סיכום הרצאה: "סוגיות עכשוויות ב-'שחקן מספר אחת'"

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

לפלייליסט השלם של ההרצאה לחצו כאן

לסיכומי הרצאות נוספות שהעברתי לחצו כאן

הכירו את ארנסט קליין – יליד 1972 ומתבגר גאה של שנות השמונים. בשנת 2009 קליין כתב תסריט לסרט מ-2009 בשם "שרופים" (Fanboys) שהציג מסע של חבורת חנונים לאחוזתו של האליל שלהם, ג'ורג' לוקאס. זה היה סרט וולגרי, שזור ביותר הופעות אורח מעונה שלמה של Family Guy ואם לומר את האמת, לא ממש מצחיק.

הסרט נכשל, הן בביקורות והן בקופות, וזאת למרות שהופץ במספר מוגבל של בתי קולנוע ושקליין עצמו התעקש שיוקרן גם במדינת הולדתו, אוהיו. שנתיים אחר כך, קליין נמצא במקום מאוד שונה. הוא מכר את הזכויות על ספר הביכורים שלו, Ready Player One, להוצאת רנדום האוס. ימים ספורים לאחר מכן, השלים את מכירת זכויות ההסרטה של הספר לאולפני האחים וורנר. בשנת 2018 ייצא לאקרנים הסרט עצמו, בבימויו של סטיבן ספילברג, אך קליין נהנה כבר היום מפירות ההצלחה.

מה שנשתנה הוא הגישה של קליין לקהל שלו, בדגש על המדיום שבו הסיפור מתווך לקהל. "שחקן מספר אחת" הוא אומנם ספר על משחק, במובן המסורתי של דיו על גבי דפים, אבל הוא גם משחק אינטראקטיבי בפני עצמו. הוא מזמין את הקורא, כבר בכותרת, להצטרף למשחק, ומאפשר לו להתלוות נרטיבית למשחק קיים (Quest) של שחקן בשם פרזיבל. תוך כדי ההתחקות אחר המשחק הקיים, הקורא מוזמן לאתר בעצמו "אפיקומנים" (Easter Eggs), דהיינו רמזים הגלומים ברומן, שיובילו אותו לטורניר משחקי Arcade ברוח אלו שקרא עליהם. קליין הבטיח למנצח בטורניר מכונית דלוריאן חדשה (כן, כמו בסרטים) והפרס אכן ניתן לאחד הקוראים בשנת 2012.

(מקור: יח"צ)
(מקור: יח"צ)

אם חלק מהמושגים בפסקה הקודמת אינם מוכרים לכם, כנראה שאינכם נמנים על קהל היעד של קליין. "שחקן מספר אחת" מסתמך במידה ניכרת על ההיכרות של הקוראים שלו עם היצירות של שנות השמונים בפרט ועם התרבות הגיקית בכלל. ספירה כללית שאיתרתי באינטרנט מדברת על יותר מ-350 אזכורים ומושגים שונים שקשורים לאותה תרבות ברומן. רובם סתם נזרקים לחלל האוויר, על חלקם נערך דיון שטחי מפי הגיבור, והאחרים? באחרים אתם נדרשים לגלות רמת בקיאות שמאפשרת לכם לשחזר, בעל-פה, סצנות שלמות מסרטים של "מונתי פייטון", או לכל הפחות את שיאי העבר שלכם מ-"פאק-מן".

זאת משימה קשה בפני עצמה, אבל לקוראיו המתמידים "שחקן מספר אחת" מבטיח אתגר נוסף. הוא ממקם את העלילה שלו בעתיד, מה שאוטומטית מעלה שאלות לגבי העיסוק האינטנסיבי בעשור שאף אחת מהדמויות לא חוותה על בשרה, כמו גם לגבי פער העשורים שלא לגמרי ברור מה התחדש בו. אם לא די בכך, "שחקן מספר אחת" קורץ כל הזמן להווה – לטכנולוגיות המציאות המדומה ולמשחקי המחשב שאנחנו מכירים, וגם לסוגיות עכשוויות שקשורות לממשק שלהן עם הסביבה.

ברפרוף, "שחקן מספר אחת" מציג עתיד דיסטופי, שבו משבר אנרגיה ואלימות כלכלית מייתרים את הצורך להסתובב בחוץ, מה שגורם לאנשים לחיות מבעד למציאות המדומה. אותה מציאות מדומה, ה-"אואזיס", מאפשרת למלא את שעות הפנאי בעולמות חלופיים ובכך, למעשה, מספקת מפלט מטרדות היום-יום. אלא, שגם טרדות היום-יום גלומות ב-"אואזיס", שהבריות פוקדות דרכה את בית הספר הווירטואלי, מתחברות באמצעותה למקום העבודה ומגבשות בעזרתה מעגל חברים. בשל כך, ה-"אואזיס" מהווה חלק מהמציאות לא פחות משהיא ממלאת את הצורך לברוח ממנה.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

מה שמרתק בהמצאה כמו ה-"אואזיס" הוא שהיא מאפשרת, לכאורה, לראות כיצד אנשים באמת מעוניינים לחיות את חייהם, ללא מגבלות של מיקום גיאוגרפי או היעדרו של קסם מהעולם. אלא, שהמשתמשים במציאות המדומה לובשים צביון אחד בלבד – כולם גיקים. הם ממלאים את היקום של המציאות המדומה בכוכבים בהשראת "מסע בין כוכבים" או "באטלסטאר גלקטיקה" והם אפילו בחרו למנהיגים שלהם, בבחירות דמוקרטיות, את השחקן וויל וויטון והסופר קורי דוקטורוב.

אני מאוד בספק אם משתמשי פייסבוק, או טוויטר, או יוטיוב, או כל אחת מהרשתות החברתיות שאנחנו חברים בהם היו בוחרים את המנהיגים הללו, לו איש היה שואל לדעתם. את רוב אוכלוסיית המשתמשים מעניינים דברים כמו סרטוני חתולים, כמו תמונות הישבן של קים קרדשיאן ואם בספרות עסקינן – כמו סצנות המיטה של אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי. היעדרם של כל המשתמשים שאינם גיקים מ-"אואזיס" כה צורם, שהוא מחייב להסיק על הסיבה להיעדרם. לדעתי, הסיבה היא הפערים החברתיים שמאפשרים מלכתחילה בעיקר לגיקים לגשת ולפתח את ה-"אואזיס", בשל נטייתם להיות אמידים יותר ובעלי אוריינות טכנולוגית.

