתקראו את הפוסט הזה, כבר יחזירו את המסכות. בעולם, בינתיים, עדיין יוצאים בהדרגה מהסגר, מה שהופך את הישראלים למעין עוף מוזר בהתאוששות מהמגיפה. אנחנו רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, מתים לטוס לחו"ל אבל גם לא יכולים לסבול את המסכה עם המשקפיים ובמיוחד בחום של יולי-אוגוסט. לא פלא שהמחשבה על שיבת הקורונה מעוררת בנו קבס. היא מנוגדת כל כך לנוהג הישראלי לשבת בחוץ, להתענג על אוכל טוב וליהנות מחברה קרובה, של המשפחה ובכלל.    

גם בספרות העולמית, כך מתברר, יש שתיארו מהצד את החוויה של אלה שמשוכנעים שהמגיפה חלפה מהעולם, או שהם מחוסנים אליה, רק כדי לגלות שלא היה ולא נברא. אולי התקופה הנוכחית מהווה את האקלים המושלם להשלים בו ספרים מהסוג הזה. למי שמעוניין בנושאי קריאה קצת פחות קודרים, מומלץ לחזור כאמור לפוסט הקודם בסדרה, על ספרי המסעות. ממילא ייקח עוד זמן עד שהשמיים ייפתחו לחלוטין.

בקטגוריית ספרי "המגיפה נגמרה, האפוקליפסה רק החלה" יש לא מעט ספרים, ויש שיאמרו אפילו ממיטב הספרות העולמית, אבל מי שמבחינתי מתעלה על כולם הוא "שנת המבול" של מרגרט אטווד. מדובר בספר שמתייחס לעולם שאחרי המגיפה בתור גורם הכחדה בפני עצמו, ולו בשל בזבוז המשאבים שהביא למגיפה מלכתחילה, והשאיר לשורדים כוכב לכת בתהליך מוות מזורז. בתהליך הזה מה שיציל את האנושות הוא לא איזה מדען מבריק או חסינות עדר (אם כי כבודם במקומו מונח), אלא האנשים. אין אומנם אפשרות לבחור את האנשים שישרדו את קץ האנושות, אבל אפשר להותיר להם למצוא מחדש את מקומם בעולם. אפשר להניח להם לצאת מהגבולות האישיים והגאוגרפיים שמגדירים אותם בשגרה וליצור משהו שונה, שלא היה נוצר בנסיבות אחרות.

כריכת "שנת המבול" בעברית

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

קופסת הציפורים / ג'וש מלרמן

המאורע המרכזי ב-"קופסת הציפורים" הוא חשיפה לעצם כלשהו, פיזי או לא, שגורם לאנשים המתבוננים בו לאבד את שפיות דעתם. גם הספר וגם הסרט של נטפליקס נמנעים מלחשוף באיזה עצם מדובר, אם כי מהסרט משתמע יותר שמדובר באובייקט מוחשי – אולי יצור אלוהי או שד.

העלילה המרכזית מתחילה כמה שנים לאחר האסון, כשהגיבורה מלורי היא אם לשני ילדים נטולי שם. בעולם הזה, לא רבים שרדו את מתקפות הטירוף, בין השאר כי לאנשים שצוללים לתהומות הללו יש נטייה לקחת איתם את הקרובים להם. השורדים המעטים מצטופפים בבתים חשוכים. אחרים מסתובבים בחוץ, באין מפריע, לאחר שמתברר כי הם היו מטורפים מלכתחילה, מה שהופך אותם לסוג של "מחוסנים".

למעשה, האירועים המותחים יותר הן בספר והן בסרט מתרחשים בעימות בין שני סוגי השורדים – האנשים ששומרים על שפיותם בקנאות והאנשים שמתעקשים, מילולית, לפקוח לאנשים השפויים את העיניים ולקדם בברכה את הטירוף. יש שיאמרו שמדובר במטאפורה לא רעה לדיון על חיסונים בישראל.

עטיפת "קופסת הציפורים" בעברית

Y: The Last Man / בריאן ווהן

לא היה לי קל, כאישה, לקרוא את הקומיקס הזה. נהוג לומר שעולם בהנהגתן של נשים יהיה מקום צודק יותר, שוויוני יותר ונטול אגו. הקורונה אפילו הראתה איך מדינות בהנהגתן של נשים יוצאות מהמשבר ביתר מהירות ויעילות. העולם של Y: The Last Man, לעומת זאת, מתנהל על כרעי תרנגולת. הגבר האחרון שנותר בו לאחר המגיפה, יוריק בראון, צופה מהצד כיצד הנשים שנותרו להנהיג את העולם מתבוססות בכאוס ובמלחמה. כלומר, הוא צופה מהצד תוך שהוא נס מהנשים שצדות אותו, למרות שהן יודעות כי מותו יוביל בהכרח לקץ האנושות.

Y: The Last Man הוא יצירה פוליטית מובהקת. הנשים שרוצות במותו של יוריק מגיעות מרוסיה, ישראל, אוסטרליה ומקומות נוספים (אחת מהן היא אפילו אחותו של יוריק) ולאף אחת מהן אין מניע משכנע. למעשה, לאורך מרבית הקומיקס לא ברור מדוע לא מניחים ליוריק לעשות את המלאכה היחידה שנותרה לו בתור הגבר השורד האחרון – לתרום זרע. יש כאן ניסיון להראות איך גם נשים נופלות בסופו של דבר למלכודות המחשבתיות של גברים ומניחות לאידיאולוגיה להוביל לתוצאות הרסניות, למרות רגשות האשם ולמרות אובדן החוויה האימהית שמגדירה נשים רבות.

נקודת האור היא שישראל מתוארת בקומיקס כאחת המדינות היחידות שיצאה מהמגיפה כשידה על העליונה, עם צבא שנותר החזק בעולם (הודות לאחוז השירות הגבוה של נשים). גם מהמגיפה הנוכחית יצאנו מהר יחסית, אך כנראה שמוטב לייחס זאת לקלות של לחסן אוכלוסייה בת פחות מעשרה מיליון בני אדם, או לנתניהו (תלוי את מי שואלים).

