על צביעות, שנאה וזיכרון לטווח קצר בגינוי מתקפת הטרור בצרפת

וגם: למה הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" חייב לראות אור, למרות הכול?

"הכול נסלח", זהו הכיתוב בשער הגיליון המיוחד של העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" שיופץ מחר במהדורה בת שלושה מיליון עותקים בצרפת. "אני שארלי", נכתב בשלט שאוחזת דמותו של הנביא מוחמד בשער אותו גיליון, במחווה מצמררת לתמונות בני הערובה של ארגון דאע"ש, וכהקדמה לקריקטורות הרבות של אותה דמות בגיליון עצמו.

סיפור הטבח במערכת העיתון, העצרת ההמונית שנערכה בעקבותיו בפריז וההחלטה להוציא לאור את הגיליון המיוחד—כבשו כולם את הכותרות ברחבי העולם ועוררו מחאה בציבור ובתקשורת למען חופש הביטוי ונגד הטרור. רק למקום אחד הם בוששו מלהגיע—שערי העיתונים עצמם. באופן כמעט גורף נמנעו העיתונים המודפסים הגדולים, בעיקר בארה"ב, לפרסם את תמונת השער המלאה של "שארלי הבדו", ותחת זאת הסתפקו בלוגו העיתון ובכיתוב שפתח את פוסט זה.

הקריקטוריסט היהודי ארט ספיגלמן מאמין שזהו אקט של צביעות. "אתה לא יכול להניף את דגל חופש הביטוי ואז לצנזר את עצמך עד לנקודה שאתה במכוון מונע מהקוראים לרדת לעומק הסוגיות שאתה מסקר", גרס מחבר הרומן הגרפי המופתי "מאוס" והוסיף שאותה תמונת שער "לא עושה צחוק מהנביא, אלא לועגת למאמינים שיהרגו בשמו".

ספיגלמן כמובן לא פנה לעיתונים עצמם עבור מתן הסברים, ומדבריו משתמעת הנחת מוצא ברורה לפיה העיתונים מתנהלים כפי שהם מתנהלים מתוך פחד מתגובתם של מאמינים מוסלמים, אשר על פי מטיף השנאה הלונדוני אנג'ם חודארי "לא יכולים להשלים עם העלבת הנביא מוחמד" וכלשון אותו ציוץ מחולל-סערה של איל התקשורת האמריקני רופרט מרדוק, "נתפשים כאחראים לאירועים – עד שיוקיעו מקרבם את הסרטן הגיהאדיסטי".

ארגון דאע"ש אומנם הולך ומטיל עוד מצלו המאיים על מדינות המערב מדי יום, אולם האסלאם הקיצוני אינו הגורם הראשון או אפילו העיקרי שבגינו נאלצו מו"לים לבגוד בעיקרון "חופש הביטוי" ולצנזר פרסומים תחת ידם. קודם לכן היה זה הסרט הקומי "ראיון סוף", שתיאר התנקשות של מנחה טוק-שואו אמריקנית ברודן מהמדינה המבודדת והמסוכנת ביותר בעולם, הלוא היא קוריאה הצפונית, שצוין בו לראשונה בשמו ובדמותו.

מוקדם עוד יותר ב-2014, היה זה ספר העיון של וונדי דוניגר The Hindus: An Alternative History שנגנז לחלוטין על ידי שלוחת הוצאת "פינגווין" בהודו בעקבות תביעה שהוגשה נגדו ב-2009 על ידי לאומנים מקומיים, בה נטען כי הספר "בעל כוונות רעות, תוכן אנטי-לאומי, שפה פוגענית ואג'נדה הפוגעת ברגשות המאמינים ההינדים". באותו שבוע בו הוחלט לגנוז את הספר, התפרסם מאמר מערכת אודות התחזקותם של ”יסודות דמויי טליבאן“ בהודו, ובעל טור בעתון בולט אחר הזהיר מפני ”השתקתה של הודו הליברלית בידי אספסוף לא-סובלני ובידי מו“לים מבוהלים“.

ברם, הכותב האחרון שהצטרף בשנה האחרונה למעגל הקסמים היה איש הרוח הצרפתי מישל וולבק, שהחליט לעזוב את פריז ולעצור את מסע הקידום של ספרו החדש Submission, המתאר מציאות דיסטופית בה נשלטת צרפת על ידי חוקי השריעה.  מסריו של הספר, בשלו הופיע וולבק עצמו על קריקטורה בשער "השארלי הבדו" הוקעו בביקורות שונות כ"איסלאמופובים", ולו משום שהרומן עוסק בפרופסור לספרות שנאלץ להמיר את דתו לאסלאם.