עולם נוסף שמשתמשי ה-"אואזיס" נדרשים לגלות בו בקיאות הוא עולמו האישי של אחד ממפתחי המציאות המדומה, ג'יימס האלידיי. האוטוביוגרפיה של האלידיי משמשת כמעין תנ"ך שהדמויות משתמשות בו כדי להגיע לכל אחת מהיצירות שברצונן להכיר ואפילו כמפה של ממש. באחת מסצנות המפתח ברומן, הגיבור מנסה לפתור חידה באמצעות ניווט בחדר ששוחזר מתוך זיכרונותיו של האלידיי.

הפער בין השממה המדברית שבחוץ ליצירת המופת הטכנולוגית שבמכונה משייך את הרומן במובהק לתת-ז'אנר הסייברפאנק, שבו המדע הבדיוני בא לידי ביטוי בטכנולוגיה המקדימה את זמנה, כמו בספריו של ויליאם גיבסון. אך היתרון המרכזי של המשתמש ב-"אואזיס", על פי מוסכמות הסייברפאנק, הוא לקבל במציאות המדומה את השליטה על חייו שנשללה ממנו בעולם הגשמי. הוא יכול ללבוש כל דמות שירצה באמצעות עיצוב ה-"אווטאר" שלו ולכאורה גם להיות מי שירצה, אך רק עד גבול מסוים.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

למה גבול? כי דושים הם דושים גם במציאות מדומה, וסטריאוטיפים הרי יש בכל מקום. דייטו ושוטו לובשים דמויות סמוראים כי הם יפנים וזה מה שמצופה מהם. אייץ' בוחרת להופיע בתור גבר לבן, למרות שהיא בכלל אישה שחורה לסבית, וארטמיס? ארטמיס היא בחורה חזקה וגיימרית מעולה, אבל פרזיבל לא יוכל להגדיר אותה בתור "אישה" עד שתשיב לו על כמה שאלות.

Art3mis: How well do you know Aech?

Parzival: He’s been my best friend for five years. Now, spill it. Are you a woman? And by that I mean are you a human female who has never had a sex-change operation?

Art3mis: That’s pretty specific.

Parzival: Answer the question, Claire.

Art3mis: I am, and always have been, a human female. Have you ever met Aech IRL?

Parzival: No. Do you have any siblings?

Art3mis: No. You?

נכון, מאוד הולם בז'אנר הסייברפאנק להתייחס גם לסוגיה של ניתוחים לשינוי מין, תהליך שאמור להיות הרבה יותר פשוט בעתיד טכנולוגי. עם זאת, האופן שבו פרזיבל עורך ספסיפיקציה להגדרת הנשיות של ארטמיס, כמי שנולדה עם האיברים הביולוגיים הנכונים ולא שינתה אותם מאז, לא רק שנגוע בטרנסופוביה – אלא חודר שלא לצורך לפרטיותה של אישה, שמעולם לא ביקשה ממנו להזדהות בפניה באותה צורה.

המציאות הווירטואלית, מטבעה, מאפשרת לנו גם להרחיב הגדרות של מושגים מהעולם האמתי – בהם חברוּת. גם בפייסבוק או במשחקים מרובי משתתפים, אנחנו יכולים לבחור להישאר חברים של אנשים מסוימים רק במשחק. כך קורה עם אייץ' ופרזיבל וגם עם דייטו ושוטו, שבשני המקרים מכריזים על עצמם כחברים הכי טובים, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. כאן הרומן הפתיע אותי, משום שציפיתי לאי-נעימות מסוימת במפגשם הסופי של פרזיבל ואייץ'. מה שעשוי היה להפוך לפארסה, בשל הגילוי שאייץ' הוא אישה, מתגלגל לסצנה מחממת לב שבה פרזיבל עדיין מסוגל לראות באייץ' את ה-BFF שלו, רק בשל החיוך הכה מזוהה עם הדמות.

כך המפגש בין פרזיבל לאייץ' היה עשוי להתנהל, בנסיבות אחרות:

לא כל המשתמשים ב-"אואזיס" מנסים להתחרות על הירושה של האלידיי, אך לאלו שכן יש מכנה משותף. הם נהפכים לתלמידים שקדנים של האלידיי ומכלים את זמנם בצפייה ובשינון התכנים שהפכו אותו לאדם שהוא, כלומר גיק לא נחמד במיוחד שעדיין מתגעגע לשנות השמונים. נפתולי העלילה דורשים מהם בקיאות שכזו בביוגרפיה של האלידיי, שהם מפתחים אובססיה כלפיה. מבחינה נרטיבית, ה-Easter Eggs מתגלגלות בנפשם לביצים שבוקעות ולמעשה מולידות מחדש את האלידיי בכל אחד מהם.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

ככל שהשחקנים מצליחים במשחק, כלומר עוברים שערים, האובססיה שלהם גוברת. בסיכומו של דבר, הם נהפכים להאלידיי ומגלמים בגופם את ה-"אואזיס". בסיום הרומן, כשה-"אווטארים" מתים בקרב בטירת אנוראק, פרזיבל המנצח הוא שאמור לשקם את ההריסות ולמעשה להקים את כולם לתחייה, להעניק לידה מחודשת.

הייתי רוצה לומר ש-"אואזיס" היא טכנולוגיה ניטראלית, שכפופה לשימוש של המשתמשים בה, אלא שאמירה זו חוטאת לאמת. גם היקום של "אואזיס" אינו אוטופי והוא בוודאי אינו חף מפוליטיקה, כפי שאפשר לראות למשל בכלכלה שלו.

