עד שכל המדינות יהיו ירוקות: ספרי מסעות לקרוא בסגר

בחלוקה לפי יבשות שהטיסות אליהן בוטלו

כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.

עוד פוסטים עם רשימות קריאה:

מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.

סין העתיקה:

קיסרית/ שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.

גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם. 

האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.

a temple in ancient china
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)

יפן המסורתית:

פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".

ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.

a red shrine in japan

אירופה הקלאסית:

האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין. 

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.

המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.

a grey metal post lamp
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)

ארה"ב:

אלים אמריקנים/ ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".

בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.

חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.

NY times square
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)

אמריקה הדרומית:

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.

דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.

Machu Picchu Mexico
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)

אוסטרליה:

ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.

שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני. 

פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.

בית האופרה בסידני
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)

מדינות אפריקה:

היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.

השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.

כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.

 a giraffe observing the sunset
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)

ספרי מסעות כלליים:

דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.

20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?

person holding a compass
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)

עולמות אחרים:

היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר. 

עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.

המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים. 

men with a led headline observing the skies
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

אשתו של הקוסם: ביקורת על "Mrs. Houdini" ותהייה מתוך ייאוש

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

סקירות נוספות על ספרים שנקראו באנגלית:

בס הודיני היא אחת מאותן נשים נשואות בהיסטוריה שזכורות אך ורק בזכות שם המשפחה שלהן, כלומר בזכות זיקתן לגבר מסוים. אין ערך על שמה בוויקיפדיה בעברית (לכל היותר פסקונת בערך על בעלה), אין תיעוד של ממש להופעותיה על הבמה והעובדה הכי משמעותית שידועה על חייה הם הניסיונות להעלות באוב את רוחו של בעלה. ניסיונות שכזכור הסתיימו עשור לאחר מותו של הקוסם, אז כיבתה האלמנה את הנר האחרון שהותירה דולק לצד תמונתו.

"Mrs. Houdini" מתיימר לשרטט מעין היסטוריה חלופית, שבה הניסיונות הללו דווקא כן הצליחו. כלומר, יקום שבו הארי הודיני הצליח לתקשר עם אשתו לאחר המוות. אלא, שההצלחה היחסית הזאת אינה משמעותית כפי שטוענת הכריכה האחורית. תמונה מוזרה פה ומילת קוד מוכרת שם אינן מספיקות כדי ליצור רושם שקוסם מנוח "השתיל" אותן במטרה שיימצאו, ובכל מקרה אין בהן כדי להעביר מסר מעודד לאישה השרויה באבל. אם כבר, יש בהן כדי להפחיד. אני יודעת שאני הייתי מתה מפחד לו בעלי היה רודף אותי לאחר מותו.

מקור: Wild About Harry

"Mrs. Houdini", אם כן, אינו ספר פנטזיה. הוא דרמה רומנטית תקופתית, שמבקשת לספק את מעריציו הרבים של הארי הודיני, אלו שטרם שבעו מהעיבודים הרבים לסיפור חייו. מצד שני, הוא כתוב בשילוב עם נקודת מבטה של אלמנתו, מה שמותיר מקום רב לדמיון בכל הנוגע לעיצובה של הדמות, התנהלותה במערכת היחסים עם בעלה וההתמודדות שלה עם האובדן.

דווקא כאן "Mrs. Houdini" כושל. הוא בוחר לשרטט דיוקן של אישה פסיבית וילדותית, מה שניתן להשלים אתו כשהגיבורה נישאת לבעלה אחרי דייט אחד ובגיל 18, אבל לא בחייה הבוגרים. לא כשהיא נותנת לגברים זרים לנשק אותה, אחרי מפגש של שניות ספורות ולא כשהיא בוגדת בהארי הודיני במטרה להתנקם בו. "Mrs. Houdini" אולי מנסה לרמז לכך שבס חכמה – בעלה מתפאר בכך שהיא היחידה היודעת כיצד הוא מבצע את קסמיו, אך לא ברור אם הבינה זאת בעצמה או שהוא פשוט אמר לה.

