טארגאריין במקום סטארק: ביקורת על "אש ודם"

הפריקוול של ג'ורג' ר"ר מרטין לעלילת "שיר של אש ושל קרח" דווקא קל לקריאה יותר מהסדרה המקורית – וטוב שכך

ג'ורג' ר"ר מרטין הוא כנראה הכותב האטי בהיסטוריה. הספר הראשון בסדרת "שיר של אש ושל קרח", שפרסמה אותו יותר מכל דבר שכתב לפני כן (ויש שיגידו, גם לאחר מכן), יצא לאור בשנת 1996. ארבע עשרה שנים וחמישה כרכים לאחר מכן, הסדרה טרם הגיעה אל סיומה. גם העובדה שהעיבוד הטלוויזיוני כבר הסתיים, ושהפרנצ'ייז המבוסס עליו הפיק רווח של יותר משני מיליארד דולר לזכיינית HBO, לא גרמה למרטין להזדרז. בינתיים, נראה שהסופר האמריקני משתעשע ברעיונות אחרים הקשורים לעולם של ווסטרוז. אחד מהם הוא יצירת ספין-אוף המגוללת את תולדותיה של שושלת טארגאריין. שושלת, שכזכור באה אל קצה כמה עשרות שנים לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות ב-"שיר של אש ושל קרח", על אנשיה ודרקוניה.

עוד פוסטים על או בהשראת "משחקי הכס":

אז הדבר הראשון שיש לומר על "אש ודם" הוא שדווקא לא מתוארים שם האירועים שהביאו לקצה את השושלת, לרבות הרצח המדובר של "המלך המטורף" אאיריז ויורשו היחיד בידי ג'יימי לאניסטר (שנודע מאז בכינוי "קוטל מלך") ורוברט באראתיאון (שהוכתר למלך החדש). למעשה, בניגוד למה שמשתמע מהכריכה האחורית, הספר מגולל "רק" את 150 השנים הראשונות בתולדות השושלת, לרבות עלייתו של הכובש אאיגון לשלטון והניסיונות של יורשיו להמשיך להחזיק בכס הברזל. זה לא בהכרח דבר רע, שכן 650 עמודיו של הרומן בעברית נקראים בשקיקה. זה פשוט קצת מאכזב, במיוחד עבור מעריציה המושבעים של הסדרה, שצלחו את הסאגה בתקווה להשלים פערים ספרותיים.

מה שכן יש ב-"אש ודם" הוא כל מה שהפך את סדרת "שיר של" (כך נקרא לה מעתה) להצלחה מסחררת, רק במינונים נמוכים יותר. עדיין מדובר בסאגה של משפחה הנאבקת לשרוד את תהפוכות הזמן, לרבות מאבקים פוליטיים, מלחמות ורומנים שנויים במחלוקת. רק שהפעם מרטין "תופס מרחק" מהדמויות ומעדיף לספר את סיפורן מזווית היסטוריונית, להבדיל מהזווית האישית שניסתה להאיר על כל אחד ואחת מבני משפחת סטארק. התוצאה היא יצירה שבה בעת מגוללת היסטוריה פיקטיבית, בכלים מעין מדעיים (שיכולים לאשש אם מאורע מסוים אכן התרחש או לא) וגם מהווה סאטירה על אותו סגנון כתיבה. מרטין מציין אם מלומד פיקטיבי מתעב דמות מסוימת, מה שגורם לו לתאר אותה בצורה שלילית יותר, וגם מתייחס בספקנות לסיפוריו של גמד בשם פטריון, הידוע בעלילותיו הפורנוגרפיות.

סרטון המסביר את שורשיה של אחת הדמויות השנויות במחלוקת ברומן, ראינירה טארגאריין

כדי כך, למרבה האירוניה, מרטין גם כותב מעין סאטירה על הכתיבה שלו עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי ב-"שיר של", ובסדרת הטלוויזיה המבוססת על הספרים. תיאורי השדיים והמשגלים מוקעים כאן כ-"מוגזמים" ולעתים אף כלא קשורים בעליל למציאות, ועם זאת מרטין מרבה להביא אותם כלשונם או לתמצת אותם, כנראה כדי לספק את המעריצים הוותיקים יותר.

מחול מהיר מאוד

בהיעדר התמקדות בנפש הדמויות, פורנוגרפיה, או תיאורים היסטוריים מתישים, מרטין מתמקד בסיפור. הסיפור של "אש ודם", הגם שהוא מתפרש על פני 150 שנה, מהיר מאוד. כבר בעמודים הראשונים אנו נוכחים במסע הכיבושים של אאיגון ונשותיו-אחיותיו, שבסיכומו הטארגאריינים שולטים בווסטרוז. כל שליט שיבוא אחריהם יזכה לכמה עשרות עד מאות עמודים לפני שיפנה את מקומו לבא בתור בסדר הירושה, או מי שחומד את מקומו. אפילו הקרבות הידועים בתור "מחול הדרקונים", שהקנו לספר את שמו, חולפים כה מהר עד שגם הם מרגישים כמו משק כנפיים של דרקון, שיורק אש ונוסק שוב לשמיים. לא מפתיע, אם כן, שבעמודיו האחרונים, "אש ודם" נקרא כמו סדרת טלוויזיה מותחת, שמגיעה לשיא דרמטי בעונתה הראשונה.

 אני חייבת גם לציין שהתרשמתי מהפרשנות החדשה של מרטין למורשת של בני טארגאריין. האופן בו תוארו בסדרת "שיר של", בין השאר דרך דמויות כמו וייסריז ודאינריז, גרמה לי לחשוב עליהם כעל בני תערובת של דרקונים ובני אדם, שדוגלים בטוהר הגזע ומצדיקים בשמו את המנהג לגילוי עריות. "אש ודם" נוקט בגישה סלחנית יותר, בין השאר כי הוא מציג את מאמציהם של הטארגאריינים להצדיק את המסורת שלהם בפני גורמי דת. על פי גישה זו, הטארגאריינים הם בסך הכול בני אדם (למרות שהם משתדלים להימנע מהגדרה זו). בני אדם שאין להם ברירה, אלא לבטוח אחד בשני, בין השאר משום שבכל רגע יכול להתמנות רוכב דרקונים שאינו בן למשפחה שלהם ושעשוי לקרוא תיגר על היתרון המשמעותי היחיד שיש להם בכל שדה קרב – הדרקונים.

סיפורה של דמות שנויה במחלוקת נוספת, "מאיגור האכזר"

אם מרטין קיווה לחמוק לזמן מה מהלחץ של כתיבת הכרך השישי של "שיר של" באמצעות "אש ודם", כנראה שתקוותיו נכזבו. עוד בטרם יבשה הדיו על המהדורה הראשונה, הודיעה HBO שתעבד את "אש ודם" למסך הקטן. הסדרה אומנם עלולה בסופו של דבר לא להאריך ימים, כפי שקרה לפיילוט של "הלילה הארוך" על פלישת המהלכים הלבנים, אבל הרווח – לפחות עבור מרטין – מובטח. למרבה הצער, הדבר לא מבטיח שיישב במהרה לכתוב את ההמשך המיוחל של "אש ודם", או כל יצירה אחרת. בהתחשב בכך שמרטין גם מתגורר בניו ג'רזי, קרוב למוקד ההתפרצות של הקורונה, נותר לנו רק לאחל לו שישמור על בריאות איתנה, יבזבז את הונו בתבונה ולעולם לא יפסיק לכתוב.

ציון: 4.5

"אש ודם", מאת ג'ורג' ר"ר מרטין. מאנגלית: צפריר גרוסמן. אופוס הוצאה לאור. 650 עמ'

דירוג: 4 מתוך 5.

