המבקר, אתה מדבר בינארית? על ביקורת הספרות בתרבות הדיגיטלית

כאשר התואר הראשון שאליו את לומדת, במקרה שלי מסלול הכתיבה היוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, דורש ממך היקף לימוד של 64 שעות סמסטריאליות, לעומת 52 שעות בלבד שדורש המסלול הכללי באותו חוג, את מניחה שיש לזה סיבה טובה, ושלסדנה בביקורת ספרות תפקיד משמעותי בהכשרתם של אלו החולמים להיות סופרים. ישנה רק בעיה אחת- בשלוש השנים שבהן למדתי באוניברסיטה, סדנה זו מעולם לא הועברה. וכשהערנו על כך למזכירות החוג, הוצע לנו להחליף את הסדנה החסרה בקורס אחר, בעל "אופי תיאורטי" על מנת שישתקלל על חשבונה. אני זוכרת כיצד עברתי במשך שעות ארוכות על שנתוני החוגים השונים במדעי הרוח, עד שנמצא הקורס המיוחל, שהיה דווקא לא רע בכלל, אם כי כל קשר בינו לבין ביקורת ספרות היה מקרי במקרה הטוב.

מדוע דווקא קורס תיאורטי "יבש" כביכול, נטול נגיעה יצירתית או מעשית, אמור להחליף את מקומה של סדנת הביקורת? זוהי כנראה שאלה שעליה תוכל רק האוניברסיטה להשיב. ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למנהל (ולשעבר גם מרצה שלי באוניברסיטה), כנראה לא היה משיב על שאלה זו, אלא משנה את מהות השאלה. ברוח המפגש של עיתון "הארץ", "בין ספרים למספרים", שבו השתתף דרור ביום חמישי האחרון, היה הלה משיב שקודם לכן עלינו לחשוב מדוע מלכתחילה אנו מניחים שמלאכתו של המבקר רלוונטית לתרבות הקריאה של ימינו, בשעה שהכלח כבר מזמן אבד עליה. הלכה למעשה, טען דרור, המבקר מת. כמו "המחבר",שהגולל על קברו נסתם ממזמן, גם "המבקר" הוא לאו דווקא אדם ספציפי אלא מוסד חברתי, וככזה הוא שואב את כוחו מתוך סמכות. על כן, "מבקר" אינו אמור לייצג רק את עמדתו האישית לגבי יצירתו של האחר, אלא להיות בעל כוח לגרום לאחרים לקבל את עמדה זו, ולהוות "מנהיג דעה" בתחומים מסוימים, כמו ספרות.

מדבריו של דרור לא משתמע בהכרח שהיום אין "מנהיגי דעה", אלא שהם בהחלט לא נבחרים על ידי עורכי העיתונים ולא מחילים את כוחם באופן חד כיווני על קהל הקוראים שלהם. "מנהיגי הדעה" הספרותיים של היום גם לא נדרשים בהכרח להשכלה הומנית רחבה בעבר, כפועל יוצא מהמגמה האנטי הומנית שבה נוקטת כיום האקדמיה עצמה. "מנהיגי הדעה" לחילופין, נבחרים על ידי הקוראים עצמם מתוך עמודי הפייסבוק או המכרים שלהם ונאלצים להיאבק על שימור כוחם במדיום רב-כיווני, שבו הקוראים מזינים את העדכונים התכופים שלהם במשוב בלתי פוסק.

ביקורת ספרות (via Cartoonstock)
ביקורת ספרות (via Cartoonstock)

יש כמובן גם את העניין של הפיכת הספרות מאמנות לתעשייה, ואת המרת איכותה למונחי שוק, אם כי אני לאו דווקא מציעה להסתכל על תמורה זו כשלילית. קשה להתעלם מכך שביקורת לא נוצרת אך ורק מהיצע, אלא גם מביקוש. בעידן של שפע מוצרים ושפע גירויים, אנו זקוקים לביקורת שתסייע לנו לברור את המוץ מן התבן, תמקד אותנו ותעניק לנו תחושת ביטחון, באמצעות מראית עין של אובייקטיביות. אנו זקוקים לאנשים שאנחנו מכירים ובוטחים בהם, המוכרים בחנויות הספרים שאנחנו מבקרים בהם, החברים שדומים לנו בתחומי העניין ובתחביבים, הבלוגים שאנחנו מנויים עליהם, שיסייעו לנו להשליט סדר והיררכיה במציאות.

בתקשורת אוהבים להלעיז תכופות על אותם "ממליצים", בעיקר מהסוג הראשון, להאשים אותם בבורות ובקבלת טובות הנאה כלכליות מחנויות הספרים, ולא פעם גם סתם בהיעדר שירותיות. כמוכרת לשעבר ברשת ספרים, הטענות הללו מוכרות לי היטב. יחד עם זאת הניסיון מוכיח, כי כאשר לקוחות היו נכנסים לחנות שבה מכרתי, לעתים נדירות בלבד היו מצטטים לי את רשימת רבי המכר או את הביקורות בעיתונים, ופעמים רבות הרבה יותר היו משוטטים בחוסר אונים מסביב לבמות התצוגה. לאחר מכן היו קוראים לי, אף שאינם מכירים את שמי ואת טעמי בספרות, ומבקשים הכוונה והמלצה על ספרים לאנשים ספציפיים, או מציאה של אוצרות ספרותיים בלומים שרק אני אמורה הייתי להכיר. בסיכומו של דבר מראה מבחן התוצאה, שכאשר הייתי מדביקה לכריכתו של ספר שני סוגי ביקורות, היו בכל מקרה הלקוחות בחנות מעדיפים את המלצתי שלי, שנכתבה על גבי פתק ובכתב יד, מאשר את המלצתו של מבקר ספרות בעל שם, שהודפסה על גבי גזיר עיתון. המבחן הנ"ל, כפי ששמתי לב, בא גם לידי ביטוי באסטרטגיית השיווק של הוצאות הספרים עצמן. אם בעבר די היה בחלוקת עותקים חינמיים של ספרים למבקרי ספרות על מנת להגביר את החשיפה ונתוני המכירות, הרי שכיום שולחת ההוצאה את הסופרים עצמם להיפגש עם מוכרי הספרים, להסביר להם על אודות מפעל חייהם הספרותי ולבקש מהם לסייע בהבאתו לתשלום בקופות.

יוצא מכל אלה, שאם כיום כבר ישנה הסכמה שהביקורת במוספי הספרות איבדה מכוחה, הרי שבאותה מידה ניתן גם להסכים שביקורת אחרת פשוט תפסה את מקומה. מדובר על אותה ביקורת, שאותה אנחנו קוראים לפני שאנחנו לוחצים על כפתור בקינדל או מרימים את הספר מדוכני חנויות הספרים. ביקורת, שנכתבה על ידי אנשים שאנחנו לא אפילו לא יודעים את שמם, לא כל שכן מדוע הם ממליצים על ספר זה ולא על אחר, ועדיין אנחנו בוטחים בהם מספיק כדי "לזרום" עם חוויית הקריאה שהם מבטיחים לנו ולרכוש את הספר המומלץ. ד"ר אלון הסגל מהמכון לחקר האינטרנט היה משתמש במקרה המבחן שלפיו אנשים בוחרים לקנות ספרים באתר "אמזון", שיטת הכוכבים והמלצות הtop critic, כדי לטעון שמדובר במעין גלגול מודרני של הסתמכות על "חוכמת ההמונים". כלומר, ההנחה שמוצר מסוים בהכרח ינחל הצלחה כתוצאה מהאמונה שיש בו אצל חלק נרחב בקהל. אותה הנחה, ראוי לציין, רווחת באותה מידה עבור הספר למכירה באתר ועבור הביקורת שממליצה עליו. זאת, מתוך הנחה סמויה שהקהל למעשה רוכש את הספר בהסתמך על נכונותו "לקנות" את הנאמר בביקורת (הרי גם לביקורות, ככלות הכול, ניתנים ציונים על סמך המידה בה הן מתגלות כ"מועילות"). סופרים ישראלים רבים, שספריהם נמכרים כיום באופן ישיר דרך אתר "אמזון", היו ככל הנראה מסכימים עם טענתו של הסגל. יחד עם זאת, דבריו של הסגל מתעלמים לדעתי ממשתנה חשוב, והוא טשטוש הגבולות שבמסגרת מלאכת הכתיבה הספרותית כשלעצמה. במקרה הספציפי של שוק הספרות, בא טשטוש הגבולות לידי ביטוי בהבחנה המתערערת בין כה וכה שבין צורתה של הספרות כטקסט גולמי, לבין אותה הצורה של הביקורות שנכתבת כתגובה בעקבותיה. במילים אחרות, האיום העיקרי על כוחה של ביקורת הספרות נוצר דווקא מתוך הפיכתו של המבקר למעין "סופר" בפני עצמו, שיצירותיו מסבות בה בעת עניין, הנאה ותרומה לסיפוק צרכיו של קהל הקוראים הרחב.

במבט לאחור, זהו למעשה גלגול חדש של הקושי שכביכול מאז ומעולם נתקלה בו ביקורת הספרות, על אחת כמה וכמה זאת שנכתבת בעברית ובעקבות סופרים ישראליים. הביקורת, שלמעשה מאלצת אדם משדה מקצועי מסוים לכתוב באופן אובייקטיבי לכאורה על עמית שלו, מבלי לחסוך שבטו מצד אחד ומבלי לחסל את קשריו בתחום, מצד שני. אחת הסיבות לקושי זה, ראוי לציין, היא היותם של מבקרים רבים סופרים או עובדי הוצאות ספרים בעצמם, ולפיכך—הקונפליקט שבו הם מתחבטים בינם לבין עצמם, כאשר הם נדרשים לכתוב על עבודתו של האחר. האינטרנט למעשה הרחיב את אותו תחום מקצועי, שבו נותרנו לשוטט אותן הנפשות, הבלוגרים, המוכרים ותולעי הספרים הוותיקים, אשר מכירים זה את זה מימים ימימה. כל שהשתנה הוא ביזור הכוחות שבין הצדדים השונים, וכתוצאה מכך—גם התעצמות המאבק הניטש ביניהם.

דבר אחר ומשמעותי בהרבה שהשתנה, הוא מוסד הקריאה. גם מדיום הקריאה, כמו הכתיבה, נעשה לרב-כיווני ומה שניתן היה לשווק בעבר כיצירה ספרותית גדולה, נתפש כיצירה שכזו רק עבור קהלים מסוימים, שאליהם ניתן להגיע דרך פילוח, בשפת משתנים מתמטיים אלו ואחרים. היום לא די לומר לקהל הלקוחות ש"סטונר" הוא יצירה ספרותית גדולה, אלא יש להצביע קודם לכן על יצירה עברית מוכרת, כמו "שירה" של עגנון. כפי שאמר הסגל, קהל הקוראים שואף יותר מתמיד להציץ בחלונית Customers Who Bought This Item Also Bought. הוא משתוקק ששוק הספרים יכיר אותו וימליץ לו על תוכן ההולם אותו באופן אישי, בלי קשר לטעמו של מבקר זה או אחר, או אפילו לטעמו של קהל משתמשים מסוים, שהקשר אליו לא הוכח דרך רכישות קודמות באתר. כפועל יוצא מכל אלה, ומשום שכולנו עוסקים בקריאה, בכתיבה או בביקורת, זה לא באמת משנה מי האדם שאחראי להזנת הנתונים, אלא מה הגורם שמתווך בין הצדדים השונים ומכריע את המאבק. באופן אירוני, דווקא בשלב זה אנו נפגשים בגורם לא אנושי, שאינו מכיר במבקרים ולכן לא מתאבל כהוא זה על מותם. אתם אולי אינכם מכירים את שמו וטעמו הספרותי של האלגוריתם, אבל הוא מכיר אתכם מצוין.

בין שתי נקודות; הרהורים בעקבות כנס "אלכסון"

באחת ההרצאות שניתנו בכנס "אלכסון" בשבוע שעבר, "מחשבות" כפי שמייסדי הכנס מבקשים לקרוא להן, דן פרופסור גלעד הירשברגר באופן שבו מעצבות מטאפורות את תפישת המציאות. "מטאפורה", הגדיר הירשברגר, "היא תחבולה לשונית, שבה משתמשים בדבר אחד כדי להאיר על תכונותיו של דבר אחר". קשה היה להתחמק מהאירוניה בהגדרה זו, מדויקת ואובייקטיבית ככל שתהיה, על רקע כנס שעסק באמצעי תקשורת, המתווך לקהל באמצעות מלים.

"אלכסון", ככלות הכול, הינו כתב-עת אלקטרוני, כלומר בלוג, המוקם על פלטפורמת   wordpress סטנדרטית ומורכב משילוב של מלים, תמונות ו-plug-ins חברתיים, כמתבקש מכל אמצעי תקשורת המונים במאה ה-21. המילים של כתב-העת הן ביטים, יחידות בשפה, המשתלבות זו בזו לכדי עולם תוכן מורכב ומגוון ובו מאמרים מתחום המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות. חלק ממאמרים אלו הם מקוריים וחלקם מתורגמים, אך לכולם תכלית משותפת, לדברי מייסדי האתר: "לעורר מחשבה, כלומר בהכרח לעודד סקרנות". על מנת להסיר ספק, מבהירים מייסדי כתב-העת, בהמשך דף "האודות" שחולק למשתתפי הכנס:

אנחנו שואפים ליצור אנטיתזה לרעשים ולהפרעות האלימות שהרשת העברית כרגע מלאה בהם, לסיווג האוטומטי ונטול המחשבה, לטוקבקים של מילה אחת ולשנאות של העדר

המלחמה ש"אלכסון" מבקש אפוא להצהיר עליה היא מלחמת מסמן אחד במסמן אחר, מלים כנגד מלים. השאלה הבלתי נמנעת שנובעת מכל זה, היא עבור איזה מסומן. כלומר, איזו תפישת מציאות נובעת מעולם התוכן של כתב-העת, ואילו "תכונות" של הסביבה מוארות דרך השימוש המגוון במקרי מבחן ובמטפורות. מובן שלא מדובר כאן בתפישת מציאות של עיתון או כתב-עת אקטואלי, ומייסדי "אלכסון" לא מבקשים להציג אותו ככזה. הם אינם מעוניינים ללבן את פניה של המציאות או בהכרח להביא לשינוי שלה. יעקב בורק, יו"ר עמותת "מגדלור", אשר מממנת את פעילותו של "אלכסון", מסביר שתחומי העיסוק של כתב-העת נמנעים במכוון מאקטואליה ומספורט משום ש"אנו אזרחי העולם". "המימד הזהותי", דהיינו האינדיבידואליות של "אזרחי העולם", מסביר בורק, נשחקת במרחב היום יומי (כלומר, המסומן) אשר לדבריו של בורק מאופיין בריבוי של הסחות דעת. במלים אחרות, עבור בורק, המציאות כשלעצמה הינה הסחת דעת מהמסמן שלה, המלים. מלים, כפי שהדגים הירשברגר מאוחר יותר, עשויות בהחלט להעניק פרספקטיבה חדשה על דבר ידוע. המטפורה המדברת על המצב המדיני של ישראל, כאילו היה תלוי על "מצוק הקיומי" , עשוי לדוגמה לגלם ביתר מוחשיות את תחושת האימה הקיומית של התושבים. יחד עם זאת, מלים אלו, כפי שציין הירשברגר, עשויות גם לשנות, עד לעוות, את האופן שבו אנו חושבים על המציאות.

             תמונה

בנימה אישית אני רוצה להעיד שכמי שעקבה אחר כתב-העת מימיו הראשונים ברשת, מצאתי בו פעמים רבות עניין, אם לא השראה של ממש. גם אם השיח בחלק מהתכנים היה גבוה עבור הציבור הרחב, הרי שעל פי רב ניכר שהנושאים המתפרסמים ב"אלכסון" נבחרו בכתיבה ונכתבו או תורגמו היטב. במקרים רבים נראה היה שהחומרים המתפרסמים ב"אלכסון" אינם נופלים ברמתם מכתבות המגזין, המתפרסמות בכתבי-העת או במוספי סוף השבוע, אשר גם גובים תשלום מקהל קוראיהם.  מאמר כמו "האוכל הבריא האמיתי (ברצינות)", לו היה משותף בתפוצה רחבה, היה ללא ספק זוכה לתגובות נזעמות משוחרי המזון האורגני ומטבעונים, ולאחרים-היה מספק חומר רב למחשבה. בנימה זאת יש גם לציין לחיוב את הנגישות של האתר, את הנכונות שלו להשקיע בפרסום תכנים מעמיקים ואף אליטיסטיים על גבי הרשת, ללא פגיעה בסביבה וללא גביית תשלום מקהל הקוראים.

הסתודדות שלי בחלל הכנס הבהירה שהקהל של "אלכסון", או לפחות הקהל שהגיע מבין 60 אלף המנויים לניוזלטר, אדיב, סבלני וכנראה משכיל, אך גם שקט מאוד. כל כך שקט, שדיבור מרובה נוצר בכנס לראשונה רק כאשר יצא הקהל לעמוד בתור, בהמתנה לבר המשקאות החופשי. יתכן שהסיבה לשקט של הקהל, הגוף שבו מעוניין כתב-העת לעורר סקרנות ומחשבה, הוא הפנייה למכנה המשותף הרחב של הנוסטלגיה למילה היפה, לעומת הסלידה מהמילה הכתובה.

הדובר הראשון בכנס "אלכסון" היה כאמור המו"ל יעקב בורק, אשר הציג עצמו לקהל כאיש עסקים וטען כי הוא "מכיר את הפער בין רעיון מבריק למוצר מתפקד". בורק אומנם לא התייחס בדבריו ל"מוצרים שאינם מתפקדים"—אולם כל מאזין היה יכול לשער לעצמו למה הכוונה: מוצרי צריכה המבוססים על מלים ומכילים אוסף של רעיונות מבריקים, אך נכשלים בשל בעיות מימון וביורוקרטיה. עיתונים וכתבי-עת אחרים, בקיצור. אחריו עלה לדבר הסופר חיים באר, שהרחיב על תהליך הכתיבה, בדגש על האספקט המוסרי שלו ועל חשיבות ההנאה ממנו ("סאדו מאזו" הוא כינה את אותו תהליך). באר סיפר על התרבות שעליה בחר לכתוב בספרו האחרון, התרבות האדמו"רית, ועל הנושא אשר בחר ללוות אותה—נושא הבחירה החופשית. בחירה חופשית פחות ייחס באר לעיתוני האקטואליה היומיים, אותם הוא כינה "אוסף של קומוניקטים", אשר מכאן גם נכתבים על ידי יחצ"נים. מיד אחריו עלה לדבר דב אלפון, עורך "אלכסון" ולשעבר גם עורך ראשי בעיתון "הארץ" ובהוצאת הספרים "כנרת זמורה ביתן". אלפון התייחס בקצרה לאמצעי תקשורת המונים אחרים, שלדבריו מבוססים על תוכן ומבנה הפונה לקהל הרחב. הוא טען כי העיתונים והרומנים מבוססים על מודלים טכנולוגיים וכלכליים שהקהל אינו שותף בעיצובם ולפיכך גורס שבעידן האינטרנט, היציבות שלהם אינה מובטחת עוד. לדבריו, בשנים הקרובות נחזה בעוד ועוד כתבות בעיתונים שמקורן בבדיון, ומנגד בפחות ופחות כותרי עיון בהוצאות הספרים, לרבות כותרי מתכונים ובילויים. "הרעיון תופס את מקומם של כל אלו", אמר אלפון. "האינטרנט מאפשר לנו לשבת ולקרוא על נושאים ספציפיים שמעניינים אותנו".

הכותבים והקהל של "אלכסון" הם, אם כן, מקשה אחת. זהו קהל משכיל ובעל אוצר מלים נרחב, שמעריץ את המילה כיחידת תוכן, ומכאן גם מעוניין להעמיק לתוכה, לחקור אותה, לעתים תוך בידוד מוחלט מהשדה הסמנטי אשר סובב אותה ואשר אחראי למשמעויות אשר מיוחסות לה בשפה. חבל שכך, משום שיתכן שדווקא בפנייה לטריטוריות שנויות במחלוקת, מאקטואליה ופוליטיקה ועד לספורט ועסקים, כמו גם בחשיפתן של מניפולציות קוגניטיביות ושיווקיות בשפה, יש כדי לערער באופן משמעותי הרבה יותר על תפישת העולם של קהל הקוראים. בפעולות גרילה שכאלה, אותן ניתן לבצע רק בהיעדר מודלים כלכליים וטכנולוגיים מסואבים, אפשר ליצור עניין וסקרנות, לעורר מחשבה ואפילו להביא אותה לרמה של פעולה. במלים אחרות, ל"אלכסון" ישנו כוח שאינו מוטל בספק להפוך את המסמנים שלו למסומנים, באמצעות חשיפת השקר שב"הסחות הדעת" להן לכאורה חשוף הקהל שלו והצעת חשיבה אלטרנטיבית ורציונלית יותר. הדרך למיצוי של הכוח אינה עוברת רק בתווי "הוואלס" של מוריס ראוול, כפי שניגן אותם באופן מופלא הפסנתרן בוריס גילטבורג. היא עוברת בתרגומן של יחידות המידע למחשבות הנגישות לתודעתם של בני אדם, מחשבות החושפות את מבנה העומק של השפה ולפיכך, גם של הביטוי האמנותי והתרבותי העשוי ממנה. הקהל שנשאר לצפות בגילטבורג זכה לשמוע כיצד הוא חושף את מבנה עומק זה, דרך סיפור חיים של המלחין ראוול וההשפעה שהייתה למלחמת העולם הראשונה על השקפתו ויצירתו.