מקור: GenealogyBank Blog

הארי הודיני עצמו נהנה מטיפול טוב יותר. הוא אדם שאפתן ועם זאת לא entitled – הוא מתבייש בעברו ומותיר את שמו היהודי מאחוריו. הוא מתנהג רגע אחד כמו נער מאוהב, וברגע אחר מתנער מהכמיהה של אשתו לילדים, ולא גלוי איתה לגבי החובות הכבדים שבהם הותיר אותה. הוא אינטלקטואל שבולע בשקיקה ספרים על קסם, אבל בעל פה הוא בכלל מייחס את ההצלחה שלו ליכולת לפרוץ מנעולים. הספר אומנם לא שופך אור חדש על תעלומת מותו, אבל כן יוצר דמות שמעניין לעקוב אחר מעשיה, כשהיא על הבמה וגם כשהיא יורדת ממנה.

אולי בשל כך הרומן חדל להיות מעניין, מרגע שהוא כבר לא מדלג קדימה-אחורה בזמן ומציג את מותו של הארי הודיני כעובדה קיימת. כשבעלה כבר לא בסביבה, כל שנותר לאלמנתו הוא לעבור מסיאנס לעוד תמונה עם רמז ולדבר עם דמויות חולפות על בעלה המנוח והנערץ. בין לבין מסופר שהקימה בית קפה, כדי לשמש מקום מפגש לקוסמים מתחילים, ואף ספגה ביקורת על הניסיון "להפיק רווחים" ממעמדה כסלבריטאית. הניסיון להקים עסק שכזה היה עשוי להיות רקע מעניין לרומן בפני עצמו, ולו בשל היציאה לעצמאות של בס הודיני, אלא שגם הוא נזנח עד מהרה לטובת נוסטלגיה רומנטית של האלמנה הצעירה, בת חמישים בסך הכול.

מתוך כריכת הספר בגרסת Hardcover של Simon & Schuster

את "Mrs. Houdini" סיימתי בתחושת ייאוש. הרומן גרם לי לחשוב על מלינדה גייטס, לאה רבין, אפילו איוונה טראמפ – נשים מרשימות שאימצו את שם משפחתו של הגבר לו נישאו, ונבלעו בצלו. האם אי פעם יועלה שמן ללא הטייטל "אשתו של", "אלמנתו של", "גרושתו של" – וייחוס ההון הרב אותו הן מנהלות להצלחה של בני זוגן? כנראה שלא. האם בעוד כמה עשרות שנים נשוב לדון בהן ונמצא עדויות אותנטיות למי שהיו, או ננסה לדמיין אותן בתור נשים חזקות ועצמאיות? לא בהכרח. סביר להניח ששוב נשקע למלכודת הדיבור על נישואים והריונות, גם אם אנחנו כותבות אותן בתור נשים, שדווקא יודעות ליצור דמויות גבריות לא רעות בכלל.

ציון: ***

Mrs. Houdini (2016). Victoria Kelly. Washington Square Press, 306 pages

עודכנה רשימת הלינקים בגנזך

היוש,

תקופה ארוכה מנשוא ללא עדכונים בבלוג. הסיבה היא אישית – ארגון חתונה – ועדיין עושה את כל המאמצים כדי שאשוב במהרה לכתוב.

בינתיים, הודות לתשומת לבם של כמה קוראים, עודכנה רשימת הלינקים לכתבות ישנות שלי בגנזך (מהשנים 2012 ואילך). כעת ניתן להיכנס אליהן ישירות מהבלוג, דרך העמוד "גנזך פרסומים" שבראשית ההומפייג' או מידית דרך סרגל הגלילה.

מאחלת לכולם שנה אזרחית נפלאה ומלאה בהשראה,

אור זילברמן

סיכום הרצאה: "סוגיות עכשוויות ב-'שחקן מספר אחת'"

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

לפלייליסט השלם של ההרצאה לחצו כאן

לסיכומי הרצאות נוספות שהעברתי לחצו כאן

הכירו את ארנסט קליין – יליד 1972 ומתבגר גאה של שנות השמונים. בשנת 2009 קליין כתב תסריט לסרט מ-2009 בשם "שרופים" (Fanboys) שהציג מסע של חבורת חנונים לאחוזתו של האליל שלהם, ג'ורג' לוקאס. זה היה סרט וולגרי, שזור ביותר הופעות אורח מעונה שלמה של Family Guy ואם לומר את האמת, לא ממש מצחיק.