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

"הכול קל": ביקורת

אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם

אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם

הילה ברנסון משרתת ביחידה סודית בחיל המודיעין. אפשר לומר שפרוטקציה סייעה לה להתקבל לשם: אמה פיתחה את השיטה למחיקת והטמעת זיכרונות שמיישמים ביחידה כדי לסייע לחיילים להתגבר על טראומות. אלא, שגם להילה יש כמה חוויות שהייתה מעדיפה לשכוח – המוות של הוריה ובהמשך, המוות של החבר שלה מהתיכון. היא הופכת ממטפלת למטופלת, נגד רצונה, וניצודה כשהיא מנסה להימלט מהגורל הצפוי לה לפנטזיה על בית בלונדון.

עוד סקירות על רומנים ישראלים:

קורותיה של הילה טרם הטרגדיה האיומה שפקדה אותה, לרבות היחסים עם החברים מהתיכון ובן הזוג, לא היו מאוד מעניינים בעיניי. לא הרגשתי צער רב כשניסו למחוק לה אותם וגם הרומן עצמו, בתורו, לא משיב בצורה ברורה אם מוטב היה שתהליך המחיקה יסתיים או שהילה הייתה מנסה להילחם בו.

בכל מקרה, מובהר לנו, מדובר בתהליך שמיושם רק על "מקרים אבודים" – אנשים שלא מסוגלים לחזור למהלך חיים תקין, או אפילו לרצות להמשיך לחיות. דווקא החיים בתוך המצב הזה, שבו הם קורבן לניסויים ומדברים מתוך עננה של סמים, הם מה שגרם לי לחוש סימפטיה כלפי הילה ומצבה. מצד אחד שמחתי בשבילה שהיא מפסיקה לחוש כאב, ומצד שני כעסתי על מי שמרשה לעצמו לעשות כבשלו עם המחשבות, הזיכרונות ואפילו המשיכה המינית שלה. ידעתי שמאחורי כל דיאלוג שנון של הילה יש אירוניה על בחורה ששכחה לחלוטין שיש השלכות לכל המעשים שלה, ושלגוף שאחראי לשכחה הזאת אין כלפיה שום אחריות רפואית או משפטית. כלומר, מיד אחרי שיסתיימו ניסיונותיו "להציל" אותה, גם הוא יפקיר אותה לגורלה.

"תאכלי, תאכלי, זה כיף".

"תודה. אין לי כל כך תיאבון…"

"תשמעי, זה ממש חשוב שתאכלי. התרופות פחות אגרסיביות כשאוכלים מספיק, וגם הפואנטה היא להבריא, לא?"

"תקשיב, ותקשיב לי טוב, ליסקין".

"הופה".

"הופה. אם נראה לך שאתה הולך לתפוס עליי תחת עוד הרבה זמן, אתה ממש טועה".

הצחוק שלו נעים. נמוך יותר בכמה טונים מהדיבור.

"זה מה שאת חושבת עליי?"

"אני לא חושבת עליך כלום".

"אז אני חושב שאת חצופה, כפוית טובה וזבת חוטם".

"אז אני חושבת שאתה רוסי, יהיר ודוחה".

(עמוד 123)

הקריאה ב-"הכול קל" לא פשוטה. זה רומן מלא טריגרים לכל מי שהתמודד בעבר עם אובדן, אשפוזים פסיכיאטריים, התמכרות לסמים, ניצול מיני וצלקות מהשירות הצבאי. למרות זאת, הוא מצליח להיות חכם, מהנה, מעורר מחשבה, ואפילו משעשע לפעמים. מעין "שמש נצחית בראש צלול" פוגש את "קן הקוקייה", לו הגיבורים היו ישראלים בני עשרים עם נטיות התאבדות.

למעשה, דווקא החוויות ש-"הכול קל" מביא מהשירות הצבאי היו הפחות אמינות בעיניי. אולי חוויית השירות שלי פשוט הייתה שונה מאוד משל אינה איזנברג, ואולי אני זוכרת טוב מדי את חוויותיי מחיל השלישות. לי היה קשה מאוד לדמיין קבלה ליחידה של מועמדת לשירות ביטחון שהודתה בשימוש בסמים (משהו שהמשטרה הצבאית החוקרת לוקחת מאוד ברצינות), כמו גם תקרית ירי מצולמת שאיש לא נתן עליה את הדין (לא בעולם של היום) וחזרה לשירות סדיר לאחר תקופה של עריקות (בלי מחבוש).

צילום: עטיפת הספר

באחרית הדבר מודה איזנברג ל-"מצפן" ששימש אותה בכתיבת הרומן – שוברים שתיקה, בצלם ולוחמים לשלום. אולי אנשי אותם ארגונים סיפרו לה על חוויות מגוף ראשון, אבל ייתכן שיוצאי צבא אחרים היו מספרים סיפורים עם פרטים שונים. פרטים, שהיו הופכים את העולם של "הכול קל" ואת ההצגה של הצבא למורכבים יותר, גם מהזווית של מי שמכיר מקרוב את מערכת האכיפה הצבאית, או מחזיק בדעות פוליטיות שונות.

בסיכומו של דבר, "הכול קל" מצליח להיות רומן ביכורים מיוחד ומוצלח. השינוי שהוא מציג בקול של הגיבורה בין חלקיו השונים מובחן מספיק כדי לעורר עניין ומחשבה על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי להתמודד עם אובדן. אם מוכנים להתעלם מהליקויים המסתמנים בבניית העולם, זאת דרמה פסיכולוגית שבהחלט שווה את ההתעסקות בנושאים "הקשים", ולו בשל הכתיבה הקולחת, ההומור וההתרחשות המד"בית, שכה נדירה בנוף הספרותי המקומי.

ובנימה אופטימית זו:

ציון: 3.5/5

הכול קל (2017). מאת אינה איזנברג. הוצאת כתר ספרים (2005) בע"מ. 305 עמודים

אשתו של הקוסם: ביקורת על "Mrs. Houdini" ותהייה מתוך ייאוש

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

סקירות נוספות על ספרים שנקראו באנגלית:

בס הודיני היא אחת מאותן נשים נשואות בהיסטוריה שזכורות אך ורק בזכות שם המשפחה שלהן, כלומר בזכות זיקתן לגבר מסוים. אין ערך על שמה בוויקיפדיה בעברית (לכל היותר פסקונת בערך על בעלה), אין תיעוד של ממש להופעותיה על הבמה והעובדה הכי משמעותית שידועה על חייה הם הניסיונות להעלות באוב את רוחו של בעלה. ניסיונות שכזכור הסתיימו עשור לאחר מותו של הקוסם, אז כיבתה האלמנה את הנר האחרון שהותירה דולק לצד תמונתו.

"Mrs. Houdini" מתיימר לשרטט מעין היסטוריה חלופית, שבה הניסיונות הללו דווקא כן הצליחו. כלומר, יקום שבו הארי הודיני הצליח לתקשר עם אשתו לאחר המוות. אלא, שההצלחה היחסית הזאת אינה משמעותית כפי שטוענת הכריכה האחורית. תמונה מוזרה פה ומילת קוד מוכרת שם אינן מספיקות כדי ליצור רושם שקוסם מנוח "השתיל" אותן במטרה שיימצאו, ובכל מקרה אין בהן כדי להעביר מסר מעודד לאישה השרויה באבל. אם כבר, יש בהן כדי להפחיד. אני יודעת שאני הייתי מתה מפחד לו בעלי היה רודף אותי לאחר מותו.