חבל שכך, כי עיון שערך "האטלנטיק" בספר מעבר לעמודיו הראשונים חשף דמות שדווקא נהנית מהסידור החדש, ולו משום שהיא מקבלת משכורת גבוהה יותר. להבדיל מהייצוג הנלעג והצווחני של הצפון-קוריאנים בסרט "ראיון סוף", למשל, מדובר בסאטירה חברתית משעשעת ומורכבת, שמביעה אומנם חשש מסויג מעליית האסלאם הקיצוני—אך מפגינה סלידה דומה כלפי הימין הקיצוני בהנהגת מארין לה-פן, שעל פי וולבק "מגנה את זכותם של מוסלמים להצביע, כשם שאלו מגנים את זכותם של הומוסקסואלים להינשא".

שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"
שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"

שום ביטוי, מתנשא או מטופש ככל שיהיה, לא מצדיק רצח. אבל, ישנם ביטויים שמרגיזים ומשפילים את קוראיהם או את הסמלים הדתיים שלהם עד כדי כך, שהם עשויים לגרום להם להתחיל להרהר באותה אפשרות. בתגובה שניתן לפרש לחילופין כאמיצה או כמתחמקת מהקריאה של ספיגלמן "לא לנהוג בצביעות", צוטט עורך "הניו יורק טיימס", דין בקט, כאומר שלא יפרסם את שער הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" משום ש"הסטנדרט שלנו הוא שישנו קו המפקיד בין סאטירה ועלבון חסר טעם. ברב המקרים, מדובר בעלבונות חסרי טעם".

את פרסום האיור הפרובוקטיבי ניתן לפרש אפוא לכאן או לכאן, אם כי מובן כי במדינות בעלות רב מוסלמי, כמו מצרים, תהיה ההעדפה לא לפרסמו כלל- ולא לפגוע ברגשות רב קהל הקוראים. מה שלא מובן הוא מדוע לא ניתנת למישל וולבק האפשרות לדון באופן מורכב בסוגיות פוליטיות לגיטימיות, מדוע נשללה זכותה של וונדי דונקר להציע היסטוריה חלופית של ההינדואיזם וכיצד כמעט גנזה הוליווד את המילה הרעה היחידה שאמרה אי פעם על קים ג'ונג און. יתרה מכך, אם נפקד מקומם של המו"לים, מדוע האינטרנט אינו מהווה במה אלטרנטיבית ראויה לאותם פרסומים?

מתוך האתר הצרפתי The Local
מתוך האתר הצרפתי The Local

התשובה לכך התקבלה אמש, כשתומכי דאע"ש פרצו לחשבונות הטוויטר והיוטיוב של פיקוד צבא ארה"ב, אותו צבא שנלחם ב"מדינה האסלאמית" על אדמתה הכבושה בסוריה ובעיראק. "דאע"ש כבר כאן. אנחנו בתוך המחשבים שלכם, בכל בסיס צבאי", צייצו תומכיו האלמונים של הארגון, לאחר ששינו את תמונת הפרופיל לזו של צעיר מוסלמי. קולו של הצבא המפקד על כוחות הקואליציה נשדד ממנו, באקט שרק ממחיש את מה שנטען מזמן בתקשורת: האינטרנט הוא זירת הקרב האמתית של דאע"ש. העיתונים והוצאות הספרים הם בני ערובה שלו בתוך המיקום הגיאוגרפי שבו הם עובדים. השריעה כבר כאן…

או שלא. בעולם שבו השריעה הייתה ההגמוניה השלטת לא היה מתפרסם לעולם גיליון נוסף של "שארלי הבדו", בוודאי לא כזה המוקדש כולו לנביא מוחמד, בוודאי לא כזה המודפס למרות התרעות חוזרות לביצוע פיגוע טרור. הגיליון הזה חייב להתפרסם, ומי שיהיה מעוניין לקרוא בו – יעשה זאת, עם או בלי הקידומים החלקיים בעיתונים הגדולים. להבדיל אלף הבדלות, מי שיתנגד להופעתו – ימצא את השוטרים והחיילים הצרפתים ערוכים ונחושים להגן על ערכי הרפובליקה, על חיי אדם ועל זכותם של כותבים לעסוק ולפרסם את מלאכתם בביטחון.

הערה לסיום

בימים אלו נפתח פרויקט מימון המונים לפעילותו של בלוג הספרות המצוין "קורא בספרים", המפרסם באופן תדיר חדשות מעולם הספרות ותרם גם רבות לתפוצת של בלוגים אחרים, בהם זה שלפניכם. אני מאוד אוהבת לעקוב אחריו, ומניחה שבתור חובבי ספרות – יצא גם לכם לקרוא בו מפעם לפעם. כדי לסייע לירין כץ להמשיך לעסוק ולפרסם את מלאכתו בביטחון (כלכלי) אתם מוזמנים לתרום לו כאן סכום צנוע של דולר אחד בחודש. דרך מעולה לפתוח שנה אזרחית חדשה.