הסרט נכשל, הן בביקורות והן בקופות, וזאת למרות שהופץ במספר מוגבל של בתי קולנוע ושקליין עצמו התעקש שיוקרן גם במדינת הולדתו, אוהיו. שנתיים אחר כך, קליין נמצא במקום מאוד שונה. הוא מכר את הזכויות על ספר הביכורים שלו, Ready Player One, להוצאת רנדום האוס. ימים ספורים לאחר מכן, השלים את מכירת זכויות ההסרטה של הספר לאולפני האחים וורנר. בשנת 2018 ייצא לאקרנים הסרט עצמו, בבימויו של סטיבן ספילברג, אך קליין נהנה כבר היום מפירות ההצלחה.

מה שנשתנה הוא הגישה של קליין לקהל שלו, בדגש על המדיום שבו הסיפור מתווך לקהל. "שחקן מספר אחת" הוא אומנם ספר על משחק, במובן המסורתי של דיו על גבי דפים, אבל הוא גם משחק אינטראקטיבי בפני עצמו. הוא מזמין את הקורא, כבר בכותרת, להצטרף למשחק, ומאפשר לו להתלוות נרטיבית למשחק קיים (Quest) של שחקן בשם פרזיבל. תוך כדי ההתחקות אחר המשחק הקיים, הקורא מוזמן לאתר בעצמו "אפיקומנים" (Easter Eggs), דהיינו רמזים הגלומים ברומן, שיובילו אותו לטורניר משחקי Arcade ברוח אלו שקרא עליהם. קליין הבטיח למנצח בטורניר מכונית דלוריאן חדשה (כן, כמו בסרטים) והפרס אכן ניתן לאחד הקוראים בשנת 2012.

(מקור: יח"צ)
(מקור: יח"צ)

אם חלק מהמושגים בפסקה הקודמת אינם מוכרים לכם, כנראה שאינכם נמנים על קהל היעד של קליין. "שחקן מספר אחת" מסתמך במידה ניכרת על ההיכרות של הקוראים שלו עם היצירות של שנות השמונים בפרט ועם התרבות הגיקית בכלל. ספירה כללית שאיתרתי באינטרנט מדברת על יותר מ-350 אזכורים ומושגים שונים שקשורים לאותה תרבות ברומן. רובם סתם נזרקים לחלל האוויר, על חלקם נערך דיון שטחי מפי הגיבור, והאחרים? באחרים אתם נדרשים לגלות רמת בקיאות שמאפשרת לכם לשחזר, בעל-פה, סצנות שלמות מסרטים של "מונתי פייטון", או לכל הפחות את שיאי העבר שלכם מ-"פאק-מן".

זאת משימה קשה בפני עצמה, אבל לקוראיו המתמידים "שחקן מספר אחת" מבטיח אתגר נוסף. הוא ממקם את העלילה שלו בעתיד, מה שאוטומטית מעלה שאלות לגבי העיסוק האינטנסיבי בעשור שאף אחת מהדמויות לא חוותה על בשרה, כמו גם לגבי פער העשורים שלא לגמרי ברור מה התחדש בו. אם לא די בכך, "שחקן מספר אחת" קורץ כל הזמן להווה – לטכנולוגיות המציאות המדומה ולמשחקי המחשב שאנחנו מכירים, וגם לסוגיות עכשוויות שקשורות לממשק שלהן עם הסביבה.

ברפרוף, "שחקן מספר אחת" מציג עתיד דיסטופי, שבו משבר אנרגיה ואלימות כלכלית מייתרים את הצורך להסתובב בחוץ, מה שגורם לאנשים לחיות מבעד למציאות המדומה. אותה מציאות מדומה, ה-"אואזיס", מאפשרת למלא את שעות הפנאי בעולמות חלופיים ובכך, למעשה, מספקת מפלט מטרדות היום-יום. אלא, שגם טרדות היום-יום גלומות ב-"אואזיס", שהבריות פוקדות דרכה את בית הספר הווירטואלי, מתחברות באמצעותה למקום העבודה ומגבשות בעזרתה מעגל חברים. בשל כך, ה-"אואזיס" מהווה חלק מהמציאות לא פחות משהיא ממלאת את הצורך לברוח ממנה.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

מה שמרתק בהמצאה כמו ה-"אואזיס" הוא שהיא מאפשרת, לכאורה, לראות כיצד אנשים באמת מעוניינים לחיות את חייהם, ללא מגבלות של מיקום גיאוגרפי או היעדרו של קסם מהעולם. אלא, שהמשתמשים במציאות המדומה לובשים צביון אחד בלבד – כולם גיקים. הם ממלאים את היקום של המציאות המדומה בכוכבים בהשראת "מסע בין כוכבים" או "באטלסטאר גלקטיקה" והם אפילו בחרו למנהיגים שלהם, בבחירות דמוקרטיות, את השחקן וויל וויטון והסופר קורי דוקטורוב.

