הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.