השימוש ב-"אואזיס" עולה כסף: על כניסה ראשונית, על כלי תחבורה, על דלק ועל רכישות של פריטים ייחודיים.  נכון שתפעול של תוכנה כמו "אואזיס" הוא יקר, משום שהוא דורש החזקה של כוח אדם ושרתים, ואולם אין סיכוי שהרווח במקרה זה עולה על ההפסד. זאת, במיוחד כשהתשלום על תחבורה ב-"אואזיס" מיתרגם לקילובייטים בודדים של מידע, שבוודאי לא עולים לחברה כסף. נהפוך הוא, סביר להניח ש-"אואזיס" מחזיקה במונופול בתחום המציאות המדומה, בזכות התלות של המשתמשים בנגישות להשכלה ולמקום עבודה. תלות, שאותה היא מנצלת ללא בושה כדי לשמר את המשתמשים.

אז מי הנבל בסיפור הזה? "שחקן מספר אחת" מציג לנו את הש"שניקים (Sixers), שחקנים מטעמו של תאגיד IOI, ספק הרשת של ה-"אואזיס" והארגון שבגלוי מעוניין להשתלט על הירושה ועל מפעל חייו של האלידיי. בדיאלוג בין פרזיבל לנולאן סורנטו, מצהיר מנהיג הש"שניקים מה מתכנן התאגיד לעשות עם הטכנולוגיה, משיקבל את השליטה עליה:

Sorrento seemed to take my silence as a cue that he should continue. “You know, contrary to popular belief, the OASIS really won’t change that drastically when IOI takes control of it. Sure, we’ll have to start charging everyone a monthly user fee. And increase the sim’s advertising revenue. But we also plan to make a lot of improvements. Avatar content filters. Stricter construction guidelines. We’re going to make the OASIS a better place.” No, I thought.

You’re going to turn it into a fascist corporate theme park where the few people who can still afford the price of admission no longer have an ounce of freedom. I’d heard as much of this jerk’s sales pitch as I could stand.

סורנטו מדבר כאן על כמה דברים. הוא מציע גביית דמי משתמש, הצבת פרסומות וגם צנזורה מסוימת על תוכן. חשוב לציין שאת הדברים שצוינו במשפט הקודם בהחלט לגיטימי מצדו לעשות. סורנטו פועל מטעמה של חברה מסחרית, למטרת רווח. בין כה וכה, השינויים שהוא מציע לא צפויים לפגוע כהוא זה בחוויית המשתמש וסביר להניח שישפרו אותה – במיוחד אם ב-"אואזיס" מסתובבים גם גיקים קטינים, שרגישים לפורנוגרפיה וזקוקים לצנזורה.

אלא, שסורנטו מאיים במובהק לפגוע גם בניטראליות הרשת של ה-"אואזיס". כלומר, הוא מאיים לפגוע בנגישות למציאות המדומה של המשתמשים בטכנולוגיה. משמעות המהלך היא, במקרה הטוב, פגיעה במשתמשים שאין באפשרותם לשלם ובמקרה הרע, פגיעה בזכותם לשוויון – לחינוך בבית ספר, לפרנסה במקום עבודה.

בין השורות, התאגיד אחראי לכמה עבירות נוספות, כגון הפגיעה בפרטיות המשתמשים, בין השאר באמצעות קריאת ההתכתבויות שלהם ושימוש בפרטיהם האישיים (כך נחשפה זהותו של פרזיבל). כמו כן הוא אחראי, כמובן, לפעולת הטרור, שבה הושמדה השכונה של פרזיבל – אך יש לציין שאלו אינם חלק מתכנית הפעולה של התאגיד במציאות המדומה, אלא הוראות אישיות של סורנטו.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

בכל מקרה, ההאשמות נגד התאגיד בפרט וסורנטו בפרט מאוד חמורות. לו הייתי מראיינת את פרזיבל, הייתי רצה לאחר הריאיון להתייעץ עם עורך דין ולקחת תגובה מאנשי התאגיד, שבוודאות היו מכחישים את הטענות מכה וכה. למה לו, לפרזיבל, להטיח האשמות כה נוראות, שבעולם האמתי היו מסבכות אותו בתביעה? בהקדמה לרומן הוא טוען בקצרה שמטרת כתיבתו היא to set the record straight, בכוונה לשמועות האינסופיות על אודות האופן שבו זכה בפרס. לא מן הנמנע, אם כן, שכתב את הספר במסגרת "חוזה טאלנט", דומה לחסות שניתנה לו במהלך המשחק עצמו, תמורת סכום נכבד ואולי גם הגנה משפטית. יכול להיות שבכתיבת הרומן גלום גם אינטרס אחר.

גם פרזיבל מואשם, במסגרת הודאתו, בפשעים חמורים נגד התאגיד. הוא מתחזה לאדם אחר כדי להתקבל לעבודה, פורץ למערכת המחשבים, גונב סודות פנימיים ולבסוף משתמש בהם כדי לנצח במשחק. לא מן הנמנע שייפּה את מעורבותו באירועים כדי להיטיב עם האופן שהוא עצמו עולה מהם. כמו כן, לא מן הנמנע ששיקר. הרי לא נותר איש שהכיר את וייד ווטס, הצעיר שמאחורי פרזיבל, שיוכל לאמת את גרסתו לאירועים שאינם מתרחשים ב-"אואזיס" ובכל מקרה, איזה מושבע יעדיף גרסה של תאגיד מרושע על פני מתבגר אמריקני יתום שירש מיליארדים?

(מקור:pineterest)
(מקור:pineterest)

הסוף שאנחנו מקבלים הוא לכאורה מאוד "אייטיזי": הגיבור ניצח את התאגיד המרושע, הרוויח מיליונים וזכה בבחורה. כלומר, בדייט עם הבחורה. רק אז, כך מסופר לנו, הוא כבר לא מרגיש צורך להתחבר ל-"אואזיס". צורך, שהוא כן הרגיש גם לאחר שפיצוץ בשכונת מגוריו הרג את דודה שלו, החבר שלה והידידה היחידה שלו מהעולם הגשמי – גברת גילמור. במלים אחרות, פרזיבל מרגיש שמיצה את ה-"אואזיס" רק לאחר שהשיג דרכה את כל מטרותיו האישיות. מאוד סוציופתי מצדו, הייתי אומרת, ולא חורג כל כך מקו מחשבה תאגידי.

ביקשו ממני בכל זאת לסיים בנימה אופטימית, ולכן אזכיר כמה כיף לקרוא את "שחקן מספר אחת". מעבר להתרפקות הנוסטלגית על שנות השמונים, זאת שנהייתה פופולרית לאחרונה עם סדרות כמו Stranger Things, "שחקן מספר אחת" נותן לו משהו לחלום עליו. פנטזיה על מציאות שבה מילולית הכול אפשרי, ומקום שכשירקום עור וגידים נוכל לעצב אותו לפי האופן שבו היינו רוצים לראות את העולם. בהתחשב בכך שרובנו רוצים פחות או יותר את אותם דברים (חברים, שלום, אהבה), אולי בהכרח מדובר במציאות טובה יותר.

"שחקן מספר אחת" (2014), מאת ארנסט קליין. מאנגלית: דידי חנוך. הוצאת עם עובד, 394 עמודים

העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים: סיכום הרצאה

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

לצפייה בהרצאה בוידאו (איכות בינונית) | לסיכום ההרצאות הקודמות שהעברתי: "נשים מתבוננות בגיבורות על" ו-"אל תקראו את הספר הזה- הוא מרושע!"

מיאמי, 26.05.12. זוהי שעת צהרים מוקדמת ורונלד פופו, הומלס בן 65, מנמנם לתומו בצדי הרחוב. לפתע רץ לעברו רודי יוג'ין, בן 31. הוא עירום לגמרי ויש לו מבט מוזר בעיניים. 18 דקות נמשך המפגש ביניהם, במהלכן השוטר שהבחין כי יוג'ין התחיל לאכול את פניו של פופו מזעיק תגבורת, וזו מגיעה למקום ויורה ביוג'ין שלוש פעמים. הוא נופל ומת, לא לפני שעיוור את פופו לצמיתות.

פופו לא הכיר את יוג'ין ולא התגרה בו טרם המתקפה. יוג'ין עצמו היה נטול עבר פסיכיאטרי או פלילי של ממש. למרות זאת, לפני שהחל לאכול את פניו של פופו הוא הפשיט את מכנסיו והאשים אותו בגניבת ספר התנ"ך שלו. לאחר המתקפה גברה ההערכה שפעל תחת השפעה של אל-אס-די, אלא שמבחינת הצהובונים שפרסמו את הסיפור, והפיצו בכל מקום את התמונות (הקשות) ממצלמות האבטחה, לא ניתן היה להגדיר את הדקות האחרונות לחייו תחת כותרת אחרת' מלבד "התפרצות מגפת זומבים".

בראש כל דיון על זומבים יש להדגיש, אם כן, נקודה חשובה – זומבים הם יצורים מיתולוגיים. אף מגפה לא תיקרא בעתיד על שמם ואין סכנה שיכחידו את מרבית אוכלוסיית העולם או, רחמנא לצלן, יביאו לאפוקליפסה. למען האמת, הסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת זומבים שקול, פחות או יותר, לסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת גובלינים או חדי-קרן, עד כמה שאפוקליפסות שכאלה נשמעות כמו דבר לא-כל-כך-נורא באופן יחסי.

ההרצאה שלפניכם מתבססת אפוא על הופעות של זומבים במיתולוגיה ובתרבות, וגם על מעט הספרות המחקרית שנכתבה בנושא. למתעניינים בהופעות של זומבים בתרבות הפופולרית הייתי ממליצה על הספר Zombies, Vampires and Philosophy והסרט Doc of the Dead, ולמעוניינים להעמיק במיתוס עצמו – על הסרט Zombies: A Living History  והספר הנפלא של דניאל וו. דרזנר Theories of International Politics and Zombies.

בעברית אפשר גם לקרוא מספר פוסטים מעניינים בנושא באתר "יקום תרבות" – על האיטי, על ריצ'רד מתיסון, על סרטי "המתים החיים" ועל התרחיש שבו תתפרץ מגפת זומבים בישראל. רועי צזנה כתב באתר "הידען" גם על האתנו-ביולוגיה של המיתוס עצמו.

טריילר ל-Zombies: A Living History

* קצת רקע:

אז מה זה זומבים, בעצם? ככלל,  "זומבי" הוא הגדרה למצב פילוסופי שבו חלה הפרדה בין גוף ונפש, שבו הגוף שלנו הוא כבר לא באמת שלנו. ההזרה שנוצרת בין הנפש לבין הגוף היא "המאוים" במושגיו של פרויד, התחושה שהגוף שלנו או של יקירינו נראה כה מוכר ועם זאת, מכיל פתאום משהו בלתי מוכר ומאיים. הגוף בהחלט עשוי להכיל תודעה חלופית לשלנו – רובוט, חייזר, דיבוק שטני ועוד. הוא עשוי גם לא להכיל דבר.

"המאוים" לא משליך רק על הפרט, אלא גם על סביבתו הקרובה, כאשר הוא מאלץ את הבריות להכריע מבחינה משפטית מיהו באמת האדם שבתוך הגוף, ומי יישא את הדין על מעשיו. ג'ון לוק מדגים זאת באמצעות משל על נסיך וסנדלר- נשמת הנסיך האכזר וההדוניסט מתגלגלת לגופו של הסנדלר, בעוד נשמת הסנדלר אובדת בתהום הנשייה. הנסיך נשפט אפוא על המעשים שביצע בגוף בו הוא שוהה, למרות שהסנדלר עצמו אינו מודע להם – ולפיכך גם אינו נושא באחריות עליהם.

רומן הערפדים "אני האגדה" מתייחס לאותה דילמה מזווית הפוכה- סיטואציה שבה "המאוים" השתלט על החברה כולה, לבד מגיבור הסיפור. כפועל יוצא מכך הוא מתבצר מדי לילה בביתו, המקום היחיד שבו באפשרותו להגן על גופו, ושומע את שכניו לשעבר מתקהלים מחוץ לבניין וקוראים לו לצאת, בכוונה להפוך אותו לאחד מהם.  רוברט נוויל מתמודד עם החרדה הקולקטיבית מפני העדר, חרדה שהופכת את הרומן ליצירה מכוננת ביצירות העוסקות בזומבים ונחשבת עד היום למאפיין עיקרי שלהן.