אני מאוד בספק אם משתמשי פייסבוק, או טוויטר, או יוטיוב, או כל אחת מהרשתות החברתיות שאנחנו חברים בהם היו בוחרים את המנהיגים הללו, לו איש היה שואל לדעתם. את רוב אוכלוסיית המשתמשים מעניינים דברים כמו סרטוני חתולים, כמו תמונות הישבן של קים קרדשיאן ואם בספרות עסקינן – כמו סצנות המיטה של אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי. היעדרם של כל המשתמשים שאינם גיקים מ-"אואזיס" כה צורם, שהוא מחייב להסיק על הסיבה להיעדרם. לדעתי, הסיבה היא הפערים החברתיים שמאפשרים מלכתחילה בעיקר לגיקים לגשת ולפתח את ה-"אואזיס", בשל נטייתם להיות אמידים יותר ובעלי אוריינות טכנולוגית.

עולם נוסף שמשתמשי ה-"אואזיס" נדרשים לגלות בו בקיאות הוא עולמו האישי של אחד ממפתחי המציאות המדומה, ג'יימס האלידיי. האוטוביוגרפיה של האלידיי משמשת כמעין תנ"ך שהדמויות משתמשות בו כדי להגיע לכל אחת מהיצירות שברצונן להכיר ואפילו כמפה של ממש. באחת מסצנות המפתח ברומן, הגיבור מנסה לפתור חידה באמצעות ניווט בחדר ששוחזר מתוך זיכרונותיו של האלידיי.

הפער בין השממה המדברית שבחוץ ליצירת המופת הטכנולוגית שבמכונה משייך את הרומן במובהק לתת-ז'אנר הסייברפאנק, שבו המדע הבדיוני בא לידי ביטוי בטכנולוגיה המקדימה את זמנה, כמו בספריו של ויליאם גיבסון. אך היתרון המרכזי של המשתמש ב-"אואזיס", על פי מוסכמות הסייברפאנק, הוא לקבל במציאות המדומה את השליטה על חייו שנשללה ממנו בעולם הגשמי. הוא יכול ללבוש כל דמות שירצה באמצעות עיצוב ה-"אווטאר" שלו ולכאורה גם להיות מי שירצה, אך רק עד גבול מסוים.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

למה גבול? כי דושים הם דושים גם במציאות מדומה, וסטריאוטיפים הרי יש בכל מקום. דייטו ושוטו לובשים דמויות סמוראים כי הם יפנים וזה מה שמצופה מהם. אייץ' בוחרת להופיע בתור גבר לבן, למרות שהיא בכלל אישה שחורה לסבית, וארטמיס? ארטמיס היא בחורה חזקה וגיימרית מעולה, אבל פרזיבל לא יוכל להגדיר אותה בתור "אישה" עד שתשיב לו על כמה שאלות.

Art3mis: How well do you know Aech?

Parzival: He’s been my best friend for five years. Now, spill it. Are you a woman? And by that I mean are you a human female who has never had a sex-change operation?

Art3mis: That’s pretty specific.

Parzival: Answer the question, Claire.

Art3mis: I am, and always have been, a human female. Have you ever met Aech IRL?

Parzival: No. Do you have any siblings?

Art3mis: No. You?

נכון, מאוד הולם בז'אנר הסייברפאנק להתייחס גם לסוגיה של ניתוחים לשינוי מין, תהליך שאמור להיות הרבה יותר פשוט בעתיד טכנולוגי. עם זאת, האופן שבו פרזיבל עורך ספסיפיקציה להגדרת הנשיות של ארטמיס, כמי שנולדה עם האיברים הביולוגיים הנכונים ולא שינתה אותם מאז, לא רק שנגוע בטרנסופוביה – אלא חודר שלא לצורך לפרטיותה של אישה, שמעולם לא ביקשה ממנו להזדהות בפניה באותה צורה.