מקור: Wild About Harry

"Mrs. Houdini", אם כן, אינו ספר פנטזיה. הוא דרמה רומנטית תקופתית, שמבקשת לספק את מעריציו הרבים של הארי הודיני, אלו שטרם שבעו מהעיבודים הרבים לסיפור חייו. מצד שני, הוא כתוב בשילוב עם נקודת מבטה של אלמנתו, מה שמותיר מקום רב לדמיון בכל הנוגע לעיצובה של הדמות, התנהלותה במערכת היחסים עם בעלה וההתמודדות שלה עם האובדן.

דווקא כאן "Mrs. Houdini" כושל. הוא בוחר לשרטט דיוקן של אישה פסיבית וילדותית, מה שניתן להשלים אתו כשהגיבורה נישאת לבעלה אחרי דייט אחד ובגיל 18, אבל לא בחייה הבוגרים. לא כשהיא נותנת לגברים זרים לנשק אותה, אחרי מפגש של שניות ספורות ולא כשהיא בוגדת בהארי הודיני במטרה להתנקם בו. "Mrs. Houdini" אולי מנסה לרמז לכך שבס חכמה – בעלה מתפאר בכך שהיא היחידה היודעת כיצד הוא מבצע את קסמיו, אך לא ברור אם הבינה זאת בעצמה או שהוא פשוט אמר לה.

מקור: GenealogyBank Blog

הארי הודיני עצמו נהנה מטיפול טוב יותר. הוא אדם שאפתן ועם זאת לא entitled – הוא מתבייש בעברו ומותיר את שמו היהודי מאחוריו. הוא מתנהג רגע אחד כמו נער מאוהב, וברגע אחר מתנער מהכמיהה של אשתו לילדים, ולא גלוי איתה לגבי החובות הכבדים שבהם הותיר אותה. הוא אינטלקטואל שבולע בשקיקה ספרים על קסם, אבל בעל פה הוא בכלל מייחס את ההצלחה שלו ליכולת לפרוץ מנעולים. הספר אומנם לא שופך אור חדש על תעלומת מותו, אבל כן יוצר דמות שמעניין לעקוב אחר מעשיה, כשהיא על הבמה וגם כשהיא יורדת ממנה.

אולי בשל כך הרומן חדל להיות מעניין, מרגע שהוא כבר לא מדלג קדימה-אחורה בזמן ומציג את מותו של הארי הודיני כעובדה קיימת. כשבעלה כבר לא בסביבה, כל שנותר לאלמנתו הוא לעבור מסיאנס לעוד תמונה עם רמז ולדבר עם דמויות חולפות על בעלה המנוח והנערץ. בין לבין מסופר שהקימה בית קפה, כדי לשמש מקום מפגש לקוסמים מתחילים, ואף ספגה ביקורת על הניסיון "להפיק רווחים" ממעמדה כסלבריטאית. הניסיון להקים עסק שכזה היה עשוי להיות רקע מעניין לרומן בפני עצמו, ולו בשל היציאה לעצמאות של בס הודיני, אלא שגם הוא נזנח עד מהרה לטובת נוסטלגיה רומנטית של האלמנה הצעירה, בת חמישים בסך הכול.

מתוך כריכת הספר בגרסת Hardcover של Simon & Schuster

את "Mrs. Houdini" סיימתי בתחושת ייאוש. הרומן גרם לי לחשוב על מלינדה גייטס, לאה רבין, אפילו איוונה טראמפ – נשים מרשימות שאימצו את שם משפחתו של הגבר לו נישאו, ונבלעו בצלו. האם אי פעם יועלה שמן ללא הטייטל "אשתו של", "אלמנתו של", "גרושתו של" – וייחוס ההון הרב אותו הן מנהלות להצלחה של בני זוגן? כנראה שלא. האם בעוד כמה עשרות שנים נשוב לדון בהן ונמצא עדויות אותנטיות למי שהיו, או ננסה לדמיין אותן בתור נשים חזקות ועצמאיות? לא בהכרח. סביר להניח ששוב נשקע למלכודת הדיבור על נישואים והריונות, גם אם אנחנו כותבות אותן בתור נשים, שדווקא יודעות ליצור דמויות גבריות לא רעות בכלל.

ציון: ***

Mrs. Houdini (2016). Victoria Kelly. Washington Square Press, 306 pages

גוגל משתלטת על העולם: ביקורת על "The Circle"

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

מכירים את הטריילרים שנראים כל כך מבטיחים, שאתם חייבים לקרוא את הספר לפני שתצפו בסרט המבוסס עליו? זה המקרה של “The Circle". לאחרונה הופק עליו סרט בהשתתפות טום הנקס ואמה ווטסון, שאותו כבר אין לי כוונה לראות – לא רק בשל הביקורות הצוננות, אלא כי הספר הוריד את רמת הציפיות שלי לאפס.

בספר, כמו בטריילר, יהיה לכם ברור כבר מהדקות הראשונות – "המעגל", התאגיד שהעניק לספר את שמו, הוא בעצם כת. יש לה מנהיג כריזמטי ומניפולטיבי, יש לה כנסייה עצומה ומרהיבה (שמתחפשת למקום עבודה בשילוב מעונות סטודנטים), יש לחבריה דבקות פנאטית בערכי השיתוף והשקיפות ויש לה שאיפה גלויה להשתלט על העולם. זהו לא ספוילר. אלה הם ערכי החברה, שמוצהרים בעמודיו הראשונים של הרומן. אחריהם נותרו לכם 491 עמודים, ונשאלת השאלה מה נותר לפתח במסגרתם.

ובכן, לא הרבה, במיוחד אם אתם הגיבורה הראשית מיי הולנד, דמות צעירה נאיבית כל כך שלא מפתיע שכתב אותה גבר. מיי, שסבלה מהשהייה בעבודתה הקודמת מתשע עד חמש, לא מאמינה למזלה הטוב כשחברתה מהקולג' מקבלת אותה לעבודה בשירות הלקוחות של "המעגל". היא לא מפסיקה להדגיש עד כמה היא אסירת תודה על "ההזדמנות" שניתנה לה לעבוד בחברה גלובלית, להתפעל מהמתקנים השונים בקמפוס ולהתנצל כשאנשי "המעגל" נוזפים בה.

מוטו התאגיד. מקור: Smile-IT

למעשה, רוב שורות הדיאלוג של מיי הן התנצלויות ואמרות חסרות אופי כמו "אממם, לא חשבתי על זה". היא לא מגלה עמוד שדרה כשדורשים ממנה להישאר הרבה אחרי שעות העבודה או בסופי שבוע כדי לתפעל חשבונות מדיה חברתית, מבלי לקבל על כך הכרה או תוספת למשכורת. היא לא פוצה פה כשהיא מגלה שהסמות'י שהגישו לה במרפאה מכיל שבב מעקב (!) או כשתשעה מסכים (!!!) מותקנים על שולחן העבודה שלה כדי שלא תפספס אף אימייל או שיחת סקייפ.

אני מצטערת, אבל כבת דור ה-Y, שבמקרה גם עובדת בהייטק, אני לא רואה אף בת גילי מבליגה על כל זה, לא מוציאה קיטור ברשתות החברתיות (היוש, טוויטר), לא נאלצת להסביר לחברים ולבני המשפחה מדוע הם לא רואים אותה יותר ולא מהרהרת באפשרות לחפש עבודה אחרת. ניכר שאגרס התעניין במיי פחות כדמות ויותר כקורפוס שעליו יוכל להמחיש את החששות שלו מתאגידים כמו גוגל ומאובדן הפרטיות בעידן המידע.

You’re not doing anything interesting anymore. You’re not seeing anything, saying anything. The Weird paradox is that you think you’re at the center of things, and that makes your opinion very valuable, but you yourself are becoming less vibrant… You look at pictures of Nepal, push a smile button and you think that’s the same as going there. I mean’ what would happen if you actually went?… Mae, do you realize how incredibly boring you’ve become?

עמוד 261

החששות של אגרס אולי מבוססים, כפי שניתן לראות מהנאומים הארוכים שנושאות הדמויות שלו (שאינן מיי) בעד ונגד אותם נושאים. אגרס גם מיטיב לתאר סביבה טכנולוגית שתומכת בחששותיו, שבה מצלמות מקוונות מותקנות כמעט בכל מקום, אם כי אף אחד לא מזכיר שם פורנוגרפיה, הגנה על קטינים או ספר בשם "1984".

למרבה האירוניה, אגרס נופל דווקא בשרטוט אופיו של התאגיד עצמו. "המעגל" היא חברה משונה שבה לעבודה יש ערך משני. כלומר בניגוד לחברות ההייטק הגדולות כיום, שבהן שורת הרווח היא החשובה ביותר (כמו "טבע", לצערנו) ושביצועי עובדיהן מוערכים מחדש כל רבעון, "המעגל" מעדיף להשקיע ביצירת "כלוב של זהב" לעובדיו וביחסי ציבור, שכוללים רדיפה של פוליטיקאים המתנגדים לפעילות התאגיד.

מנגד, "המעגל" עוסק מעט מאוד במוצר שעבורו הוקמה החברה. נראה כי ההפרעות לשגרת עבודתם של אנשיו כל כך תכופות, שהם עסוקים יותר בלהשתתף בהרצאות העשרה על פורטוגל מאשר לעבוד. לא ברור לי איך חברה כזאת אמורה לשרוד, או לעמוד בתחזיות המשקיעים, אבל אני כן יודעת איך דייב אגרס יסביר זאת: "נו, זה רק מדע בדיוני".

מקור:Dr Bex Lewis

עם זאת, הנקודה שבה "The Circle" אכזב אותי במיוחד הייתה דווקא מערכת היחסים בין מיי לחברה שקיבלה אותה לתאגיד, אנני. למרות שאנני בכירה ב-"מעגל" והכול משבחים אותה, נראה שהיא עצמה לא עברה שטיפת מוח ומסוגלת להסתכל על מקום העבודה שלה בהומור ובביקורתיות ("אל תיבהלי, לכל החדשים מתייחסים ככה"). מאוד רציתי שמערכת היחסים בין השתיים תעמיק לכדי ברית, שבה אחת תפקח את עיניה של האחרת. לא רק שזה לא קרה, מיי כן מעמיקה את מערכת היחסים שלה עם בחור בשם קלדן שמנסה לפקוח את עיניה, אך בעצם מצא חן בעיניה בגלל שיערו הלבן ו-"ידיו העדינות". האם כבר ציינתי שגבר כתב את הדמות הזאת? אז… כן.

"The Circle" יכול היה בקלות להפוך לספר מצוין. הוא מבוסס על רעיון חשוב ואקטואלי – האופן בו כולנו מעלימים עין מאובדן הפרטיות בעידן המידע, ועוד בגלל מניפולציות של חברות מסחריות. לקראת הסוף, ניתן אכן לראות איך רעיון זה קורם עור וגידים של מפלצת מבעיתה, שמטשטשת עד מאוד את הגבול שבין קירוב לבבות למשטרת מחשבות. באמצע, למרבה הצער, יש לא מעט ברברת מיותרת, בתיווכה של גיבורה לא אמינה.

ציון: **

The Circle (2013). Dave Eggers. Alfred A. Knopf publishing. 491 pages

הערה חשובה: כפי שחלקכם שם לב, שם המשפחה שלי שונה לאחרונה לרוזנברג אחרי שהתחתנתי. עם זאת, משום שאני מפרסמת כבר חצי עשור תחת השם אור זילברמן, החלטתי להמשיך לכתוב למשך זמן מה תחת שני השמות. אני לא מצפה מאיש לקרוא לי אור רחל זילברמן-רוזנברג (גם אני לא יכולה לבטא את זה), רק להימנע מבלבול במידת האפשר, ולזכור שאני עדיין אור, או אורזי, או כל שם אחר שתמצאו לי לנכון 🙂

"כל המוצא זוכה": ביקורת והמלצה

המתח במותחן השני בסדרת הבלש ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן נפלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.

"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.

בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.

עטיפת הספר בעברית (יח"צ)

בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.

מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.

אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.

איור של סצנה מהספר. מקור: Lija's Library

מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.

חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.

"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'

לכל יום בסתיו: ספרים לפי מזג אוויר

סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע

סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע

הפוסט שלפניכם נכתב בעקבות שיחה על סוגיה חוזרת בסדר היום של כל קורא ישראלי בעונות המעבר – חוסר העקביות של מזג האוויר. בוודאי גם אתם מצאתם את עצמכם בסוף שבוע חורפי, קוראים רומן על קיץ שטוף שמש בעיירת חוף אמריקנית, או לחילופין בטיסה לאותה עיירת חוף, כשאתם קוראים את "פרש הברונזה", או כל רומן אחר המתרחש על רקע שלג וכפור.

הסתיו מזמן לנו אתגר בדמות ימים של שמש שקרנית לצד גשם, חמימות וסופות של ממש. בין לבין, ישנה גם פריחת כלניות. לכל יום שאליו תיקלעו, הנה כמה המלצות אישיות על ספרים שיתאימו לא רק לטמפרטורת החדר, אלא גם לאווירה וליכולת הריכוז באקלים קיצוני. הצטיידו בתחזית מזג האוויר וצאו לדרך.

שרב:

החוף / אלכס גרלנד – קריאת חובה לכל תרמילאי בתאילנד, וגם לנופשים בארץ. עלילותיו של תייר שיוצא למסע בעקבות חוף נסתר מהעין ועובר הרפתקה שתחילתה בחלום וסופה בטרגדיה. בונוס: ליאונרדו דיקפריו הצעיר על הכריכה.

מלתעות / פיטר בנצ'לי – ה-ספר לקרוא על חוף הים, כשכולם קוראים לכם למים ולא מבינים למה אתם לא מצטרפים. פשוט אמרו שהכריש הענק, הרעב, המרושע והלחלוטין לא מציאותי שברומן מעורר בכם חרדות. חיסרון: יחס בעייתי מאוד לנשים, שנחסך מצופי הסרט של ספילברג.

בזעיר אנפין / ירמי פינקוס – אפשר לומר שזהו "החוף" בגרסה הבורגנית. קומדיה מרובת-משתתפים (שלא מרצון) על משפחה תל-אביבית המתכננת את חופשת הקיץ. התוצאה אומנם טראגית אך ההומור המעודן של ירמי פינקוס לא מאכזב.

מקור: pinetrest
מקור: pinetrest

חם:

חולית / פרנק הרברט – היה מגיע לקטגוריה הקודמת, אילו לא היה דורש מהקורא יכולת ריכוז. סאגה המשלבת מדע בדיוני, רומן תקופתי השואב השראה מתרבויות אסיה והמזרח התיכון, מסרים אקולוגיים שהקדימו את זמנם ומאבקי כוח פוליטיים. לקרוא בסביבה ממוזגת היטב ונטולת תולעים.

רובינזון קרוזו / דניאל דפו – עוד לא מצאתי ספרים על חסרי מזל שננטשו על איים בודדים שסחפו אותי כמו הספר הזה, וכנראה יש סיבה. הכתיבה של דפו, ששואבת השראה מסיפור אמתי, ריאליסטית וישירה. הדמות של רובינזון קרוזו מעוררת עניין כן ו-315 העמודים של המהדורה העברית עוברים ביעף.

אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס – החיידק האחראי להתפרצות כולרה גדל בטמפרטורה מיטבית של 30-40 מעלות צלזיוס, מה שאומר שאת החום ניתן לדמיין כבר מהכותרת. בפנים יש משולש אהבה על רקע תרבות קאריבית צבעונית ועוד הרבה אלמנטים שרק מגבירים את הדרישה למשקה צונן בסמוך.

מקור: deviantart. כתובת: http://www.deviantart.com/art/Robinson-Crusoe-Part-1-170941210
מקור: deviantart. כתובת: http://www.deviantart.com/art/Robinson-Crusoe-Part-1-170941210

אובך:

בכלות העשב / ג'ון כריסטופר – על מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים החוצה מהחלון ורואים צהוב, או אפור? אצלי עולה מיד התמונה של השמים השחורים מתוך "המטריקס", פגיעת האסטרואיד שהכחידה את הדינוזאורים, או פשוט– סוף העולם. הראשונים שמתים בהיעדר קרני שמש הם, כידוע, הצמחים – מה שהופך את הדיסטופיה הזאת לכל כך ריאליסטית ומאיימת. נכון, היבולים ברומן מתים בכלל כתוצאה מווירוס – אבל לווירוסים אפשר למצוא נוגדן, ולשמים די קשה למצוא מאוורר.

The Mist/ סטיבן קינג – נובלה שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית, ומגוללת את קורותיה של עיירה במיין שבתחילת יום עסקים עמוס בסופרמרקט מוצפת בערפל מסתורי. בתוך הערפל, ייגלו בהמשך הניצולים, ישנן מפלצות קטלניות. הספר מומלץ במיוחד דווקא למי שכבר צפה בסרט של פרנק דרבונט – בגלל סיום שונה ואופטימי יותר.

The Seventh Plague/ ג'יימס רולינס – מותחן שגם לא תורגם ומזכיר מאוד בסגנון את דן בראון. אל תתרשמו מציון ה-"4" בגודרידס, זהו ספר טראשי ממש, ועם זאת מהנה מאוד. יש כאן כל מה שצריך ליום עם קשיי נשימה: תעלומת היעלמות במדבר סודני, מגפה מסתורית במצרים וצוות חוקרים שמצטט הרבה את מארק טווין וניקולה טסלה.

וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist
וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist

קר:

נסיכת הקרח / קמילה לקברג – רבים יאמרו שהספר המושלם לקרוא כשקר בחוץ הוא מותחן סקנדינבי, ובמובן מסוים זה נכון. מדהים כמה סופרים שרגילים לחוות קור בימי חייהם כותבים על שלג ועל קרח. אבל גם  בז'אנר הזה יש מומלצים יותר ופחות. אני הפסקתי לקרוא את "נערה עם קעקוע דרקון" בגלל סצנת אונס (שהייתה בעיני מיותרת), ונהניתי יותר מרב-המכר הזה. יש בו תעלומת רצח מנקודת מבטה של גיבורה מעוררת הזדהות, עם תפניות אמינות ומסרים שלמים יותר.

/ Locke and key ג'ו היל – אימה היא ז'אנר פופולרי ברומנים גרפיים, וישנם לא מעט ספרים שהם מבעיתים ממש. הסדרה הזאת נמצאת ליגה אחת מעליהם – היא משלבת סיפור טוב עם עולם פנטסטי מרתק ואיורים שהם חלק בלתי נפרד מהכתיבה. בואו רק נאמר שתיאלצו לשכוח את מה שידעתם על בתים רדופי רוחות. מי שבכל זאת לא חזק על רומנים גרפיים יוכל ליהנות גם מ-"דם קר" של טרומן קפוטה.

מתוך Locke & Key
מתוך Locke & Key

גשום:

The Wake / סקוט סניידר – שוב איילון מוצף? הדרך לעבודה אולי תיראה פחות נוראה אחרי שתקראו את הרומן הגרפי הזה. הוא מתחיל באסון במעבדה מתחת לפני הים ונמשך בפנטסיה פוסט-אפוקליפטית שבה העולם  ומוצף במים. הטוויסט המפתיע הוא המסרים האקולוגיים והאנטי-גזעניים, בצירוף גיבורה חזקה א-לה קטניס אוורדין. האיורים, אגב, עוצרי נשימה

וינדהייבן / ג'ורג' ר.ר. מרטין וליסה טאטל – שוב עולם מוצף במים, שוב גיבורה חזקה. את העפיפונים והדגים מחליפים דרקונים למיניהם. העניין הגרפי נעדר כאן, גם האימה, ויש שיגידו – גם הפאן. אני פחות נהניתי.

הצל מעל אינסמאות' / ה"פ לאבקראפט – מסע חיפוש עצמי של סטודנט בעיירה משונה במיוחד במסצ'וסטס, רדופת מיתוס על יצורי ים חמדנים. בעיני זהו הספר המוצלח ביותר של לאפבקראפט שתורגם לעברית. הוא סוחף ומפחיד נורא לכל אורכו, כשקטע אחד בחדרו של הגיבור בהחלט עונה מבחינתי להגדרה "הופך קרביים".

ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake
ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake

רוחות סערה:

הקוסם מארץ עוץ / ל. פרנק באום – לפחות את ההתחלה של יצירת המופת הזאת חייבים לקרוא כשמשתוללת סופה בחוץ. במקלט, בלי ויי פיי.

פרנקנשטיין / מרי שלי – לא בכדי נוהגים בסרטים לברוא את המפלצת באמצעות ברק. סופה יכולה להוות יופי של מוזיקת רקע למתרחש ברומן, שמתגלגל מסיפור בריאה מעוות לסיפור נקמה מלנכולי.

הסערה / ויליאם שייקספיר – לסופות קצרות, שנמשכות ערב אחד. מחזה שמשלב פנטזיה עם התככים השייקספירים המוכרים ונושא מסר לא מובן מאליו על מחילה.

מקור: Shakespeare Comic Books
מקור: Shakespeare Comic Books

שלג:

פנג הלבן / ג'ק לונדון – כי אין דרך טובה יותר לחוות שלג מאשר להצטרף למסעותיו של כלב זאב בקנדה.

הניצוץ + לוכד החלומות / סטיבן קינג – משפחה שומרת על מלון בעונת החורף, וקבוצת חברים יוצאת לנפוש בעונת הציד המושלגת. לסטיבן קינג שמורה פינה חמה (או קרה?) לנופים לבנים, ואלו רק מחדדים את תחושת הסכנה וחוסר האונים של גיבוריו. בעיני "לוכד החלומות" מוצלח יותר (אנא, התעלמו מהסרט באותו שם) בגלל השימוש המתמיד שלו בסביבה החיצונית, לרבות החיות והצמחייה שנותרו בשממה הקפואה.

אנדיורנס / אלפרד לנסינג – סיפור הישרדות מפעים לפרקים (ומזעזע לפעמים) על משלחת לאנטרקטיקה שנתקעה בלב החוג הצפוני. לא לקרוא אם אתם מסתייגים מקריאת פרטים טכניים או חרדים לגורלם של בעלי חיים.

חומריו האפלים / פיליפ פולמן – הרפתקת פנטזיה ששווה איתה להיתקע בבית כשכביש 1 חסום. גם פה השלג הוא מזג האוויר השכיח, ואחת הדמויות היא דב קוטב, מה שלא מפריע לעלילה להתקדם בקצב של מותחן. עם זאת, המסרים עלולים לצרום לקהל דתי, ובייחוד לנוצרים.  אלו כנראה ימצאו בית חם אצל "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק"ס לואיס.

מקור: Luis Bustos
מקור: Luis Bustos

"שלושה ארונות קבורה לבנים": ביקורת

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור   

"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד.  בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.

בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.

גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…

(עמוד 59)

המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.

ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.

עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)
עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)

היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.

אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:

מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק

(עמוד 141)

אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.

ציון: 3/5

"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים

ציפורים, סלמנדרות וחייזרים

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידיאולוגיה ועם המון הומור • ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידאולוגיה ועם המון הומור  ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בראש רשימת שוברי הקופות בארצות הברית עומד, נכון לכתיבת שורות אלה, הסרט "אנגרי בירדס". עלילתו, המבוססת על האפליקציה באותו שם, מתארת מאבק של ציפורים בחזירים המהגרים לאדמתן, לאחר שנחשפת מזימתם של החזירים לגנוב את ביציהן של הציפורים. הביקורות לא מהללות, ורבות מהן מאשימות את הסרט בקסנופוביה. לצופים, שחלקם שם את דונלד טראמפ בראשות המפלגה הרפובליקנית, זה כנראה לא נורא משנה.

בתרחיש שלא הופיע בסרט, אף שאינו זר להיסטוריה האמריקנית, הציפורים היו עשויות להביא את החזירים אל האי. הן היו משתמשות בהן ככוח עבודה זול, שלא לומר חינמי, ובשלב מסוים נאלצות להתמודד עם ההשלכות של ריבוים באוכלוסייה. ייתכן והן היו מעניקות לחזירים את הזכות לקבל שכר על עבודתם, לרכוש השכלה ואף לזכות במרחב מחייה מוגן. על הזכות להינשא לציפורים כנראה עדיין לא היה מה לדון, אבל לכך אולי הייתה נוצרת התנגדות גם בקרב החזירים עצמם. המלחמה בין הצדדים, בסופו של דבר, עדיין הייתה פורצת, אלא שספק אם בשלב זה היו ממשיכות הציפורים לשמור על יתרונן המספרי.

החליפו את הציפורים בבני אדם ואת החזירים בסלמנדרות, ותקבלו את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, רומן המתאר גילוי של סלמנדרות-ענק שחורות על ידי בני האדם, את ניצולו של הגזע שוחר השלום על ידי אלו האחרונים, את ההתעוררות בקרב הסלמנדרות ולבסוף – את המרד הבלתי נמנע.

(איור: Jan Gruml, tumblr)
(איור: Jan Gruml, tumblr – את סדרת האיורים שהוקדשה לספר ניתן לראות כאן)

אין כאן טובים ורעים. בני האדם אינם מסוגלים להסתכל על הסלמנדרות כעל יותר מאשר בעל חיים הניתן לביות והסלמנדרות הולכות שבי בתמימות אחר המשימות שבני האדם מייעדים להן, בתנאים איומים ומבלי לבקש כל תמורה, כשהן אף מפתחות איבה זו לזו על בסיס לאום ושפה. הזכויות היחסיות שיוענקו לסלמנדרות לא ימנעו מבני האדם לטבוח בהן בהמשך, ולהתפלא כשהן משיבות מלחמה (עם הנשק שסופק להן על ידי אויביהן). לעומת זאת הסלמנדרות, כשיתארגנו למתקפה, יתאפיינו בתקיפות לא פחותה מזו של שוביהן.

הודות למחקר המדעי חדלו בני האדם לראות בסלמנדרות פלא כלשהו… כאשר הפכו למושא של מבחנים פסיכולוגיים הן הראו תכונות ממוצעות לגמרי ולא מעניינות… המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית, שנראתה כיצור משעמם ומוגבל למדי; רק העיתונות גילתה מפעם לפעם את סלמנדרת הפלא, שיודעת להכפיל בראש מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה חדל לעניין את האנשים, בייחוד כאשר הובהר שסתם בן אדם יכול ללמוד זאת לאחר תרגול מתאים… בני אדם לא חושבים למסתורי משהו שמשרת אותם ומביא להם תועלת, אלא רק מה שמזיק להם ומאיים עליהם

(עמוד 150)

בכריכת הספר מתארים אותו כתמונת מראה לאנושות על סף מלחמת העולם השנייה, אלא שתיאור זה חוטא ליצירה. כפי שמיטיבה לנסח המתרגמת רות בונדי: "המלחמה בסלמנדרות הוא דיוקן האנושות מאז ועד עתה: הקיטש בסרטים האמריקנים; גאוות בריטניה על מעמדה הנפרד ונכונותה לעמוד לבד מול הסכנה ("ג'נטלמן בריטי מגן על בעלי חיים, אך לא מנהל עמם משא ומתן"); מאבקי המעצמות על יוקרה ועוצמה, גם במחיר אבדון; ניצול מיליוני כוחות עבודה זולים למען רווחיותם של קונצרנים חובקי עולם; אספקת נשק קטלני למי שמהווה נשק קטלני למי שמהווה סכנה קיומית משיקולי יוקרה ורווח" (עמוד 263). בונדי מדגישה: "אפשר להחליף כיום את הסלמנדרות באיראן או בצפון קוריאה, כפי שהייתה זו ברית המועצות בעבר – תמיד זה אותו צל על קיומה של האנושות, אותה חרדה לבאות ואותו רצון לעצום עיניים, ליהנות מהחיים כל עוד הפורענות אינה נוגעת לאדם אישית ומידית".

ועל איזו פורענות מדובר? על הלחם והשעשועים שבהם מעסיק את עצמו מעמד הביניים, מבלי לתת את הדעת לקורבנות של נוחיותו. מסופר, לדוגמא, על שחקנית שמאמינה כי נהנית מהערצת הסלמנדרות ומנצלת אותן כדי למצוא עבורה פנינים; על מנהל קרקס חמדן שגובה מחיר מופקע על דמי כניסה למופע סלמנדרות; על כנסים אקדמיים שבהם מנסים הנוכחים להסוות את מבוכתם מסלמנדרה מלומדת המתיישבת בתוך אמבטיה, וכן הלאה.

בשל מיקומן של ההתרחשויות במדינות שונות, התקשורת בין הדמויות ברומן מתנהלת בה בעת בשפתו של צ'אפק, צ'כית, וגם באנגלית ובצרפתית. בהתמודדות עם האתגר שבתרגום הרומן לעברית, בחרה בונדי שכלל לא לתרגם חלק מהביטויים. מה שהיה עשוי לפגוע בהבנת הטקסט אצל קוראים שאינם רהוטים באנגלית, ולסרבול בקריאה עבור כל השאר, מתברר דווקא ככלי שמסייע ליהנות מההומור המשובח של צ'אפק:

הם מאוד טובים וחכמים, ה-tapa boys; אם אדם אומר להם משהו, אז הם שמים לב, כמו שכלב ששומע לקול הבעלים שלו… הם נחמדים מאוד, הלטאים האלה, אין מה לומר. רק אילו הכרישים לא היו זוללים אותם כל כך! כשהתחלתי לזרוק עליהם, כלומר על ה-sharks האלה, אבנים, אז גם הם, ה-tapa boys, התחילו לזרוק אותם. אתה לא תאמין לזה, אדון בונדי. אמת, הם לא זרקו רחוק, מפני שהידיים הקטנות שלהן נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן אדם

(עמוד 42)

צ'אפק, אוהב אדם כפי שהיה, התייחס לדמויותיו בחמלה, העניק לכולן כוונות טובות והותיר בסיום הרומן אשנב קטן של תקווה. רגע לפני פלישת הנאצים, ב-1938, הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות. יצירות פופולריות רבות שנכתבו לאחר "המלחמה בסלמנדרות", לא נחנו בראייה האופטימית של צ'אפק. זכור לי במיוחד סרטו של ניל בלומקאמפ, "מחוז תשע", שתיאר אף הוא סגרגציה של בני האדם מגזע אחר, הפעם חייזרים בדרום אפריקה. למרות סיומו המפתיע של הסרט, והביקורת החריפה העולה ממנו, המסר הכללי לא מעלה ציפיות מיוחדות מהמאבק בגזענות, במדינה או בכלל.

דווקא בשל כך, "המלחמה בסלמנדרות" הוא אולי הרומן שמסמל טוב מכולם את רוח התקופה בכלל, ואת משבר הפליטים באירופה בפרט. זאת יצירה מורכבת וחכמה, שמאבחנת בחוכמה את פגמיה של האנושות, אבל עושה זאת בחיוך סלחני ואוהב. היא נמנעת מגלוריפיקציה של ההגירה והשונות, ובה בעת לועגת לכל אידאולוגיה שמעודדת הסתכלות על חברוֹת במקום על בני אדם, לרבות הלאומנות והסוציאליזם. חבל שהפצתה הותרה שוב רק לאחר שחרור צ'כוסלובקיה, ואולי גם הפעם, נדע להעריכה כיאות רק לאחר שהמלחמה תיגמר.

(קרדיט: יח"צ)
(עטיפת הספר)

ציון: 5/5

"המלחמה בסלמנדרות" (2012), מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: רות בונדי. הוצאת מחברות לספרות, 264 עמודים

"אמריקנה" והיקיצה מהחלום האמריקני

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

אז המון אנשים, לא שחורים ברובם, אומרים שאובמה אינו שחור. הוא דו-גזעי, רב-גזעי, שחור-ולבן, הכול חוץ משחור, כי אמו לבנה. אבל גזע הוא ביולוגיה; גזע הוא סוציולוגיה. הגזע חשוב בגלל הגזענות. והגזענות אבסורדית כי היא מתייחסת למראה החיצוני… באמריקה אין לך זכות להחליט לאיזה גזע אתה שייך. מחליטים על זה בשבילך. ברק אובמה, שנראה כפי שהוא נראה, היה צריך לשבת באחורי האוטובוס לפני 50 שנה

(עמוד 354)

"אמריקנה" אמור להיות רומן ברוח התקופה, אלא שבמועד פרסומו בעברית הוא כבר רומן תקופתי, מונומנט לרוח הליברלית שפתחה את חרצובות לשונה של אמריקה בדיון על הגירה וגזע עם היבחרו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. עם זאת, קשה שלא להתרגש מהלהט שבה הוא מתאר את היבחרו של מועמד שחור עור לבית הלבן, כשם שקשה להכיל חלק מהחוויות הטראומטיות שעוברות על הגיבורה שלו כמהגרת ניגרית בארצות הברית.

זהו הרומן האישי ביותר מבין ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מחברת "היביסקוס סגול" ו-"חצי שמש צהובה". בעוד עלילת ספרים אלה מתרחשת בניגריה, ארץ הולדתה של הסופרת, הרי ש-"אמריקנה" נטוע ברובו בארצות הברית, אליה נאלצה גם אדיצ'יה עצמה להגר במהלך לימודיה באוניברסיטה. שמה האמצעי של הגיבורה איפמלו הוא "נגוזי", כשמה של אדיצ'יה, וגם היא עוסקת למחייתה בכתיבה על נושא שלא היה רלוונטי עבורה בארץ מוצאה – גזע וגזענות.

בהרצאה הפופולרית שנשאה בכנס TED, "הסכנה שבסיפור יחיד", סיפרה אדיצ'יה ליותר מעשרה מיליון צופים ברשת: "קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית. ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי, ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה. אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה, ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית". באותה הרצאה אמרה אדיצ'יה כי "הסיפור היחיד" על אפריקה מקבע סטריאוטיפים: "והבעיה עם סטריאוטיפים היא לא שהם חסרי אמת, אלא שהם בלתי שלמים. הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד".

"אמריקנה" מנסה אפוא להלך בין הטיפות. זהו בה בעת ארכיון של בלוג פיקטיבי שכתבה הגיבורה על חווית ההגירה, תחת הכותרת "בלוגזע", וגם סיפור התבגרות העומד בפני עצמו, על אהבת נעורים בין תלמידי תיכון בניגריה, שחווה נתק בשל עזיבתה של איפמלו לארצות הברית. אהבה, השואפת לפרוח מחדש עם שובה של איפמלו לניגריה, לאחר יותר מעשור.

שני חלקי הרומן מתייחסים זה לזה כל העת – הבלוג מאזכר חוויות אנונימיות מחייה של איפמלו, לא תמיד בזהירות מספקת, והדמויות האחרות תוהות על "ההשתלחות הצינית" וה"התרסה" בהגיגיה האינטרנטיים של הגיבורה. עם זאת, בעוד העלילה ברומן מזכירה לפעמים יתר על המידה את התסריטאות האמריקנית הקיטשית, דרך שיבוץ איפמלו באירועים היסטוריים משמעותיים, מצליחים הפוסטים המשולבים מהבלוג להיות מקוריים ומעניינים יותר. אדיצ'יה כתבה אותם בעין חדה וחסרת רחמים, תוך שימוש בלא מעט הומור שחור. בין היתר, היא בחרה בנושאים כגון הסיבה בשלה לכאורה נשים שחורות מעריצות את ברק אובמה (הוא נשוי לאישה שחורה) והמדרג הגזעי בארצות הברית (הלבנים הליברלים דוברי אנגלית- אמריקנית למעלה, האפרו-אמריקנים בתחתית).

אז בקולג' היה לנו מרצה אורח, ובת אחת מהכיתה לחשה לאחרת "אוי אלוהים, הוא נראה כל כך יהודי" בחלחלה, חלחלה ממש. כאילו שיהודי זה דבר רע. לא הבנתי את זה. ככל שיכולתי לראות האיש היה לבן, לא שונה בהרבה מבת-כיתתי עצמה. יהודי היה בשבילי משהו מעורפל, משהו תנ"כי. אבל למדתי מהר. בסולם הגזעים של אמריקה, תבינו, יהודי הוא לבן אבל גם כמה שלבים מתחת ללבן

(עמוד 194)

מאז שהתרחשו האירועים ברומן, אובמה כיהן כנשיא ארצות הברית במשך שמונה שנים. בנובמבר 2016 יירשו את מקומו מועמד או מועמדת לבנה, שכנראה יסללו את מקומם ללב הבוחרים באמצעות הבעת שאט נפש מהתבטאויותיו הגזעניות והמיזוגניות של דונלד טראמפ. למרבה הצער, המועמד גם עשוי להיות גם טראמפ עצמו, הפוליטיקאי שקורא לגירוש מהגרים מקסיקנים ולא דוחה את תמיכת הקו-קלאקס-קלאן.

האם התקווה הגדולה שעולה מ-"אמריקנה" התחלפה בינתיים בארצות הברית בשנאה ובפחד? על פי הרצאתה של אדיצ'יה, יתכן ומדובר בסימנים להשתלטותו של "הסיפור היחיד": "התוצאה שלו היא בכך שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי. הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר. הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה". נותר אפוא לקוות שכמו ב-"אמריקנה", האהבה היא שתנצח ותגבור על תלאות הזמן, גם בקלפי.

לקצת הפוגה בבחירות המקדימות בארצות הברית –ממים ספרותיים הולכים לבחירות

ציון: 3/5

"אמריקנה", מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת מחברות לספרות, 2015. 494 עמ'

"כניעה": ביקורת (או: כבר עדיף "משחקי הכס")

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה

"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".

הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.

וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)

בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.

אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.

הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:

פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה

"כניעה", עמוד 258

אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.

לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:

   This week, on Dystopia! Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein

– Good evening, M. Houellebecq.

– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.

– Sure. So Western civilization, it's already–

– –in a process of, ah, désintegration?

– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.

– Muslims, monsieur?

– People with low IQs. Same difference.

– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.

– But you do say they breed faster than us?

– I do–

– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.

– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-

– I think it's important to describe this process explicitly.

– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.

– At length.

– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.

– Limited nuclear war.

– Disruption of the élection présidentielle française.

– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.

– Oui, fini.

– They will take over. It's inevitable.

– C'est inévitable.

– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.

– Oui, professors of nineteenth century literature.

– They will still be there. They will take younger women.

– Jeunes étudiantes.

– Their daughters-in-law.

– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?

– Only one thing, Michel.

– Convert to Islam.

– Start a bridge club.

– What?

– What?

ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".

ציון: 1/5

 "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 2015. 280 עמודים

"בגן חיות הטרף – דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי": ביקורת

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, הגם שלא ברור כל כך לשם מה

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, גם אם לא ברור כל כך לשם מה

 אפתח בהערה. מספר פוסטים נכתבו לאחרונה בבלוג על תקופת מלחמת העולם השנייה. אין לכך שום סיבה מיוחדת, ובכל זאת המתעניינים בנושא מוזמנים לביקורת שכתבתי על שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין ועל הביוגרפיה המאוירת של קפקא.

"בגן חיות הטרף", ספרו המדובר של אריק לארסון, אינו בדיוק מסמך תיעודי. זהו גם לא רומן היסטורי, אלא שילוב של שניהם. כמו בספרו הקודם שראה אור בעברית, "השטן בעיר הלבנה", לארסון משלב היצמדות לעובדות היסטוריות עם כתיבה עיתונאית, במטרה לספר סיפור שהיה באמת.

זהו סיפורה של משפחת דוד האמריקנית, שמגיעה לברלין בתחילת שנות השלושים. האב, וויליאם דוד, ממונה אישית על ידי הנשיא רוזוולט לשמש שגריר בגרמניה, עם שחר הרייך השלישי. מטרתו היא לפעול בערוצים הדיפלומטיים הרשמיים עבור שימור היחסים בין המדינות, על אף הצהרות המלחמה התכופות של היטלר, וכן לנסות באופן בלתי-רשמי "לפעול להרגעת הרוחות" בנוגע להתעמרותם של הגרמנים ביהודים.

דוד, היסטוריון וחוואי מוירג'יניה, שמכיר את גרמניה מתקופת לימודיו בלייפציג, מגלה עד מהרה שהמדינה בה התאהב שינתה את פניה – ושניסיונו להדחיק את השינוי, להסתמך על הרוחות הרוחשות מתחת לפני הקרקע ולקוות לנפילת המשטר – יסתיים במפח נפש כואב. הוא נאלץ לגלות זאת תוך כדי שדווקא במולדתו הולכים וגוברים הקולות להדיחו מהשליחות, בשל הצורך "להדק מחדש" את הקשרים עם המדינה שלימים תילחם גם בארצות הברית.

"בגן חיות הטרף" הוא גם סיפורה של בתו של ויליאם, מרת'ה, צעירה רומנטיקנית שמוקסמת תחילה מרוח השינוי בגרמניה, ובתהליך כואב של התפכחות הופכת לסוכנת של שירות המודיעין הסובייטי. לארסון בוחר, להבדיל מהדמויות בנות אותה התקופה שמצוטטות ברומן, שלא לשפוט בחומרה את פרשיות האהבים הרבות של  מרת'ה, או אותה עצמה ("מכוערת נורא", אמר עליה קצין נאצי). לארסון גם לא מבקר אותה בשל האופן בו הלכה שולל אחר שניים מהמשטרים החשוכים בהיסטוריה, ואף מצדיע לה באפילוג כמי: "שהתנגדה אקטיבית לגרמניה הנאצית, בתקופה שבה רבים מדי העדיפו להעלים עין".

בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)
בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)

ככלל, גרמניה, טרום מלחמת העולם השנייה, מהווה עבור לארסון מערכה דיפלומטית תוססת. הכוונה לא רק להתנצחויות בין דיפלומטים, אלא בין חברים ואף בין נאהבים. מנאומים חוצבי להבות, דרך התנקשויות ועד נישואים – לארסון אינו מתרשם ממכתביה של אף דמות ובוחן לעומק את המניעים למעשיה, כאשר לא פעם מתגלה ששוב נסתרים מאחורי הקלעים אינטרסים זרים ואידיאולוגיות שאבד עליהן הכלח.

לארסון, מלבד ההיצמדות לעובדות היסטוריות, מצטיין בתשומת לב לפרטים. הוא גם מתאר את המציאות בברלין במידה לא מבוטלת של הומור, למשל כאשר הוא מציין כיצד חסכו הנאצים מהסוסים ומהכלבים שלהם את מידת האכזריות שהפגינו כלפי היהודים. הוא אף לא מהסס להשתלח בעצמו בקצינים הנאצים, כאשר הדמויות אינן עושות זאת, ולתאר אותם כחבורת "פסיכופתים בני שש עשרה" הסוחפים אומה שלמה, גם כשהם אינם חדלים לרגע להתקוטט ביניהם.

סופו של "בגן חיות הטרף", שלא כמו סיפורו של הרוצח ה.ה. הולמס מ"השטן בעיר הלבנה", מוכר אפוא היטב. זהו אחד מאותם ספרים שעוקבים אחריהם בשקיקה ובה בעת באירוניה, כשיודעים את הטרגדיה הגדולה הנכונה לדמויות אך מתקשים לכעוס עליהן בשל התנהגותן הנאיבית, או אפילו בשל דעותיהן האנטישמיות. הגיבורים של לארסון אומנם אינם "האנשים הרגילים" בגרמניה שמילאו לכאורה אחר הוראות, אך הם ללא ספק בני אדם, שקיבלו כמה החלטות קשות.

כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)
כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)

בכל זאת, הכוונה להפיק עיבוד הוליוודי על בסיס "בגן חיות הטרף" מחייבת לשאול אודות הצורך לספר את סיפורה של משפחת דוד. האם מדובר בנסיון נוסף לנקות את המצפון האמריקני מהיעדר מעורבותו בשנים הראשונות לשלטון היטלר? או שמה תחקיר, השופך אור על כל המוסדות שכשלו בהתמודדות עם המתרחש בגרמניה, בשל העדפת שיקולים פוליטיים?

לארסון אומנם אינו משיב לכך במפורש, ואולם מתכתובות המסרים שהוא מביא ברומן בהחלט עולה מסר ביקורתי כלפי משרד החוץ האמריקני ונציגיו. זאת, לצד המשך העיסוק של לארסון במלחמות העולם, עם Dead Wake: The Last Crossing of the Lusitania, שראה אור השנה, עשויים לרמז שהתשובה השנייה היא הנכונה.

ציון: 4.5/5

"בגן חיות הטרף: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי", מאת אריק לארסון. מאנגלית: יניב פרקש. 451 עמודים, הוצאת בבל

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"