"אני האגדה" יצא לאור ב-1954, השנה שבה יצאה המפלגה הקומוניסטית בארה"ב אל מחוץ לחוק. כמו יצירות קולנוע רבות בשנות ה-50, שזכו לכינוי Invasion Movies, הוא מציג פלישה של חברה אחדותית וזרה, שמתחילה קודם כל בגוף הפיסי, ולאחר מכן מחילה את עצמה על המרחב הגיאוגרפי. זאת, במקרה של סרטים מסוימים, תוך שימוש בגופות מתים.

מקור המילה "זומבי" מגיע אי שם מתחילת המאה העשרים.  האיטי, מדינה באיים הקאריביים שנתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 ומאז נהייתה לקולוניה צרפתית ובריטית, נמצאת בין השנים 1915-1934 תחת שלטון אמריקני. במרוצת זמן זו מזדמן אליה גם העיתונאי המוערך וויליאם סיברוק, שגם היה ידוע בקרב מכריו כקניבל. בין השאר סופר כי ניצל קשר עם אחד מחבריו, אז מתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בסורבון, על מנת להשיג דגימה של בשר אדם – ולו כדי שיוכל "לטעום את המעדן האסור".

טריילר לסרט The Serpent and the Rainbow, המבוסס על ספרו של החוקר וויד דיוויס, שערך גם הוא מסעות בהאיטי:

סיברוק יוצא למסע בין חברות שבטיות ברחבי העולם שבהן הקניבליזם הוא עדיין פרקטיקה מקובלת. בהאיטי הוא מגלה את הוודו- תורת כישוף עתיקה שבמסגרתה ניתן, בין היתר, להפוך אנשים לזומבים – או לפחות ליצור מראית עין של זומבים. מכשפים שחורים ("בוקורים") היו מבצעים לחילופין טקס במסגרתו נכלאה הנשמה של הקורבן בתוך בקבוק, או מסממים את הקורבן בסם המדמה מוות (כמו טטרדוטוקסין), גורמים למשפחתו להכריז עליו כמת ולמעשה לקבור אותו בעודו בחיים –כאשר לאחר מכן היו מוציאים אותו מהקבר ומוכרים אותו לעבדות.

ספרו של סיברוק מ-1929, The Magic Island, כמו גם עדויות מתיישבים אמריקנים ששבו למערב עם סיפורי אימה אודות מנהגי הקניבליזם והזומביפיקציה בהאיטי- השתלבו היטב בגזענות האמריקנית, שנקבה לראשונה במילה Zombie בשניים מהסרטים המוקדמים של הקולנוע ההוליוודי. White Zombie ו-I  Walked With A Zombie מציגים שניהם נרטיב של עבד שחור המשתלט על גופה של גברת לבנה, ולמעשה הופך את ההיררכיה "הטבעית" ביניהם – אתם יכולים לשער לעצמכם לאיזו מטרה.

הזומבים בהאיטי, מיותר לציין, אינם מתים-חיים ומעולם לא גילו תאווה לבשר אדם. החלק הזה, אפשר לומר, הוא תוספת שלנו. מתים-חיים הם אלו ש"עולים מן השאול תחתית ויאכלו את החיים" בקללה שמאיימת האלה אשתר להטיל כאשר חיזוריה נדחים על ידי גלגמש במיתולוגיה המסופוטמית. המתים-החיים מופיעים גם ב-"חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל, בו מבשר האל לעצמות על כוונתו להפיך בהן חיים, להעלות אותן מקברן ולהעלותן לארץ ישראל.

המתים-החיים מופיעים בנוסף במיתולוגיה הסינית, הויקינגית, הערבית וכמובן האנגלית. באחרונה מביניהן הם מוצגים בדמות המוכרת לנו ביותר כיום – Revenants – מתים שקמו מקברם וניזונים מבשרם של החיים, כאשר הקימה לתחייה ככל הנראה נובעת מ"עניינים בלתי גמורים" שנותרו להם בחייהם.

קניבליזם, למרבה הצער, אינה תופעה השמורה באופן בלעדי לתחום הפולקלור. במאה ה-19 הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של Donner Party, משלחת המתיישבים לקליפורניה שאכלה את אנשיה, אשר גוועו ברעב במהלך המסע המתיש בכפור למחוז חפצם. בקנדה התוודעו לראשונה לסיפוריהם של רוצחים סדרתיים קניבלים, כמו Swift Runner, שהגדיל לעשות באכילת  ששת ילדיו, אשתו, אמו ואחיו – כל זאת בטענה שהיה רדוף על ידי רוח הווינדיגו, המשתלטת באופן ספציפי על אלו שחטאו באכילת בשר אדם.

כל אלו עיצבו את ההופעה הנוכחית של זומבים בקולנוע, בספרות ובמדיה רבים אחרים. אלא שבתרבות המערבית, הלכה למעשה, הזומבים הופיעו לראשונה הרבה קודם לכן – בין השאר בדמותו הארכיטיפית של החייל הקם לתחייה בשדה הקרב.

בתחילת המאה העשרים נשבו ביתר שאת רוחות המלחמה וברטולד ברכט, פציפיסט מוצהר, נשלח לבית חולים שדה בתור עוזרו של רופא צבאי. ב-1916 הוא פרסם את שירו הראשון, Legend of the Dead Soldier, ובמרכזו טקס הקמה לתחייה שלחייל שנפל בשדה הקרב- משום שהמלחמה טרם נגמרה, והקיסר עדיין זקוק לגופות שישמשו כבשר תותחים. כך מתאר זאת ברכט:

Straightway they took the soldier off.

The night was soft and warm.

If you hadn’t a helmet you could see

The stars you saw at home.

They filled him up with a fiery schnapps

To spark his sluggish heart

And shoved two nurses into his arms

And a half-naked tart.

[…]

He’s stinking so strongly of decay

That a priest limbs on before

Swinging a censer on his way

That he may stink no more

שנים רבות לאחר מכן, מתאר את פעולת החייאת החיילים המתים משורר יהודי-גרמני דווקא, משה ליפשיץ. בשנת 1940 כתב, במחזה שלא נמצא מעולם, אך ככל הנראה תורגם מיידיש, אודות בנים השבים לאמם מן המלחמה – והיא מקבלת אותם כאילו היו חיים.

ישנו צדק פואטי בכך שהמלחמה נגמרת והחיילים שבים לביתם, ואולם בשירו של ברכט, כמו גם בסרטים המודרניים Dead Snow ו-"בשר תותחים", המצב הוא הפוך- מכונת המלחמה לא זאת בלבד שמצעידה את החיילים לקצם, אלא ממשיכה לשלוט בגופם גם לאחר מותם, באמצעות המדים שלעולם לא יהיה באפשרותם להסיר.

  1. זומבים איטיים

בשנת 1968 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי המתחיל ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים", ובו נרטיב הישרדות של צעיר שחור וצעירה לבנה, המסתגרים בבית בערבה מפני מתים אוכלי אדם המשוטטים בחוץ. זאת, לסירוגין תוך כדי עימות עם משפחה בורגנית המתבצרת במרתף הבית. הסרט, מיותר לציין, שופע אזכורים למחאה הפוליטית בשיקגו של אותה תקופה וכמובן למלחמה הקרה, וגם חורג מרוח התקופה ומהז'אנר בהציגו גיבור שחור בקדמת הבמה.

רומרו לא ידע כיצד לכנות את היצורים המאיימים שהופיעו בסרט. אחד ממבקרי הקולנוע כינה אותם "זומבים", ובסופו של דבר הוחלט לאמץ את השם – למרות שישנו קשר רופף למדי בין הזומבים של "ליל המתים החיים" וזומבים אטיים יחסית מסרטים אחרים. הזומבים מ-1968 למעשה אינטיליגנטים ואכזריים הרבה יותר מקרוביהם המאוחרים יותר. לראיה, הזומבי הראשון שמופיע בסרט משתמש באבן כדי לשבור חלון של מכונית ולהגיע לברברה, היושבת בתוכו. הילדה הזומבית בסרט, בסצנה שנהפכה לקאלט, רוצחת את הוריה תוך שימוש בכלי עבודה שמצאה במרתף- ורק לאחר מכן אוכלת אותם.

הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)
הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)

כמו כל סרט מצליח, "ליל המתים החיים" השפיע על גל יצירות קולנועיות שבאו אחריו ואשר הציגו שוב ושוב את היצור המת-החי ואוכל האדם. מ-"המתים המהלכים", דרך "מת על המתים" ועד "פרנורמן", שבו הזומבים גם הותאמו לקהל יעד צעיר יותר, הזומבים מופיעים כעדר עצום ולא חכם במיוחד, שנידון להטיל את אימתו על החיים בתור עונש משמיים, התגלמות של קללה או התגשמות האמירה על "הנוער של היום".

רומרו עצמו דווקא המשיך לפתח את המיתוס, ולא בכדי הוא נתפש עד היום כאביו הרוחני. בסרטים מאוחרים יותר הציג צדדים נוספים של המפלצת שיצר והחיל את אפוקליפסת הזומבים על מגוון עולמות, תוך טשטוש הולך וגובר של ההבדלים בין הזומבים והניצולים.

להלן, בעוד ש-Dawn of the Dead ממקם את העלילה בקניון ודן בתרבות הצריכה, Land of the Dead עוסק בפערים החברתיים בין הזומבים לניצולים ובין אלו האחרונים לבין עצמם ו-Day of the Dead מציג את הזומבי הלומד הראשון בז'אנר (בוב) על מנת לדון בהבדל בינו לבין גברתני הצבא האמריקני המקיפים אותו. בעוד שבוב לומד לכבד ואפילו לחוש רגשות כלפי הסובבים אותו, החיילים לא חדלים להתייחס זה לזה בהתנשאות, בכוחנות ובסקסיזם – מה שמוביל בסופו של דבר למותם האכזר.

רומרו גם לא טמן ידו בצלחת לנוכח עליית תרבות הריאליטי, וברימייק ל-"ליל המתים החיים", "יומן המתים", הציג את אפוקליפסת הזומבים המתממשת מבעד לעדשת המצלמה של סטודנטים לקולנוע.  בריטניה, מעצמת הריאליטי שהגתה גם את "האח הגדול", הפיקה גרסת אפוקליפסת זומבים לתכניתה הפופולרית וה-BBC  אף הפיק את המוקומנטרי I survived a Zombie Apocalypse, שכשמו כן הוא, מדמה תכנית ריאליטי בה משתתפות מגוון דמויות ששרדו את האפוקליפסה.

אשר לתקשורת המסורתית, רומרו הפגין בעיקר בוז גדול כלפי יכולתה להוות מקור מידע חיוני לאזרחים בשעת אסון, או כל דבר מעבר לכך. עלילת "ליל המתים החיים" נקטעת ללא הרף בשל משדרי חדשות מיוחדים בטלוויזיה, ואולם כאשר הניצולים מנסים להקשיב לעצות הניתנות בהם ולהגיע למקום מבטחים – הם חווים תאונה ונאכלים בעודם בחיים. העיתונאים ב-Dawn of the Dead מוסיפים חטא על פשע כשהם מתעלמים במופגן מהנעשה באולפן או צועקים בקולי קולות על המרואיינים.

התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)
התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)

יחד עם זאת, אין לזלזל במקומה של התקשורת כצינור להעברת מידע בין שורדים. בספרו The Survival Guide מציין מקס ברוקס את המעמד החשוב של הרשתות החברתיות (וטוויטר בפרט) עבור ניצולים שיבקשו להעביר דרכן מידע אודות מקומות מסתור, מקורות מים ומפגש עם ניצולים נוספים, כמו גם קבלת הדרכה אודות דרכי הישרדות בשטח.

אפוקליפסת זומבים, מטבע הדברים, מלווה בחרדה גדולה, שנובעת מחשש להכחדה של המין שלנו. היא גם מלווה בהעצמה. זומבים אומנם נעדרים את הסקס אפיל של הערפדים, ואולם גם בהפיכה אליהם אנחנו נעשים (מלשון becoming של דלז וגואטרי) מיצור אנושי מגושם לנבל מפחיד וחסר רחמים, הורס, משמיד, Kick-ass.