המציאות הווירטואלית, מטבעה, מאפשרת לנו גם להרחיב הגדרות של מושגים מהעולם האמתי – בהם חברוּת. גם בפייסבוק או במשחקים מרובי משתתפים, אנחנו יכולים לבחור להישאר חברים של אנשים מסוימים רק במשחק. כך קורה עם אייץ' ופרזיבל וגם עם דייטו ושוטו, שבשני המקרים מכריזים על עצמם כחברים הכי טובים, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. כאן הרומן הפתיע אותי, משום שציפיתי לאי-נעימות מסוימת במפגשם הסופי של פרזיבל ואייץ'. מה שעשוי היה להפוך לפארסה, בשל הגילוי שאייץ' הוא אישה, מתגלגל לסצנה מחממת לב שבה פרזיבל עדיין מסוגל לראות באייץ' את ה-BFF שלו, רק בשל החיוך הכה מזוהה עם הדמות.

כך המפגש בין פרזיבל לאייץ' היה עשוי להתנהל, בנסיבות אחרות:

לא כל המשתמשים ב-"אואזיס" מנסים להתחרות על הירושה של האלידיי, אך לאלו שכן יש מכנה משותף. הם נהפכים לתלמידים שקדנים של האלידיי ומכלים את זמנם בצפייה ובשינון התכנים שהפכו אותו לאדם שהוא, כלומר גיק לא נחמד במיוחד שעדיין מתגעגע לשנות השמונים. נפתולי העלילה דורשים מהם בקיאות שכזו בביוגרפיה של האלידיי, שהם מפתחים אובססיה כלפיה. מבחינה נרטיבית, ה-Easter Eggs מתגלגלות בנפשם לביצים שבוקעות ולמעשה מולידות מחדש את האלידיי בכל אחד מהם.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

ככל שהשחקנים מצליחים במשחק, כלומר עוברים שערים, האובססיה שלהם גוברת. בסיכומו של דבר, הם נהפכים להאלידיי ומגלמים בגופם את ה-"אואזיס". בסיום הרומן, כשה-"אווטארים" מתים בקרב בטירת אנוראק, פרזיבל המנצח הוא שאמור לשקם את ההריסות ולמעשה להקים את כולם לתחייה, להעניק לידה מחודשת.

הייתי רוצה לומר ש-"אואזיס" היא טכנולוגיה ניטראלית, שכפופה לשימוש של המשתמשים בה, אלא שאמירה זו חוטאת לאמת. גם היקום של "אואזיס" אינו אוטופי והוא בוודאי אינו חף מפוליטיקה, כפי שאפשר לראות למשל בכלכלה שלו.

השימוש ב-"אואזיס" עולה כסף: על כניסה ראשונית, על כלי תחבורה, על דלק ועל רכישות של פריטים ייחודיים.  נכון שתפעול של תוכנה כמו "אואזיס" הוא יקר, משום שהוא דורש החזקה של כוח אדם ושרתים, ואולם אין סיכוי שהרווח במקרה זה עולה על ההפסד. זאת, במיוחד כשהתשלום על תחבורה ב-"אואזיס" מיתרגם לקילובייטים בודדים של מידע, שבוודאי לא עולים לחברה כסף. נהפוך הוא, סביר להניח ש-"אואזיס" מחזיקה במונופול בתחום המציאות המדומה, בזכות התלות של המשתמשים בנגישות להשכלה ולמקום עבודה. תלות, שאותה היא מנצלת ללא בושה כדי לשמר את המשתמשים.

אז מי הנבל בסיפור הזה? "שחקן מספר אחת" מציג לנו את הש"שניקים (Sixers), שחקנים מטעמו של תאגיד IOI, ספק הרשת של ה-"אואזיס" והארגון שבגלוי מעוניין להשתלט על הירושה ועל מפעל חייו של האלידיי. בדיאלוג בין פרזיבל לנולאן סורנטו, מצהיר מנהיג הש"שניקים מה מתכנן התאגיד לעשות עם הטכנולוגיה, משיקבל את השליטה עליה:

Sorrento seemed to take my silence as a cue that he should continue. “You know, contrary to popular belief, the OASIS really won’t change that drastically when IOI takes control of it. Sure, we’ll have to start charging everyone a monthly user fee. And increase the sim’s advertising revenue. But we also plan to make a lot of improvements. Avatar content filters. Stricter construction guidelines. We’re going to make the OASIS a better place.” No, I thought.

You’re going to turn it into a fascist corporate theme park where the few people who can still afford the price of admission no longer have an ounce of freedom. I’d heard as much of this jerk’s sales pitch as I could stand.