כשהמציאות נהפכת לספר של ג'יי.קיי. רולינג

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

הניסיון של הסקוטים להכריז על משאל עם ולהתניע מהלך דומה לזה של שכניהם האירים, שהכריזו על עצמאותם לפני קצת פחות ממאה שנה, לא עורר עד כה באזז משמעותי, בלשון המעטה. הד תקשורתי קלוש מלווה את המחלוקת במדינה הבריטית הקטנה, בשעה שהבדלנים בשכנתה האוקראינית ממזרח כבר מזמן ויתרו על הפתרון הדיפלומטי, והחלו לנסות ולהשתלט על ארצם באמצעות מסע כיבושים עקוב מדם.

ובכן, מסתבר שבממלכת הנימוסים אפשר להשיג לא מעט מהאפקטיביות של מסע כיבושים שכזה באמצעות מספר מלים חסרות טאקט.  את אותן מלים בדיוק סיפקה הסופרת הסקוטית המצליחה ואחת הנשים המשפיעות בעולם, ג'יי. קיי רולינג, שתרמה השבוע כמיליון לירות שטרלינג לקמפיין המתנגד לבדלנות הסקוטית Better Together, ועל הדרך גם סיפקה אלוזיה מסוימת לאידיאולוגיה הנאצית.

 ג'יי.קיי. רולינג על השורשים הסקוטיים של סדרת ספרי "הארי פוטר":

בהצהרה שפרסמה באתר האינטרנט שלה נימקה רולינג את התרומה בחשש שהתפצלות מהממלכה האם "תקשה על סקוטלנד להתמודד מול האתגרים הכלכליים שבפתח המאה ה-21" וכן "להגן על עצמה מאותם איומים". בין השאר התייחסה רולינג גם לרומנטיקה הסקוטית, שלדבריה מניעה את הפעילות הבדלנית במדינה, וטענה "כשאנשים מדברים במושגים של 'טוהר' או 'אחווה', ההתנהגות שלהם מתחילה יותר מדי להזכיר 'אוכלי מוות' (במקור: death eaterish) לטעמי".

הטענה הכה בוטה, מפי מחברת שעל הדמויות בספריה נאסר אף לומר את שמו של הנבל "וולדמורט", זעזעה לא רק את קהל המעריצים של רולינג. "השימוש במילת ה-א' הוא פחות או יותר רצפת התחתית של ספרות המעריצים של 'הארי פוטר'" טען אף הבלוגר ג'ון גריינג'ר והוסיף כי "רולינג התכוונה לקבוצה שלכל הפחות יש לה מהות גזענית. מדובר בהתבטאות יוצאת דופן, דווקא מצד סופרת שמנסה לחדור שוב ללב הקהל, שטוען שהיא לא באמת סקוטית ולא צריכה להתערב בוויכוח הזה".

הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)
הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)

התבטאויותיה של רולינג עוררו זעם רב ברשת, ולא רק בשל הרמיזה שהבדלנים הסקוטים הם פשיסטיים רצחניים (כמו חברי ארגון "אוכלי המוות" כאמור, מסדרת "הארי פוטר"). הסופרת, ילידת סקוטלנד שגדלה באנגליה, סיפרה בראיונות לא אחת על ההשראה שסיפקה מולדתה לנופים המתוארים בסדרת הספרים, והתגאתה בהלך הרוח המקומי כמקור האמתי לאווירת "הקסם" הנוכחת בהם.

מעבר להגדרתה אפוא כ"בוגדת" באותו הלך רוח בדיוק, היו גולשים ופוליטיקאים רבים שרמזו כי היא מנצלת לרעה את ההצלחה הרבה שנפלה בחיקה. לחילופין, היו גם כאלו שכינו אותה "טרול", או שפשוט השתמשו בקלישאות שוביניסטיות, כמו הכינוי "כלבה".

תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)
תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)

על רקע הלינצ'טרנט שנוצר, קשה שלא להיזכר בהתבטאות אומללה ודומה שעוררה סערה בישראל, לפני כחודש. הסופר עמוס עוז התייחס אז לפעולות "תג המחיר" שפשטו בכל רחבי הארץ ובשני צדי הסכסוך. בגינוי ספציפי לחברי הארגון הקיצוני "נוער הגבעות", הוא טען שמדובר בכנופיית "ניאו-נאציים עבריים".

הביקורת הרבה שחטף עוז נגעה לשימוש הדמגוגי בזוועות השואה ולאופן חסר הזהירות שבו ברר את מילותיו שלו, על אף היותו איש ספר ו"בן-אדם של מילים". על פניו ואף על פי שהשואה אינה נושא רגיש בסקוטלנד כפי שהיא בישראל, רולינג ראויה לאותה ביקורת בדיוק. אלא, שיש דבר מה מסוכן בהרבה במילותיה.

רולינג, אולי אחד הסופרים היחידים שמלים שהמציאו נכנסו כמושגים מן המניין במילון האקדמי "אוקספורד", אינה נחשבת אך ורק לאחת מסופרי הילדים האהובים והנמכרים בעולם – אלא גם לאחת המשפיעים שבהם. רובנו (לפחות בדור שלי) קרא את סדרת הספרים לפני אי אלו שנים – דאג לדמותו של הארי היתום, העריץ את דמותה של הרמיוני החכמה ולמד באמצעותם מושגים של חברות, אהבה ומרד. ספרי הסדרה הומלצו במצעד הספרים של משרד החינוך, חולקו בחופשיות בספריות בתי הספר וכל אחד מאחיי הקטנים כתב עליהם בתורו דו"ח קריאה.

דור הקוראים של הסדרה התבגר עם השנים, ודיאלוג נוצר סביב המוסר הכפול של הספרים. נשאלה השאלה כיצד רולינג יכולה לתאר מצד אחד דמות כמו בלסטריקס לסטריינג' כהתגלמות מוחלטת של רשע וטירוף ומנגד – לתאר את בני האנוש נטולי יכולות הקסם, "המוגלגים", כהתגלמות אבסורדית של מגושמות וטמטום. במובן מסוים נראה שהיא הצדיקה את האידאולוגיה השטנית נגדה חתרה בספרים, והציגה את הארי וחבריו כחבורת אידאליסטים שאינם מחוברים למציאות.

מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)
מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)

אי לכך, כאשר רולינג רומזת שהתנהגותם של הבדלנים בסקוטלנד מזכירה לה "אוכלי מוות" –  למה כוונתה? האם היא טוענת שהמגלומניה הלאומית של סקוטלנד נגועה בגרעין פשיסטי? או שמה היא מנסה להרתיע את הסקוטים מריחוק מקרוביהם, חובבי הנסיך וויליאם והדוכסית קייט, בטענה מתנשאת לפיה "נכון שאין להם תרבות נשגבת כשלנו, אך בוודאי נרצה שהם יהיו שם, אם וכאשר נזקק להם"?

יתרה מכך, אמרתה של רולינג מבטלת את הזיקה המרומזת שבין עולם הקסמים שבדתה לעולם הפוליטיקה הבריטי, והופכת את מערכת היחסים ביניהם להקבלה ישירה. זאת פעולה בעייתית ביותר, בהתחשב בהבחנה הדיכוטומית למדי שמתקיימת בספרים בין 'כוחות הטוב' ל'כוחות האופל' ובין 'צבא דמבלדור' ל'אוכלי המוות'. הבחנה, שבכל מדינה בטלה בשישים לעומת ריבוי הצבעים והדעות המאפיין את המציאות, כמו גם לעומת אופיים הבה בעת 'טוב' ו'אפל' של בני האדם עצמם.

זוהי זכותה הלגיטימית של רולינג להביע את דעתה בנושא משאל העם המתקיים במדינתה, גם אם דעה זו נובעת במידה רבה מגישה שמרנית, שאינה נוטלת סיכונים ואינה מהססת לקטול באופן חסר רחמים את דעותיהם של אחרים. כאן ראוי להסתייג ולציין כי במרבית ההצהרה שפרסמה, רולינג אכן משמיעה עמדה ראויה ומנומקת היטב,שעם הטענות המוצגות בה מוטב שיתעמתו מומחים בקיאים יותר ברזי הפוליטיקה הסקוטית.

חבל רק שהסופרת אינה מתחשבת במעמדה הסלבריטאי ונוקטת במשנה זהירות. לנוכח אוצר המלים הכה קיצוני בו בחרה בפועל להשתמש, מסתמן שרולינג מנצלת את אהבת הקהל ליצירה הבדיונית שכתבה ומשתמשת באופן ציני ביכולתה להשפיע עליו באמצעות בדיה ומלים. הביטוי "אוכלי מוות" לא זאת בלבד שפוגע בשמם הטוב של בני אדם קיימים, שסביר להניח כי הפשיזם הוא מהם והלאה, אלא גם צובע את המציאות בגוונים לא מדויקים של שחור ולבן – וברעל מסוכן של אלימות.