עטיפת הגיליון הראשון של Y: The Last Man

הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי

אחד הספרים המטרידים שקראתי, לא תיאור מובן מאליו בהתחשב בחיבה הידועה שלי לזומבים. ואכן, "הנערה עם כל המתנות" מתרחש 30 שנה לאחר זיהום פטרייתי שגרם למגיפת זומבים. הגיבורה שלו היא ילדה בת עשר שנמצאת בהשגחה צמודה בתוך מתקן צבאי, כאשר בהמשך מתברר שאותה ילדה נושאת את הנגיף, לכאורה מבלי להיות זומבית בעצמה. היא תיאלץ להתמודד עם המפלצת שחבויה בה, או לפחות שכולם אומרים שחבויה בה, אחרי שהבסיס יותקף והיא תיאלץ למצוא את הדרך ללונדון בחברת כמה ניצולים שחוששים ממנה מאוד.

לא בכדי, מערכת היחסים המרכזית בספר היא של הילדה, מלני, עם המורה שלה. זה ספר שמעלה שאלות קשות על המחויבות שלנו לילדים בפרט, ולאנושיות בכלל, בעתות משבר. אפשר גם להאיר ממנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כעת, כשהם עוד לא מחוסנים נגד המגיפה וגם יכולים להעביר אלינו בקלות את הנגיף. אומנם לא קיים חשש שאותם ילדים ינסו פתאום לאכול אותנו בעודנו בחיים, אבל אנחנו עדיין מעוניינים לשמור עליהם ככל הניתן, מבלי להניח להם להדביק אותנו או אחד את השני. זאת סתירה שניאלץ להמשיך לחיות איתה, עד שיימצא פתרון אחר.  

עטיפת "הנערה עם כל המתנות" בעברית

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים: סיכום הרצאה

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

לצפייה בהרצאה בוידאו (איכות בינונית) | לסיכום ההרצאות הקודמות שהעברתי: "נשים מתבוננות בגיבורות על" ו-"אל תקראו את הספר הזה- הוא מרושע!"

מיאמי, 26.05.12. זוהי שעת צהרים מוקדמת ורונלד פופו, הומלס בן 65, מנמנם לתומו בצדי הרחוב. לפתע רץ לעברו רודי יוג'ין, בן 31. הוא עירום לגמרי ויש לו מבט מוזר בעיניים. 18 דקות נמשך המפגש ביניהם, במהלכן השוטר שהבחין כי יוג'ין התחיל לאכול את פניו של פופו מזעיק תגבורת, וזו מגיעה למקום ויורה ביוג'ין שלוש פעמים. הוא נופל ומת, לא לפני שעיוור את פופו לצמיתות.

פופו לא הכיר את יוג'ין ולא התגרה בו טרם המתקפה. יוג'ין עצמו היה נטול עבר פסיכיאטרי או פלילי של ממש. למרות זאת, לפני שהחל לאכול את פניו של פופו הוא הפשיט את מכנסיו והאשים אותו בגניבת ספר התנ"ך שלו. לאחר המתקפה גברה ההערכה שפעל תחת השפעה של אל-אס-די, אלא שמבחינת הצהובונים שפרסמו את הסיפור, והפיצו בכל מקום את התמונות (הקשות) ממצלמות האבטחה, לא ניתן היה להגדיר את הדקות האחרונות לחייו תחת כותרת אחרת' מלבד "התפרצות מגפת זומבים".

בראש כל דיון על זומבים יש להדגיש, אם כן, נקודה חשובה – זומבים הם יצורים מיתולוגיים. אף מגפה לא תיקרא בעתיד על שמם ואין סכנה שיכחידו את מרבית אוכלוסיית העולם או, רחמנא לצלן, יביאו לאפוקליפסה. למען האמת, הסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת זומבים שקול, פחות או יותר, לסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת גובלינים או חדי-קרן, עד כמה שאפוקליפסות שכאלה נשמעות כמו דבר לא-כל-כך-נורא באופן יחסי.

ההרצאה שלפניכם מתבססת אפוא על הופעות של זומבים במיתולוגיה ובתרבות, וגם על מעט הספרות המחקרית שנכתבה בנושא. למתעניינים בהופעות של זומבים בתרבות הפופולרית הייתי ממליצה על הספר Zombies, Vampires and Philosophy והסרט Doc of the Dead, ולמעוניינים להעמיק במיתוס עצמו – על הסרט Zombies: A Living History  והספר הנפלא של דניאל וו. דרזנר Theories of International Politics and Zombies.

בעברית אפשר גם לקרוא מספר פוסטים מעניינים בנושא באתר "יקום תרבות" – על האיטי, על ריצ'רד מתיסון, על סרטי "המתים החיים" ועל התרחיש שבו תתפרץ מגפת זומבים בישראל. רועי צזנה כתב באתר "הידען" גם על האתנו-ביולוגיה של המיתוס עצמו.

טריילר ל-Zombies: A Living History

* קצת רקע:

אז מה זה זומבים, בעצם? ככלל,  "זומבי" הוא הגדרה למצב פילוסופי שבו חלה הפרדה בין גוף ונפש, שבו הגוף שלנו הוא כבר לא באמת שלנו. ההזרה שנוצרת בין הנפש לבין הגוף היא "המאוים" במושגיו של פרויד, התחושה שהגוף שלנו או של יקירינו נראה כה מוכר ועם זאת, מכיל פתאום משהו בלתי מוכר ומאיים. הגוף בהחלט עשוי להכיל תודעה חלופית לשלנו – רובוט, חייזר, דיבוק שטני ועוד. הוא עשוי גם לא להכיל דבר.

"המאוים" לא משליך רק על הפרט, אלא גם על סביבתו הקרובה, כאשר הוא מאלץ את הבריות להכריע מבחינה משפטית מיהו באמת האדם שבתוך הגוף, ומי יישא את הדין על מעשיו. ג'ון לוק מדגים זאת באמצעות משל על נסיך וסנדלר- נשמת הנסיך האכזר וההדוניסט מתגלגלת לגופו של הסנדלר, בעוד נשמת הסנדלר אובדת בתהום הנשייה. הנסיך נשפט אפוא על המעשים שביצע בגוף בו הוא שוהה, למרות שהסנדלר עצמו אינו מודע להם – ולפיכך גם אינו נושא באחריות עליהם.

רומן הערפדים "אני האגדה" מתייחס לאותה דילמה מזווית הפוכה- סיטואציה שבה "המאוים" השתלט על החברה כולה, לבד מגיבור הסיפור. כפועל יוצא מכך הוא מתבצר מדי לילה בביתו, המקום היחיד שבו באפשרותו להגן על גופו, ושומע את שכניו לשעבר מתקהלים מחוץ לבניין וקוראים לו לצאת, בכוונה להפוך אותו לאחד מהם.  רוברט נוויל מתמודד עם החרדה הקולקטיבית מפני העדר, חרדה שהופכת את הרומן ליצירה מכוננת ביצירות העוסקות בזומבים ונחשבת עד היום למאפיין עיקרי שלהן.