סורנטו מדבר כאן על כמה דברים. הוא מציע גביית דמי משתמש, הצבת פרסומות וגם צנזורה מסוימת על תוכן. חשוב לציין שאת הדברים שצוינו במשפט הקודם בהחלט לגיטימי מצדו לעשות. סורנטו פועל מטעמה של חברה מסחרית, למטרת רווח. בין כה וכה, השינויים שהוא מציע לא צפויים לפגוע כהוא זה בחוויית המשתמש וסביר להניח שישפרו אותה – במיוחד אם ב-"אואזיס" מסתובבים גם גיקים קטינים, שרגישים לפורנוגרפיה וזקוקים לצנזורה.

אלא, שסורנטו מאיים במובהק לפגוע גם בניטראליות הרשת של ה-"אואזיס". כלומר, הוא מאיים לפגוע בנגישות למציאות המדומה של המשתמשים בטכנולוגיה. משמעות המהלך היא, במקרה הטוב, פגיעה במשתמשים שאין באפשרותם לשלם ובמקרה הרע, פגיעה בזכותם לשוויון – לחינוך בבית ספר, לפרנסה במקום עבודה.

בין השורות, התאגיד אחראי לכמה עבירות נוספות, כגון הפגיעה בפרטיות המשתמשים, בין השאר באמצעות קריאת ההתכתבויות שלהם ושימוש בפרטיהם האישיים (כך נחשפה זהותו של פרזיבל). כמו כן הוא אחראי, כמובן, לפעולת הטרור, שבה הושמדה השכונה של פרזיבל – אך יש לציין שאלו אינם חלק מתכנית הפעולה של התאגיד במציאות המדומה, אלא הוראות אישיות של סורנטו.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

בכל מקרה, ההאשמות נגד התאגיד בפרט וסורנטו בפרט מאוד חמורות. לו הייתי מראיינת את פרזיבל, הייתי רצה לאחר הריאיון להתייעץ עם עורך דין ולקחת תגובה מאנשי התאגיד, שבוודאות היו מכחישים את הטענות מכה וכה. למה לו, לפרזיבל, להטיח האשמות כה נוראות, שבעולם האמתי היו מסבכות אותו בתביעה? בהקדמה לרומן הוא טוען בקצרה שמטרת כתיבתו היא to set the record straight, בכוונה לשמועות האינסופיות על אודות האופן שבו זכה בפרס. לא מן הנמנע, אם כן, שכתב את הספר במסגרת "חוזה טאלנט", דומה לחסות שניתנה לו במהלך המשחק עצמו, תמורת סכום נכבד ואולי גם הגנה משפטית. יכול להיות שבכתיבת הרומן גלום גם אינטרס אחר.

גם פרזיבל מואשם, במסגרת הודאתו, בפשעים חמורים נגד התאגיד. הוא מתחזה לאדם אחר כדי להתקבל לעבודה, פורץ למערכת המחשבים, גונב סודות פנימיים ולבסוף משתמש בהם כדי לנצח במשחק. לא מן הנמנע שייפּה את מעורבותו באירועים כדי להיטיב עם האופן שהוא עצמו עולה מהם. כמו כן, לא מן הנמנע ששיקר. הרי לא נותר איש שהכיר את וייד ווטס, הצעיר שמאחורי פרזיבל, שיוכל לאמת את גרסתו לאירועים שאינם מתרחשים ב-"אואזיס" ובכל מקרה, איזה מושבע יעדיף גרסה של תאגיד מרושע על פני מתבגר אמריקני יתום שירש מיליארדים?

(מקור:pineterest)
(מקור:pineterest)

הסוף שאנחנו מקבלים הוא לכאורה מאוד "אייטיזי": הגיבור ניצח את התאגיד המרושע, הרוויח מיליונים וזכה בבחורה. כלומר, בדייט עם הבחורה. רק אז, כך מסופר לנו, הוא כבר לא מרגיש צורך להתחבר ל-"אואזיס". צורך, שהוא כן הרגיש גם לאחר שפיצוץ בשכונת מגוריו הרג את דודה שלו, החבר שלה והידידה היחידה שלו מהעולם הגשמי – גברת גילמור. במלים אחרות, פרזיבל מרגיש שמיצה את ה-"אואזיס" רק לאחר שהשיג דרכה את כל מטרותיו האישיות. מאוד סוציופתי מצדו, הייתי אומרת, ולא חורג כל כך מקו מחשבה תאגידי.