הטענה הזאת חלה, ברובה, גם לגבי נשים. בז'אנר מקובל להציג נשים אמיצות, חזקות ועצמאיות, שמקבלות על עצמן את ההווי המיליטריסטי של העולם החדש. זאת, גם אם המטרה העיקרית של נוכחותן היא להוות אובייקט של המבט הגברי, בשמלה אדומה ונעדרת פרקטיות ("האויב שבפנים") או באמצעות המקצוע העתיק בעולם. הבעיה מתחילה ברגע שנשים נכנסות להיריון, יולדות, או חלילה מתבגרות יתר על המידה. באותו רגע מחובתה של הקבוצה להגן עליהן, דהיינו להציגן בתור נטל, שדינו למות בשלב זה או אחר של ההרפתקה.

השאלה Can they have it all נעשית קצת פחות רלוונטית כשנזכרים בעובדה שהיוצרים העיקריים בז'אנר הם גברים, ושגם הם נהנים לראות את עצמם בתפקיד הנבל והמשמיד. נבל, שמנצל את האפוקליפסה וההיעשות על מנת להשיג באופן אלים את הבלתי מושג במציאות שבה יש דין ויש דיין. הופעות של אונס, הפרשות ועירום נשי רווחות בסרטי זומבים, אולי יותר מבכל סרטי המפלצות האחרים, ולראיה הסרט העצמאי Deadgirl- שמתאר לאורך כל אורכו אונס של זומבית אחת מידי נערים בגיל תיכון.

  1. זומבים מהירים

רומרו לא סבל זומבים מהירים. הוא טען שזומבים אינם בנויים למהירות והקרסוליים שלהם יינקעו במהלך ריצה אחר קורבנות. הטענה שלו, לוגית במידה מפתיעה ככל שתהיה, לא הפריעה ליוצרי קולנוע רבים להציג זומבים מהירים בכל מקום. בסרט "מלחמת העולם Z" (כל קשר לספר מקרי בהחלט) הם אף מוצגים כמהירים במיוחד, יותר שדים או גיבורי-על מאשר דמויות הגוויות החיוורות שייצגו אותם בשנות השישים.

באפוקליפסת זומבים מהירים לא צפויים להיות ניצולים רבים- אם בכלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מהירותם של הזומבים אלא החולשה הבירוקרטית שלנו כבני אדם: הנטייה להתרכז בערים, צפיפות האוכלוסין בערים עצמם, הפקרת העניים וחסרי הישע ובעיקר הבורות והבלבול של השורדים עצמם.

לעולם לא תראו ניצול בסרטי זומבים עושה את הדבר המובן מאליו – נועל את הדלת, סוגר את הדלתות והחלונות ומוציא מהבוידעם את האספקה לשעת חירום, עד שהצבא יגיע. תחת זאת, תראו אותו יוצא לנדודים, דבר שבמרבית המקרים יביא לברבורים בשטח, הליכה לאיבוד ומוות בטרם עת. לעתים קרובות הניצולים בסרטים גם שמים את פעמיהם ליעדים מפוקפקים, שלא ברור כיצד יתגוננו בהם מפני איום גרוע יותר ממוות- מפאב אנגלי ("מת על המתים") ועד לפארק שעשועים ("זומבילנד").

עוד כמה בחירות מטופשות שאפשר לבצע בסרטי זומבים:

נקודת האור באפוקליפסת זומבים מהירים היא שהגורם לה הוא על פי רוב וירוס. משמעות הדבר היא שהוירוס (או הזיהום) לאו דווקא גורם לנגועים לאכול בני אדם, פשוט כי אין בכך שום תועלת עבור הוירוס. תחת זאת, הוירוס ינצל את הגוף המארח על מנת להדביק עוד ועוד מארחים, או לאכל את הגוף והמוח מבפנים ולגרום לנגועים לאבד את שפיותם  – כפי שנעשה ב- The Crazies של רומרו. משמעות נוספת של הצגת הזומביפיקציה כמגיפה היא שהמגיפה עשויה להיכחד, בסיכומו של דבר, כפי שאכן קורה בסיום הסרט "28 יום אחרי".

זומביפיקציה שנגרמה כתוצאה ממחלות מבעיתה אותנו, בין היתר בשל הדמיון למגיפות גדולות אחרות בהיסטוריה- כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. היא גם מבעיתה אותנו בכך שהיא משעתקת את הפחד שלנו מ"האחר" הגיאוגרפי ומנהגיו, באמצעות מיקום האפוקליפסה בפריפריה- מקום מרוחק שרובנו מכירים רק בשם, כמו בניין מגורים בספרד ("REC"), אי טרופי ("Dead Island") או מתקן מחקר בקוטב הצפוני ("Helix").

כאשר האפוקליפסה מתרחשת בפריפריה, כמו במקרה של התפרצות כל מחלה אחרת, אנו נוהגים להתמהמה ולא לעשות דבר. אנו מחכים שאחרים יעשו את "העבודה המלוכלכת" עבורנו וישלחו צוותי סיוע לעולם השלישי, ומניחים באופן אוטומטי שמה שקורה שם לעולם לא יגיע אלינו – בגלל הסביבה המערבית הכה שונה לכאורה. בינתיים, אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו מכל אבחון של נוסע נגוע במגיפה במטוס, אבל נושמים לרווחה כאשר מתגלה שהמטוס היה בדרכו ללונדון ולא לתל אביב.

ההתייחסות לזומביפיקציה כמגיפה מעלה גם שאלות מעניינות לגבי ההתייחסות לחולים, מרגע שנדבקו. האם אנו מחויבים להעניק להם טיפול רפואי ולספק להם אוכל ומקום לישון בו? אם נהפכו לזומבים, האם אנו באמת ובתמים מסוגלים להרוג אותם, בידיעה שיום אחד עשויה להימצא תרופה והם ישובו להיות כשהיו?

ב-Fido, In The Flesh ו- The Returned מועלית בנוסף השאלה כיצד תתייחס החברה לניצולים, מרגע שנרפאו לכאורה והועברו לשיקום. הניצולים והזומבים לשעבר נאלצים להשיב בכפיפה אחת על השאלה "מיהו אדם", מתי הוא חדל להיות "אדם" ומיהם אפוא אותם אנשים ששבו "מן המתים" לכאורה ומעוניינים להשתלב מחדש כחלק מהחברה. האם בכלל מגיעה להם הזדמנות, או שמדובר בקרב אבוד מלכתחילה?

ארגונים לזכויות אדם עשויים לטעון שהתשובה לשאלה מובנית מאליה, שאדם הוא אדם גם אם הוא חי, מת, שוהה בתרדמת או קבור בארון מתים. למעשה, אדם הוא אדם גם הוא נסיך בגופו של סנדלר, וגם אם הוא נגוע במחלה שגורמת לו להרוג את היקרים לו ולאכול אותם. בכל מצב, הוא בעל אותן זכויות וקטילה שלו, גם אם למטרת הישרדות, תיחשב כרצח. מנגד, עשויים לטעון במיליציות מקומיות כי הרג הזומבים הוא כורח של הניסיון לשרוד באפוקליפסה- וכי ניסיון לכלוא את הנגועים במרתף עד להימצא התרופה עשוי להסתיים באסון, כפי שאכן אירע ב"מתים המהלכים" וב-Dawn of the Dead.

האירוניה באפוקליפסת הזומבים היא שהמטבע היחיד, דהיינו הערך היחיד שהחברה משליכה עליו את יהבה, הוא כוח: מקלטים, נשקים, לוחמים. לא בכדי, הגוף הרשמי שייהפך לחשוב ביותר בתרחיש שכזה הוא הצבא. משטר צבאי יהפוך אפוא לצורת השלטון המועדפת במרבית המדינות, אם לא תתרחש קודם לבחירות הפיכה צבאית. האירוניה נובעת מכך שבמרבית סרטי הזומבים התפרצות המגפה היא תוצאה של ניסוי צבאי סודי שהשתבש, והצבא לעולם אינו לוקח עליו אחריות.  כפועל יוצא מכך, הצבא משחרר את הכוח שמאיים לכלותנו- וגם מגן עלינו מפניו.

  1. זומבים אוכלי-מוח

בצעדות זומבים, כמו זו שעליה כתבתי בתל אביב, נוהגים המשתתפים ליילל בתחינה למוחות, אך במרבית סרטי הזומבים שראיתם בחייכם סביר להניח שאיש אינו כמהּ לאכול מוח. הסיבה לכך היא שהזומבים אוכלי המוח הם גלגול חדש יחסית של הז'אנר, ויש שיגידו שהם אינם זומבים כלל.

ב-1985 הם הופיעו לראשונה בסרט הטראשי Return of the Living Dead, כיצורים אומללים שאוכלים מוחות על מנת לשאת את הכאב הנורא של המוות. לאחר הפסקה ארוכה הם חזרו ב-"מת עליה" ובסדרת הרומנים הגרפיים (ולימים סדרת הטלוויזיה) "iZombie" . בהופעות אלו הם כבר בריות אנושיות, כמוני וכמוכם, שמתאפיינות בתחושות וברגשות – וגם בתאווה לבשר אדם.

התלבטתי אם להגדיר אותם כזומבים, שהרי לא חלה אצלם כל הפרדה בין הגוף והנפש. הם מודעים לחלוטין למעשיהם, שומרים על אופי ייחודי ולעתים זוכרים מי היו בטרם התנכר להם גורלם. יחד עם זאת, הם מגדירים עצמם כזומבים, אולי בשל הגלגולים הרבים שעבר המונח מהמצאתו בהאיטי ועד להפיכתו לפארודיה על ההתנהלות של כולנו במשרד בשעה שמונה בבוקר, ואולי בשל טשטוש הגבולות המתמשך שהתחיל בימי "אני האגדה" בין זומבים לערפדים.

מזל, אם כן, שאפוקליפסת הזומבים כנראה לעולם לא תצא אל הפועל. כלומר, כאיום טרור עכשווי. אנו כנראה לעולם לא נפסיק לדמיין אותה, בהופעות זומבים מגוונות ובעולמות רחבים כמצומצמים, כאשר היא מחריבה את הציווילזציה כפי שאנו מכירים אותה וחושפת במערומיהם את חולשות הבירוקרטיה ושיקול הדעת של האוכלוסייה בשעת משבר. אנו גם לעולם לא נפסיק להרהר אודות עצמנו בדמויות הזומבים והניצולים, ולהיעזר בחמלה ובאמפתיה על מנת לתהות כיצד היינו נוהגים בדילמה מוסרית זו או אחרת- מה שיותר מכל, מגדיר אותנו כאנושיים.

הזמנה להרצאה: אל תקראו את הספר הזה – הוא מרושע!

וגם: נפתח לבלוג עמוד בפייסבוק

הקיץ עבר אומנם ללא חופש גדול של ממש, אבל החגים כבר לפנינו ואיתם גם פסטיבל אייקון הותיק למדע בדיוני, פנטסיה ומשחקי תפקידים. אני אעביר שם הרצאה בנושא טאבו ספרותי בספרי פנטסיה ואימה. נדבר על ספרים אסורים, על הופעתם של ספרים כישויות אפלות, על יקומים ספרותיים ועוד ועוד. יארחו לנו לחברה בין היתר הנקרומוניקון, ספר החול, ספרי הארי פוטר וכמה ספרים מעופפים מעולמו של מוריס לסמור. אורך ההרצאה הוא קצת פחות משעה.

יום ראשון, 12.10, אשכול 2 בשעה 15:00

כאן ניתן להירשם דרך עמוד ההרצאה באתר הפסטיבל וכאן להגיע לתכנייה המלאה.

את סיכום ההרצאה הקודמת שהעברתי, "נשים מתבוננות בגיבורות על", אפשר לקרוא כאן.

כמו כן ובשעה טובה, הבלוג מתהדר כעת גם בעמוד פייסבוק. כל המעוניין לקבל עדכונים חדשים, או לגלול דרך הרשת החברתית לפוסטים ישנים יותר, מוזמן לסמן "אהבתי" בפלאגין בצד שמאל. אני אשמח לפתח שיח עם כל מי שיגיב וישתף.