"אני האגדה" יצא לאור ב-1954, השנה שבה יצאה המפלגה הקומוניסטית בארה"ב אל מחוץ לחוק. כמו יצירות קולנוע רבות בשנות ה-50, שזכו לכינוי Invasion Movies, הוא מציג פלישה של חברה אחדותית וזרה, שמתחילה קודם כל בגוף הפיסי, ולאחר מכן מחילה את עצמה על המרחב הגיאוגרפי. זאת, במקרה של סרטים מסוימים, תוך שימוש בגופות מתים.

מקור המילה "זומבי" מגיע אי שם מתחילת המאה העשרים.  האיטי, מדינה באיים הקאריביים שנתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 ומאז נהייתה לקולוניה צרפתית ובריטית, נמצאת בין השנים 1915-1934 תחת שלטון אמריקני. במרוצת זמן זו מזדמן אליה גם העיתונאי המוערך וויליאם סיברוק, שגם היה ידוע בקרב מכריו כקניבל. בין השאר סופר כי ניצל קשר עם אחד מחבריו, אז מתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בסורבון, על מנת להשיג דגימה של בשר אדם – ולו כדי שיוכל "לטעום את המעדן האסור".

טריילר לסרט The Serpent and the Rainbow, המבוסס על ספרו של החוקר וויד דיוויס, שערך גם הוא מסעות בהאיטי:

סיברוק יוצא למסע בין חברות שבטיות ברחבי העולם שבהן הקניבליזם הוא עדיין פרקטיקה מקובלת. בהאיטי הוא מגלה את הוודו- תורת כישוף עתיקה שבמסגרתה ניתן, בין היתר, להפוך אנשים לזומבים – או לפחות ליצור מראית עין של זומבים. מכשפים שחורים ("בוקורים") היו מבצעים לחילופין טקס במסגרתו נכלאה הנשמה של הקורבן בתוך בקבוק, או מסממים את הקורבן בסם המדמה מוות (כמו טטרדוטוקסין), גורמים למשפחתו להכריז עליו כמת ולמעשה לקבור אותו בעודו בחיים –כאשר לאחר מכן היו מוציאים אותו מהקבר ומוכרים אותו לעבדות.

ספרו של סיברוק מ-1929, The Magic Island, כמו גם עדויות מתיישבים אמריקנים ששבו למערב עם סיפורי אימה אודות מנהגי הקניבליזם והזומביפיקציה בהאיטי- השתלבו היטב בגזענות האמריקנית, שנקבה לראשונה במילה Zombie בשניים מהסרטים המוקדמים של הקולנוע ההוליוודי. White Zombie ו-I  Walked With A Zombie מציגים שניהם נרטיב של עבד שחור המשתלט על גופה של גברת לבנה, ולמעשה הופך את ההיררכיה "הטבעית" ביניהם – אתם יכולים לשער לעצמכם לאיזו מטרה.

הזומבים בהאיטי, מיותר לציין, אינם מתים-חיים ומעולם לא גילו תאווה לבשר אדם. החלק הזה, אפשר לומר, הוא תוספת שלנו. מתים-חיים הם אלו ש"עולים מן השאול תחתית ויאכלו את החיים" בקללה שמאיימת האלה אשתר להטיל כאשר חיזוריה נדחים על ידי גלגמש במיתולוגיה המסופוטמית. המתים-החיים מופיעים גם ב-"חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל, בו מבשר האל לעצמות על כוונתו להפיך בהן חיים, להעלות אותן מקברן ולהעלותן לארץ ישראל.

המתים-החיים מופיעים בנוסף במיתולוגיה הסינית, הויקינגית, הערבית וכמובן האנגלית. באחרונה מביניהן הם מוצגים בדמות המוכרת לנו ביותר כיום – Revenants – מתים שקמו מקברם וניזונים מבשרם של החיים, כאשר הקימה לתחייה ככל הנראה נובעת מ"עניינים בלתי גמורים" שנותרו להם בחייהם.

קניבליזם, למרבה הצער, אינה תופעה השמורה באופן בלעדי לתחום הפולקלור. במאה ה-19 הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של Donner Party, משלחת המתיישבים לקליפורניה שאכלה את אנשיה, אשר גוועו ברעב במהלך המסע המתיש בכפור למחוז חפצם. בקנדה התוודעו לראשונה לסיפוריהם של רוצחים סדרתיים קניבלים, כמו Swift Runner, שהגדיל לעשות באכילת  ששת ילדיו, אשתו, אמו ואחיו – כל זאת בטענה שהיה רדוף על ידי רוח הווינדיגו, המשתלטת באופן ספציפי על אלו שחטאו באכילת בשר אדם.

כל אלו עיצבו את ההופעה הנוכחית של זומבים בקולנוע, בספרות ובמדיה רבים אחרים. אלא שבתרבות המערבית, הלכה למעשה, הזומבים הופיעו לראשונה הרבה קודם לכן – בין השאר בדמותו הארכיטיפית של החייל הקם לתחייה בשדה הקרב.

בתחילת המאה העשרים נשבו ביתר שאת רוחות המלחמה וברטולד ברכט, פציפיסט מוצהר, נשלח לבית חולים שדה בתור עוזרו של רופא צבאי. ב-1916 הוא פרסם את שירו הראשון, Legend of the Dead Soldier, ובמרכזו טקס הקמה לתחייה שלחייל שנפל בשדה הקרב- משום שהמלחמה טרם נגמרה, והקיסר עדיין זקוק לגופות שישמשו כבשר תותחים. כך מתאר זאת ברכט:

Straightway they took the soldier off.

The night was soft and warm.

If you hadn’t a helmet you could see

The stars you saw at home.

They filled him up with a fiery schnapps

To spark his sluggish heart

And shoved two nurses into his arms

And a half-naked tart.

[…]

He’s stinking so strongly of decay

That a priest limbs on before

Swinging a censer on his way

That he may stink no more

שנים רבות לאחר מכן, מתאר את פעולת החייאת החיילים המתים משורר יהודי-גרמני דווקא, משה ליפשיץ. בשנת 1940 כתב, במחזה שלא נמצא מעולם, אך ככל הנראה תורגם מיידיש, אודות בנים השבים לאמם מן המלחמה – והיא מקבלת אותם כאילו היו חיים.

ישנו צדק פואטי בכך שהמלחמה נגמרת והחיילים שבים לביתם, ואולם בשירו של ברכט, כמו גם בסרטים המודרניים Dead Snow ו-"בשר תותחים", המצב הוא הפוך- מכונת המלחמה לא זאת בלבד שמצעידה את החיילים לקצם, אלא ממשיכה לשלוט בגופם גם לאחר מותם, באמצעות המדים שלעולם לא יהיה באפשרותם להסיר.

  1. זומבים איטיים

בשנת 1968 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי המתחיל ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים", ובו נרטיב הישרדות של צעיר שחור וצעירה לבנה, המסתגרים בבית בערבה מפני מתים אוכלי אדם המשוטטים בחוץ. זאת, לסירוגין תוך כדי עימות עם משפחה בורגנית המתבצרת במרתף הבית. הסרט, מיותר לציין, שופע אזכורים למחאה הפוליטית בשיקגו של אותה תקופה וכמובן למלחמה הקרה, וגם חורג מרוח התקופה ומהז'אנר בהציגו גיבור שחור בקדמת הבמה.

רומרו לא ידע כיצד לכנות את היצורים המאיימים שהופיעו בסרט. אחד ממבקרי הקולנוע כינה אותם "זומבים", ובסופו של דבר הוחלט לאמץ את השם – למרות שישנו קשר רופף למדי בין הזומבים של "ליל המתים החיים" וזומבים אטיים יחסית מסרטים אחרים. הזומבים מ-1968 למעשה אינטיליגנטים ואכזריים הרבה יותר מקרוביהם המאוחרים יותר. לראיה, הזומבי הראשון שמופיע בסרט משתמש באבן כדי לשבור חלון של מכונית ולהגיע לברברה, היושבת בתוכו. הילדה הזומבית בסרט, בסצנה שנהפכה לקאלט, רוצחת את הוריה תוך שימוש בכלי עבודה שמצאה במרתף- ורק לאחר מכן אוכלת אותם.

הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)
הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)

כמו כל סרט מצליח, "ליל המתים החיים" השפיע על גל יצירות קולנועיות שבאו אחריו ואשר הציגו שוב ושוב את היצור המת-החי ואוכל האדם. מ-"המתים המהלכים", דרך "מת על המתים" ועד "פרנורמן", שבו הזומבים גם הותאמו לקהל יעד צעיר יותר, הזומבים מופיעים כעדר עצום ולא חכם במיוחד, שנידון להטיל את אימתו על החיים בתור עונש משמיים, התגלמות של קללה או התגשמות האמירה על "הנוער של היום".

רומרו עצמו דווקא המשיך לפתח את המיתוס, ולא בכדי הוא נתפש עד היום כאביו הרוחני. בסרטים מאוחרים יותר הציג צדדים נוספים של המפלצת שיצר והחיל את אפוקליפסת הזומבים על מגוון עולמות, תוך טשטוש הולך וגובר של ההבדלים בין הזומבים והניצולים.

להלן, בעוד ש-Dawn of the Dead ממקם את העלילה בקניון ודן בתרבות הצריכה, Land of the Dead עוסק בפערים החברתיים בין הזומבים לניצולים ובין אלו האחרונים לבין עצמם ו-Day of the Dead מציג את הזומבי הלומד הראשון בז'אנר (בוב) על מנת לדון בהבדל בינו לבין גברתני הצבא האמריקני המקיפים אותו. בעוד שבוב לומד לכבד ואפילו לחוש רגשות כלפי הסובבים אותו, החיילים לא חדלים להתייחס זה לזה בהתנשאות, בכוחנות ובסקסיזם – מה שמוביל בסופו של דבר למותם האכזר.

רומרו גם לא טמן ידו בצלחת לנוכח עליית תרבות הריאליטי, וברימייק ל-"ליל המתים החיים", "יומן המתים", הציג את אפוקליפסת הזומבים המתממשת מבעד לעדשת המצלמה של סטודנטים לקולנוע.  בריטניה, מעצמת הריאליטי שהגתה גם את "האח הגדול", הפיקה גרסת אפוקליפסת זומבים לתכניתה הפופולרית וה-BBC  אף הפיק את המוקומנטרי I survived a Zombie Apocalypse, שכשמו כן הוא, מדמה תכנית ריאליטי בה משתתפות מגוון דמויות ששרדו את האפוקליפסה.

אשר לתקשורת המסורתית, רומרו הפגין בעיקר בוז גדול כלפי יכולתה להוות מקור מידע חיוני לאזרחים בשעת אסון, או כל דבר מעבר לכך. עלילת "ליל המתים החיים" נקטעת ללא הרף בשל משדרי חדשות מיוחדים בטלוויזיה, ואולם כאשר הניצולים מנסים להקשיב לעצות הניתנות בהם ולהגיע למקום מבטחים – הם חווים תאונה ונאכלים בעודם בחיים. העיתונאים ב-Dawn of the Dead מוסיפים חטא על פשע כשהם מתעלמים במופגן מהנעשה באולפן או צועקים בקולי קולות על המרואיינים.

התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)
התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)

יחד עם זאת, אין לזלזל במקומה של התקשורת כצינור להעברת מידע בין שורדים. בספרו The Survival Guide מציין מקס ברוקס את המעמד החשוב של הרשתות החברתיות (וטוויטר בפרט) עבור ניצולים שיבקשו להעביר דרכן מידע אודות מקומות מסתור, מקורות מים ומפגש עם ניצולים נוספים, כמו גם קבלת הדרכה אודות דרכי הישרדות בשטח.

אפוקליפסת זומבים, מטבע הדברים, מלווה בחרדה גדולה, שנובעת מחשש להכחדה של המין שלנו. היא גם מלווה בהעצמה. זומבים אומנם נעדרים את הסקס אפיל של הערפדים, ואולם גם בהפיכה אליהם אנחנו נעשים (מלשון becoming של דלז וגואטרי) מיצור אנושי מגושם לנבל מפחיד וחסר רחמים, הורס, משמיד, Kick-ass.

הטענה הזאת חלה, ברובה, גם לגבי נשים. בז'אנר מקובל להציג נשים אמיצות, חזקות ועצמאיות, שמקבלות על עצמן את ההווי המיליטריסטי של העולם החדש. זאת, גם אם המטרה העיקרית של נוכחותן היא להוות אובייקט של המבט הגברי, בשמלה אדומה ונעדרת פרקטיות ("האויב שבפנים") או באמצעות המקצוע העתיק בעולם. הבעיה מתחילה ברגע שנשים נכנסות להיריון, יולדות, או חלילה מתבגרות יתר על המידה. באותו רגע מחובתה של הקבוצה להגן עליהן, דהיינו להציגן בתור נטל, שדינו למות בשלב זה או אחר של ההרפתקה.

השאלה Can they have it all נעשית קצת פחות רלוונטית כשנזכרים בעובדה שהיוצרים העיקריים בז'אנר הם גברים, ושגם הם נהנים לראות את עצמם בתפקיד הנבל והמשמיד. נבל, שמנצל את האפוקליפסה וההיעשות על מנת להשיג באופן אלים את הבלתי מושג במציאות שבה יש דין ויש דיין. הופעות של אונס, הפרשות ועירום נשי רווחות בסרטי זומבים, אולי יותר מבכל סרטי המפלצות האחרים, ולראיה הסרט העצמאי Deadgirl- שמתאר לאורך כל אורכו אונס של זומבית אחת מידי נערים בגיל תיכון.

  1. זומבים מהירים

רומרו לא סבל זומבים מהירים. הוא טען שזומבים אינם בנויים למהירות והקרסוליים שלהם יינקעו במהלך ריצה אחר קורבנות. הטענה שלו, לוגית במידה מפתיעה ככל שתהיה, לא הפריעה ליוצרי קולנוע רבים להציג זומבים מהירים בכל מקום. בסרט "מלחמת העולם Z" (כל קשר לספר מקרי בהחלט) הם אף מוצגים כמהירים במיוחד, יותר שדים או גיבורי-על מאשר דמויות הגוויות החיוורות שייצגו אותם בשנות השישים.

באפוקליפסת זומבים מהירים לא צפויים להיות ניצולים רבים- אם בכלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מהירותם של הזומבים אלא החולשה הבירוקרטית שלנו כבני אדם: הנטייה להתרכז בערים, צפיפות האוכלוסין בערים עצמם, הפקרת העניים וחסרי הישע ובעיקר הבורות והבלבול של השורדים עצמם.

לעולם לא תראו ניצול בסרטי זומבים עושה את הדבר המובן מאליו – נועל את הדלת, סוגר את הדלתות והחלונות ומוציא מהבוידעם את האספקה לשעת חירום, עד שהצבא יגיע. תחת זאת, תראו אותו יוצא לנדודים, דבר שבמרבית המקרים יביא לברבורים בשטח, הליכה לאיבוד ומוות בטרם עת. לעתים קרובות הניצולים בסרטים גם שמים את פעמיהם ליעדים מפוקפקים, שלא ברור כיצד יתגוננו בהם מפני איום גרוע יותר ממוות- מפאב אנגלי ("מת על המתים") ועד לפארק שעשועים ("זומבילנד").

עוד כמה בחירות מטופשות שאפשר לבצע בסרטי זומבים:

נקודת האור באפוקליפסת זומבים מהירים היא שהגורם לה הוא על פי רוב וירוס. משמעות הדבר היא שהוירוס (או הזיהום) לאו דווקא גורם לנגועים לאכול בני אדם, פשוט כי אין בכך שום תועלת עבור הוירוס. תחת זאת, הוירוס ינצל את הגוף המארח על מנת להדביק עוד ועוד מארחים, או לאכל את הגוף והמוח מבפנים ולגרום לנגועים לאבד את שפיותם  – כפי שנעשה ב- The Crazies של רומרו. משמעות נוספת של הצגת הזומביפיקציה כמגיפה היא שהמגיפה עשויה להיכחד, בסיכומו של דבר, כפי שאכן קורה בסיום הסרט "28 יום אחרי".

זומביפיקציה שנגרמה כתוצאה ממחלות מבעיתה אותנו, בין היתר בשל הדמיון למגיפות גדולות אחרות בהיסטוריה- כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. היא גם מבעיתה אותנו בכך שהיא משעתקת את הפחד שלנו מ"האחר" הגיאוגרפי ומנהגיו, באמצעות מיקום האפוקליפסה בפריפריה- מקום מרוחק שרובנו מכירים רק בשם, כמו בניין מגורים בספרד ("REC"), אי טרופי ("Dead Island") או מתקן מחקר בקוטב הצפוני ("Helix").

כאשר האפוקליפסה מתרחשת בפריפריה, כמו במקרה של התפרצות כל מחלה אחרת, אנו נוהגים להתמהמה ולא לעשות דבר. אנו מחכים שאחרים יעשו את "העבודה המלוכלכת" עבורנו וישלחו צוותי סיוע לעולם השלישי, ומניחים באופן אוטומטי שמה שקורה שם לעולם לא יגיע אלינו – בגלל הסביבה המערבית הכה שונה לכאורה. בינתיים, אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו מכל אבחון של נוסע נגוע במגיפה במטוס, אבל נושמים לרווחה כאשר מתגלה שהמטוס היה בדרכו ללונדון ולא לתל אביב.

ההתייחסות לזומביפיקציה כמגיפה מעלה גם שאלות מעניינות לגבי ההתייחסות לחולים, מרגע שנדבקו. האם אנו מחויבים להעניק להם טיפול רפואי ולספק להם אוכל ומקום לישון בו? אם נהפכו לזומבים, האם אנו באמת ובתמים מסוגלים להרוג אותם, בידיעה שיום אחד עשויה להימצא תרופה והם ישובו להיות כשהיו?

ב-Fido, In The Flesh ו- The Returned מועלית בנוסף השאלה כיצד תתייחס החברה לניצולים, מרגע שנרפאו לכאורה והועברו לשיקום. הניצולים והזומבים לשעבר נאלצים להשיב בכפיפה אחת על השאלה "מיהו אדם", מתי הוא חדל להיות "אדם" ומיהם אפוא אותם אנשים ששבו "מן המתים" לכאורה ומעוניינים להשתלב מחדש כחלק מהחברה. האם בכלל מגיעה להם הזדמנות, או שמדובר בקרב אבוד מלכתחילה?

ארגונים לזכויות אדם עשויים לטעון שהתשובה לשאלה מובנית מאליה, שאדם הוא אדם גם אם הוא חי, מת, שוהה בתרדמת או קבור בארון מתים. למעשה, אדם הוא אדם גם הוא נסיך בגופו של סנדלר, וגם אם הוא נגוע במחלה שגורמת לו להרוג את היקרים לו ולאכול אותם. בכל מצב, הוא בעל אותן זכויות וקטילה שלו, גם אם למטרת הישרדות, תיחשב כרצח. מנגד, עשויים לטעון במיליציות מקומיות כי הרג הזומבים הוא כורח של הניסיון לשרוד באפוקליפסה- וכי ניסיון לכלוא את הנגועים במרתף עד להימצא התרופה עשוי להסתיים באסון, כפי שאכן אירע ב"מתים המהלכים" וב-Dawn of the Dead.

האירוניה באפוקליפסת הזומבים היא שהמטבע היחיד, דהיינו הערך היחיד שהחברה משליכה עליו את יהבה, הוא כוח: מקלטים, נשקים, לוחמים. לא בכדי, הגוף הרשמי שייהפך לחשוב ביותר בתרחיש שכזה הוא הצבא. משטר צבאי יהפוך אפוא לצורת השלטון המועדפת במרבית המדינות, אם לא תתרחש קודם לבחירות הפיכה צבאית. האירוניה נובעת מכך שבמרבית סרטי הזומבים התפרצות המגפה היא תוצאה של ניסוי צבאי סודי שהשתבש, והצבא לעולם אינו לוקח עליו אחריות.  כפועל יוצא מכך, הצבא משחרר את הכוח שמאיים לכלותנו- וגם מגן עלינו מפניו.

  1. זומבים אוכלי-מוח

בצעדות זומבים, כמו זו שעליה כתבתי בתל אביב, נוהגים המשתתפים ליילל בתחינה למוחות, אך במרבית סרטי הזומבים שראיתם בחייכם סביר להניח שאיש אינו כמהּ לאכול מוח. הסיבה לכך היא שהזומבים אוכלי המוח הם גלגול חדש יחסית של הז'אנר, ויש שיגידו שהם אינם זומבים כלל.

ב-1985 הם הופיעו לראשונה בסרט הטראשי Return of the Living Dead, כיצורים אומללים שאוכלים מוחות על מנת לשאת את הכאב הנורא של המוות. לאחר הפסקה ארוכה הם חזרו ב-"מת עליה" ובסדרת הרומנים הגרפיים (ולימים סדרת הטלוויזיה) "iZombie" . בהופעות אלו הם כבר בריות אנושיות, כמוני וכמוכם, שמתאפיינות בתחושות וברגשות – וגם בתאווה לבשר אדם.

התלבטתי אם להגדיר אותם כזומבים, שהרי לא חלה אצלם כל הפרדה בין הגוף והנפש. הם מודעים לחלוטין למעשיהם, שומרים על אופי ייחודי ולעתים זוכרים מי היו בטרם התנכר להם גורלם. יחד עם זאת, הם מגדירים עצמם כזומבים, אולי בשל הגלגולים הרבים שעבר המונח מהמצאתו בהאיטי ועד להפיכתו לפארודיה על ההתנהלות של כולנו במשרד בשעה שמונה בבוקר, ואולי בשל טשטוש הגבולות המתמשך שהתחיל בימי "אני האגדה" בין זומבים לערפדים.

מזל, אם כן, שאפוקליפסת הזומבים כנראה לעולם לא תצא אל הפועל. כלומר, כאיום טרור עכשווי. אנו כנראה לעולם לא נפסיק לדמיין אותה, בהופעות זומבים מגוונות ובעולמות רחבים כמצומצמים, כאשר היא מחריבה את הציווילזציה כפי שאנו מכירים אותה וחושפת במערומיהם את חולשות הבירוקרטיה ושיקול הדעת של האוכלוסייה בשעת משבר. אנו גם לעולם לא נפסיק להרהר אודות עצמנו בדמויות הזומבים והניצולים, ולהיעזר בחמלה ובאמפתיה על מנת לתהות כיצד היינו נוהגים בדילמה מוסרית זו או אחרת- מה שיותר מכל, מגדיר אותנו כאנושיים.

המעבר – ג'סטין קרונין: ביקורת

רב המכר האמריקני הוא מותחן שמשיב לערפדים את הדרת המפלצתיות ומצליח להסעיר, למתוח ולרגש – גם תוך שימוש ברעיונות השחוקים ביותר, ועם נטייה למיזוגניה. מדוע בכל זאת אין טעם לעצור את הנשימה בשעה שהופכים את דפיו הכבדים, וכיצד הרוע המטריד באמת נחבא בין שורותיו המסוגננות?

בשנת 2007 רכשה חברת ההפקות של הבמאי רידלי סקוט, Scott Free Productions, את הזכויות להסרטתו של "רומן ערפדים" עב כרס, שבאותה עת טרם נשלמה כתיבתו. תאריך הפצתו של הסרט אומנם טרם נמסר, אך אין ספק שיהיה עליו להשביע את רעבונו של קהל מעריצים עצום. 200,000 עותקים מכר עד כה הרומן "המעבר" בבריטניה לבדה, ובינתיים הוא תורגם מאנגלית ליותר מ-40 שפות. קרונין עצמו הוחתם על חוזה של 3.5 מיליון דולר עבור כתיבת שני ספרי המשך. אחד מהם כבר יצא לאור בעברית.

נדיר להיתקל בספר מז'אנר האימה שזוכה למספרים מרשימים כמעט כמו המגיפות המחרידות שמתוארות במסגרתו. נדיר עוד יותר להיתקל ברומן שמצליח לעשות זאת למרות שהוא מחייב את קוראיו להתמסר לקריאה בת 824 עמודים (!!!), שעל פי רב נדרשת רק מקוראי רומנים היסטוריים. "המעבר" הושווה תכופות ל"עמדה" של סטיבן קינג, כאשר קינג עצמו טען שמדובר ב"ספר מושלם". בכריכתו האחורית נטען עליו שהוא "הומרי", "אפי", "סוחף" ומה לא, למרות שעלילתו מתפרשת על פני יותר ממאה שנה.

מה יש בו, בטקסט התובעני הזה, שגורם לקוראיו להיאבק במשקלו אל תוך שעות הלילה המאוחרות? למען הסר ספק, לא מדובר במחשבה מקורית במיוחד. הרומן אומנם עוסק בערפדים, אך אלו מעוצבים יותר כמעין זומבים חסונים ומהירים במיוחד, דומים מאוד לאלו שבספרו של ריצ'רד מתיסון "אני האגדה". במרכז ההתרחשות ישנה, כאמור, אפוקליפסה – שבה מרבית אוכלוסיית העולם מתה באכזריות או קמה לתחייה בתור מפלצת. זאת, איך לא, בגלל ניסוי ממשלתי סודי בחומר אסור, שיצא לחלוטין מכלל שליטה. בתוך הקלחת הזאת מככבת ילדה, כמובן קטנה, באופן בלתי נמנע מעצבנת, שבאופן רווח מאוד בז'אנר הזומבים נושאת עמה איום מוות מוחשי ואפל מאוד.

כל אותן קלישאות משמשות כמעין "שערים" בין חלקיו השונים של הרומן, אך זה מתפרש כאמור על פני מאה שנה ויותר מ-800 עמודים. עמודים, שלאורכם פורש קרונין יריעה מרהיבה ומשובצת פרטים של ציוויליזציה ושל דמויות, כל אחת מהן מתוארת ומנומקת עד לפרט האחרון, ומותירה חותם בל ימחה. קרונין אינו חוסך בתיאורים ובהתפייטויות, ובאורח פלא גם מצליח שלא להגדיש את הסיאה ולהתיש את הקורא. התוצאה היא כתיבה קולחת ומותחת, שבה הקורא עוקב בנשימה עצורה אחר מעללי הדמויות וחרד לגורלן.

מדובר, כאמור, ב"קורא" בלשון זכר, מאחר והכישרון של קרונין עדיין לוקה במיזוגניה בכל הנוגע לנשים. כמה מחלקי הרומן מתארים דמויות נשיות פשוט נלעגות, שיושבות וקוראות רומנים רומנטיים בשעה שהן אמורות לעמוד בשמירה, או בורחות כדי לחיות עם המאהב שלהן בעוד הן הרות וחלושות, וכלל אינן יודעות לאן אותו מאהב נעלם בחשיכה. יצוין כי כקונטרה לאותן דמויות הגה קרונין גם את דמותה של קוטלת ערפדים אמיצה, אך זו מתפקדת יותר כנינג'ה יפיפייה מאשר כאדם בעל רצונות משלו, מה גם שלקראת סיומו של הרומן היא הופכת לחיילת – כלומר, מקבלת עליה את סמכותו הבלעדית של גבר.

מקור: cartoonstock
מקור: cartoonstock

זאת ועוד, הנטייה של קרונין להשקיע את הדמויות שלו בהרהורים אינסופיים על עברן, לעקוב אחר זרם תודעתן לאורך מאות קילומטרים או להביא פיסות יומן שברומן נחשבות לאותנטיות, מתגלה בדיעבד כמיותרת. זאת, שכן לאותם עשרות עמודים של טקסט אין כל קשר להתפתחות העלילה. דמויות מוצגות בפרוטרוט ואז נעלמות באותה פתאומיות בה הופיעו. קטעים אניגמטיים שנמתחים לאורך עמודים רבים נקטעים ללא מתן הסבר, ובהם גם הקטעים אשר מצביעים על המקור למגיפה עצמה.

יתרה מכך, קרונין מאכזב את קוראיו שוב ושוב כשהוא שואל שאלות, ולא טורח לענות עליהן. להלן, אם נתקלתם פה ושם בתיאור של "קול שנשמע", "מראה של בית שננטש לא מזמן", "תחושת בטן מוזרה" ועוד רבים אחרים – ספק אם במהלך מאות העמודים הקרובים יתחוור לכם מה עומד מאחוריו. יתכן שתיאורים אלו נכתבו בהיסח הדעת של כותב הנאבק לסיים עבודה על רומן בן 800 עמודים, ויתכן שמדובר בעוד רעיון שלא הבשיל מעולם לכדי התרחשות של ממש. אולי הדברים בכלל מתבהרים בספרי ההמשך.

אלא, שלא רק תיאורים זניחים הם שנשארים סתומים ביצירתו של קרונין, אלא גם שאלות מרכזיות בעלילה, אין הכוונה לתעלומות שאמורות ללבות את המתח בלב ההתרחשות, אלא לעובדות גמורות ואף נקודות מוצא בעלילה, שהתקבלו כהחלטות קשות אצל גורמים מסוימים ונענות מאוחר יותר אצל הדמויות במשיכת כתפיים אומללה.  ב"מעבר", משום מה, אין זה נהוג לשאול שאלות וכששאלה כלשהי לבסוף נשאלת בקול רם, לא משנה על ידי מי, מדובר בסימן מבשר רעות.

מתוך www.bestfunnyjokes4u.com
מתוך http://www.bestfunnyjokes4u.com

אך הגורם המרתיע מכל בספרו של קרונין, ולהבדיל מהמודעות העצמית של "העמדה" (בו קיימת הפרדה מילולית בין "כוחות הטוב" ו-"כוחות הרע"), הוא השליחות הדתית. "המעבר" הוא רומן נוצרי בעל מסרים משיחיים, וככזה הוא מבקר את היהירות המדעית ומאמין שבהכרח "הטובים" הם שינצלו מן התופת, אותה הביאה על האנושות. השקפת העולם הזאת מתגלה הלכה למעשה כרוע בפני עצמו, לנוכח האכזריות שבה קרונין נוקט כלפי מיליוני בני אדם (או דמויות פוטנציאליות) ברומן. 

למען הסר ספק, אין הכוונה לאכזריות בה טווחים כותבים כמו גורג' ר.ר. מרטין בדמויות שבנו בקפידה רבה – אך באופן שניתן לעגן רציונאלית בעלילה. ב"מעבר" מדובר במדינות שלמות, אפילו יבשות שלמות, שמופקרות למותן באדישות מוחלטת או מושלכות אליו באכזריות מצמררת. והעולם כמנהגו נוהג, לפעמים כשהוא משועשע  ותמיד כשהוא מרוויח. מרוויח במידה כזאת, שהוא אף לא טורח להרהר בכל הנשמות שאבדו באסונות, ומעדיף לשקוע בייאוש קיומי אנוכי. אדרבה, גם אם יהיו האסונות כה נוראים שהדמויות תסבולנה מסיוטים, הרי שהפנים אשר תרדופנה אותם לא תהיינה אנושיות.

בתור רומן מז'אנר האימה, אין מחלוקת ש"המעבר" עושה את מלאכתו נאמנה, ובחלקיו המוצלחים ביותר הוא מצליח להטריד, להסעיר ולרגש. זוהי קריאה מותחת וסוחפת, שכתובה בסגנון עשיר ונפלא, ומתורגמת היטב. גם אם תהיו מודעים לכל חסרונותיה, לא תהיו מסוגלים להניחה מן היד. אולי דווקא בשל כך מאכזב לגלות שהיא אינה מסתיימת בחלוף מאה שנה ו-824 עמודים. חלק מהנפשות המעורבות ימשיכו לשוטט גם בספרי ההמשך, בהיותן מפלצות בנות אלמוות, אך הרחמים נכמרים על היתר, שנאבקות לשרוד בכל רגע נתון. עוד אלף עמודים של סבל לפחות יימשך מאבקן בגורל האיום שנגזר על העולם, ובחוזה הנדיב במיוחד שנחתם עם הכותב.

"המעבר" מאת ג'סטין קרונין. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת "מטר", 2013, 824 עמודים

מסיבה פוסט מורטם

ה"חיים", בעידן שנידון לאפוקליפסה תרבותית- משמעם אנרכיה. "זומבים" שמשתלטים על מרחבים אורבניים הם תנועה מסיבית, בלתי נשלטת, שאינה סוגדת למסכים שחורים ואינה עוצרת בתמרור אדום.

הוא נראה וגורר את עצמו כמו בן אדם, אבל נוהם ומדיף ריח חזק של ריקבון. "הזומבי", או יותר נכון לומר "המת המהלך", הוא יותר מסתם טרנד של סרטי אימה. הוא הגלגול ההוליוודי לאחד המיתוסים העתיקים בתרבות העולם: המת שקם מקברו והחל ללכת שוב על פני האדמה, תר אחר ביתו ואחר עניינים שעליו להביא לידי סיומם. זאת, בין אם מדובר בכלה שנרצחה טרם חתונתה, בחייל שננטש למות בשדה הקרב, או במשפחת קניבלים שנטבחה בבקתה ביער.

ל"מתים המהלכים" באשר הם, ישנם מספר מאפיינים משותפים: הם אינם נבונים במיוחד (אם כי המוח שלהם עדיין מתפקד), הם מתים במלוא מובן המילה ולא ניתן להשיב את האישיות הייחודית שהייתה להם בעודם בחיים. הם גם נעים בקבוצות ונוהגים לקיים ביניהם אינטראקציות של למידה ושיתוף פעולה. לא סתם נוטים לבלבל אותם פעמים רבות עם בני אדם. ה-"מתים המהלכים" נראים ומתנהגים כמו בני אדם במובנים רבים, ולא רק משום שהם יודעים לפתוח דלתות ולטפס במדרגות. "המתים", בהווייתם העדרית והאומללה- דומים לנו גם כשהם לאו דווקא בצורת בני אדם קונקרטיים, ויעידו על כך ה"קרנפים" של יוג'ין יונסקו.

מראַם של "המתים" אמור בכל מקרה לעורר בנו שעשוע, ורצוי שגם מעט רחמים- אך בפועל אנו פוחדים מהם. ה"מתים מהלכים", גם בטרם נהפכו ל"זומבים" שרצים מהר ואוכלים בני אדם, היו ויהיו המפלצות הכי מפחידות בעולם. הם מעוררים בנו פחד קמאי מפני אבדן אותו סממן אצילי, שמייחד אותנו כבני אדם בהשוואה ליתר בעלי החיים- היותנו בעלי יכולת חשיבה, בעלי עצמיות משלנו, בעלי תדמית חיצונית ובעלי שליטה על גורלנו. ה"מתים המהלכים" מזכירים לנו שאנו בסך הכול אורגניזם ביולוגי, רגיש ופגיע, נוטה לחלות ומועד להזדקנות.

יתר על כן, "הזומבים" בצורתם המודרנית מזכירים לנו עד כמה בלתי חושבים, בלתי ייחודיים, חסרי תועלת ופסיביים אנו כבני אדם חיים המתנהלים בהתאם לתרבות הצריכה. בכריכה האחורית לסדרת הרומנים הגרפיים האולטרה מצליחה שלו, "The Walking Dead", כותב רוברט קירקמן (בתרגום חופשי): "העולם שהכרנו איננו עוד… בלי ממשלה, בלי חנויות מכולת, בלי דואר ובלי טלוויזיה בכבלים. בעולם שנשלט על ידי המתים, אנחנו נאלצים להתחיל סוף סוף לחיות".

ה"חיים", בעידן שנידון לאפוקליפסה תרבותית- משמעם אנרכיה. "זומבים" שמשתלטים על מרחבים אורבניים הם תנועה מסיבית, בלתי נשלטת, שאינה סוגדת למסכים שחורים ואינה עוצרת בתמרור אדום. היא גם אינה מתקשרת במסגרת מגבלות השפה ואינה מהססת להביע את עצמה באלימות משולחת רסן כלפי עוברי אורח תמימים. לא בכדי יצא "ליל המתים החיים", הסרט שכונן את דימוי "הזומבים" המוכר כיום, ב-1968, זמן קצר לאחר משפט ה-chicago 10 והמהומות והאבל שבאו בעקבות רצח מרתין לותר קינג.

האם מסיבת פורים, כפי שנצפתה בסוף השבוע בצעדת הזומבים המסורתית של תל אביב, יכולה להיחשב כאנרכיה? במובן מסוים כן. אלפי צעירים נהו ברחובות, בתחפושות מטילות אימה של אייקונים תרבותיים מדממים, מרקדניות בלט ועד לטרזן ודרדסית. הם צלעו ברחוב ובכביש, התנפלו על מכוניות, נהמו לעבר צלמים ונשכו שאריות דם סינתטי. זאת, בהתרסה על תפישות יופי מקובלות, על תחושות של השתקה ומבוכה ואפילו על הפחד כשלעצמו. אלא, שלצעירים אלו, שלא כמו ל"מתים המהלכים" המקוריים, ניתנה הפריבילגיה של לשוב ולהיות בני אדם בסיום הצעדה-בני אדם שהתמודדו עם פחדיהם הראשוניים ביותר בדרך המפגינה יצירתיות, דמיון והומור בריא.

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון. בעריכת מיא שם-אור.  "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי: http://megafon-news.co.il/ כל הזכויות שמורות ©