ביקשו ממני בכל זאת לסיים בנימה אופטימית, ולכן אזכיר כמה כיף לקרוא את "שחקן מספר אחת". מעבר להתרפקות הנוסטלגית על שנות השמונים, זאת שנהייתה פופולרית לאחרונה עם סדרות כמו Stranger Things, "שחקן מספר אחת" נותן לו משהו לחלום עליו. פנטזיה על מציאות שבה מילולית הכול אפשרי, ומקום שכשירקום עור וגידים נוכל לעצב אותו לפי האופן שבו היינו רוצים לראות את העולם. בהתחשב בכך שרובנו רוצים פחות או יותר את אותם דברים (חברים, שלום, אהבה), אולי בהכרח מדובר במציאות טובה יותר.

"שחקן מספר אחת" (2014), מאת ארנסט קליין. מאנגלית: דידי חנוך. הוצאת עם עובד, 394 עמודים

"שלושה ארונות קבורה לבנים": ביקורת

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור   

"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד.  בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.

בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.

גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…

(עמוד 59)

המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.

ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.

עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)
עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)

היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.

אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:

מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק

(עמוד 141)

אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.

ציון: 3/5

"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים

"אמריקנה" והיקיצה מהחלום האמריקני

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

אז המון אנשים, לא שחורים ברובם, אומרים שאובמה אינו שחור. הוא דו-גזעי, רב-גזעי, שחור-ולבן, הכול חוץ משחור, כי אמו לבנה. אבל גזע הוא ביולוגיה; גזע הוא סוציולוגיה. הגזע חשוב בגלל הגזענות. והגזענות אבסורדית כי היא מתייחסת למראה החיצוני… באמריקה אין לך זכות להחליט לאיזה גזע אתה שייך. מחליטים על זה בשבילך. ברק אובמה, שנראה כפי שהוא נראה, היה צריך לשבת באחורי האוטובוס לפני 50 שנה

(עמוד 354)

"אמריקנה" אמור להיות רומן ברוח התקופה, אלא שבמועד פרסומו בעברית הוא כבר רומן תקופתי, מונומנט לרוח הליברלית שפתחה את חרצובות לשונה של אמריקה בדיון על הגירה וגזע עם היבחרו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. עם זאת, קשה שלא להתרגש מהלהט שבה הוא מתאר את היבחרו של מועמד שחור עור לבית הלבן, כשם שקשה להכיל חלק מהחוויות הטראומטיות שעוברות על הגיבורה שלו כמהגרת ניגרית בארצות הברית.

זהו הרומן האישי ביותר מבין ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מחברת "היביסקוס סגול" ו-"חצי שמש צהובה". בעוד עלילת ספרים אלה מתרחשת בניגריה, ארץ הולדתה של הסופרת, הרי ש-"אמריקנה" נטוע ברובו בארצות הברית, אליה נאלצה גם אדיצ'יה עצמה להגר במהלך לימודיה באוניברסיטה. שמה האמצעי של הגיבורה איפמלו הוא "נגוזי", כשמה של אדיצ'יה, וגם היא עוסקת למחייתה בכתיבה על נושא שלא היה רלוונטי עבורה בארץ מוצאה – גזע וגזענות.

בהרצאה הפופולרית שנשאה בכנס TED, "הסכנה שבסיפור יחיד", סיפרה אדיצ'יה ליותר מעשרה מיליון צופים ברשת: "קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית. ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי, ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה. אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה, ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית". באותה הרצאה אמרה אדיצ'יה כי "הסיפור היחיד" על אפריקה מקבע סטריאוטיפים: "והבעיה עם סטריאוטיפים היא לא שהם חסרי אמת, אלא שהם בלתי שלמים. הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד".

"אמריקנה" מנסה אפוא להלך בין הטיפות. זהו בה בעת ארכיון של בלוג פיקטיבי שכתבה הגיבורה על חווית ההגירה, תחת הכותרת "בלוגזע", וגם סיפור התבגרות העומד בפני עצמו, על אהבת נעורים בין תלמידי תיכון בניגריה, שחווה נתק בשל עזיבתה של איפמלו לארצות הברית. אהבה, השואפת לפרוח מחדש עם שובה של איפמלו לניגריה, לאחר יותר מעשור.

שני חלקי הרומן מתייחסים זה לזה כל העת – הבלוג מאזכר חוויות אנונימיות מחייה של איפמלו, לא תמיד בזהירות מספקת, והדמויות האחרות תוהות על "ההשתלחות הצינית" וה"התרסה" בהגיגיה האינטרנטיים של הגיבורה. עם זאת, בעוד העלילה ברומן מזכירה לפעמים יתר על המידה את התסריטאות האמריקנית הקיטשית, דרך שיבוץ איפמלו באירועים היסטוריים משמעותיים, מצליחים הפוסטים המשולבים מהבלוג להיות מקוריים ומעניינים יותר. אדיצ'יה כתבה אותם בעין חדה וחסרת רחמים, תוך שימוש בלא מעט הומור שחור. בין היתר, היא בחרה בנושאים כגון הסיבה בשלה לכאורה נשים שחורות מעריצות את ברק אובמה (הוא נשוי לאישה שחורה) והמדרג הגזעי בארצות הברית (הלבנים הליברלים דוברי אנגלית- אמריקנית למעלה, האפרו-אמריקנים בתחתית).

אז בקולג' היה לנו מרצה אורח, ובת אחת מהכיתה לחשה לאחרת "אוי אלוהים, הוא נראה כל כך יהודי" בחלחלה, חלחלה ממש. כאילו שיהודי זה דבר רע. לא הבנתי את זה. ככל שיכולתי לראות האיש היה לבן, לא שונה בהרבה מבת-כיתתי עצמה. יהודי היה בשבילי משהו מעורפל, משהו תנ"כי. אבל למדתי מהר. בסולם הגזעים של אמריקה, תבינו, יהודי הוא לבן אבל גם כמה שלבים מתחת ללבן

(עמוד 194)

מאז שהתרחשו האירועים ברומן, אובמה כיהן כנשיא ארצות הברית במשך שמונה שנים. בנובמבר 2016 יירשו את מקומו מועמד או מועמדת לבנה, שכנראה יסללו את מקומם ללב הבוחרים באמצעות הבעת שאט נפש מהתבטאויותיו הגזעניות והמיזוגניות של דונלד טראמפ. למרבה הצער, המועמד גם עשוי להיות גם טראמפ עצמו, הפוליטיקאי שקורא לגירוש מהגרים מקסיקנים ולא דוחה את תמיכת הקו-קלאקס-קלאן.

האם התקווה הגדולה שעולה מ-"אמריקנה" התחלפה בינתיים בארצות הברית בשנאה ובפחד? על פי הרצאתה של אדיצ'יה, יתכן ומדובר בסימנים להשתלטותו של "הסיפור היחיד": "התוצאה שלו היא בכך שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי. הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר. הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה". נותר אפוא לקוות שכמו ב-"אמריקנה", האהבה היא שתנצח ותגבור על תלאות הזמן, גם בקלפי.

לקצת הפוגה בבחירות המקדימות בארצות הברית –ממים ספרותיים הולכים לבחירות

ציון: 3/5

"אמריקנה", מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת מחברות לספרות, 2015. 494 עמ'

"כניעה": ביקורת (או: כבר עדיף "משחקי הכס")

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה

"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".

הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.

וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)

בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.

אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.

הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:

פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה

"כניעה", עמוד 258

אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.

לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:

   This week, on Dystopia! Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein

– Good evening, M. Houellebecq.

– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.

– Sure. So Western civilization, it's already–

– –in a process of, ah, désintegration?

– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.

– Muslims, monsieur?

– People with low IQs. Same difference.

– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.

– But you do say they breed faster than us?

– I do–

– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.

– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-

– I think it's important to describe this process explicitly.

– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.

– At length.

– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.

– Limited nuclear war.

– Disruption of the élection présidentielle française.

– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.

– Oui, fini.

– They will take over. It's inevitable.

– C'est inévitable.

– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.

– Oui, professors of nineteenth century literature.

– They will still be there. They will take younger women.

– Jeunes étudiantes.

– Their daughters-in-law.

– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?

– Only one thing, Michel.

– Convert to Islam.

– Start a bridge club.

– What?

– What?

ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".

ציון: 1/5

 "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 2015. 280 עמודים

רשימות מן הדיקטטורה; מחשבות בעקבות "שטאזילנד – סיפורים מהצד השני של חומת ברלין"

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים