לקרוא את Grit ברבע שעה: על אפליקציית Blinkist

האפליקציה שמסכמת מגוון ספרי עיון נפלאים מציעה החודש מנוי פרימיום בחינם. למי זה מתאים?

האפליקציה שמסכמת מגוון ספרי עיון מציעה החודש מנוי פרימיום בחינם. למי זה מתאים?

Blinkist היא אפליקציה שמכילה סיכומים של ספרי עיון, מז'אנרים כמו פילוסופיה וממואר ועד ספרי עידן חדש ומיניות. את כל אחד מהספרים המקוצרים ניתן לשמוע או לקרוא בפרק זמן של פחות מעשרים דקות, במחיר ניסיון של 12.99$ לחודש (מחיר של ספר בודד באמזון), או במנוי שנתי תמורת 79.99$.

עוד פוסטים על ספרות וטכנולוגיה:

דווקא עכשיו, בחודש אפריל מוכה הקורונה, Blinkist  מציעה מנוי פרימיום לחודש ללא תשלום. למה האפליקציה מציעה מנוי פרימיום דווקא בתקופה שבה יש לאנשים זמן לקרוא, על כך אין לי תשובה. אני כן אסירת תודה על תקופת החסד שניתנה לי לבחון את Blinkist, משום שהיא אפשרה לי להתעדכן בתוכן של ספרים שאחרת כנראה לא הייתי מגיעה אליהם. ובכל זאת, השימוש באפליקציה מעלה לא מעט שאלות, בעיקר בנוגע לחוויה שבקריאת או שמיעת "סיכום ספר", כמו גם לגבי היכולת ללמוד ממנו או לדון בו עם אחרים.

אין לי ראש לקריאות ארוכות

Blinkist לא לבד בין החברות שמציעות למשתמשים תוכן מקוצר (או מאומלק, כפי שהישראלים היו מעדיפים לקרוא לו). בדפדפן של סטודנטים רבים שמורה Spark Notes, שמציעה סיכומים של מגוון יצירות קלאסיות. אחרים מכירים את החברה הישראלית Summorai שמציעה סיכומים קצרים בגרסת שמע של הרצאות ומאמרים, שאפשר להקשיב להם תוך כדי שמקפלים כביסה או קופצים להביא את הילד מהגן. לפורמט הזה אפילו הומצא שם: "מיקרו פודקאסט".

כתבתי בעבר על החסרונות שבפורמט הזה. העיקרי שבהם, כפי שמחקרים מראים, הוא היעדר היכולת להפנים את התוכן של הסיכומים – במיוחד אם אלה נמסרו בגרסת שמע. אנשים שמטים תשומת לב חלקית לדברים שהם שומעים פשוט לא נוטים לזכור חלקים ניכרים מהם. לכך יש להוסיף את הנטייה של סיפורים רבים לאבד מהמורכבות שלהם ברגע שמנסים לתמצת אותם בעל פה. רק נסו לדמיין את עצמכם משחזרים בכמה שורות את ההתרחשויות המטורפות של סדרות תעודה כמו Tiger King, Wild Wild Country או Don't F*ck With Cats. לא מן הנמנע שתישמעו מגוחכים לא פחות מג'ו אקזוטיק כשהוא מעליל עלילות על קרול בסקין.

headphones, book and mobile phone
לצריכה "על הדרך" (Photo by Aaron Burden on Unsplash)

למרות כל אלה, יש לזכור שחברות כמו Blinkist ו-Summorai פונות מראש לאנשים שלאו דווקא לא רוצים לקרוא טקסטים ארוכים (או "חפירות"), אלא פשוט לא מוצאים משבצת בסדר היום לעשות זאת: סטודנטים, יזמים, מנהלים, חוקרים ואנשים שמחפשים פתרון לבעיה מסוימת. לא בכדי, Blinkist כותבים בעמוד הבית שלהם שהשירות מיועד "לאנשים העסוקים ביותר בכדור הארץ". עבור אותם אנשים, שירות סיכומים שכזה הוא בגדר חבל הצלה של ממש, ולו משום שהוא חוסך באחד המשאבים היקרים שיש היום: זמן.

עשרים דקות או פחות

הספרייה של Blinkist מרשימה בהיקפה. אחרי חיפוש שטחי למדי, בעיקר אחר כותרים שסימנתי פעם בתור to-read באפליקציית Goodreads, הספרייה שלי מכילה היום לא פחות משלושים ספרים מקוצרים (!). בין השאר, ניתן למצוא שם את "אבא עשיר, אבא עני" של רוברט קיוסאקי, "לחשוב מהר, לחשוב לאט" של דניאל כהנמן, "מיתולוגיה" של אדית המילטון ו-"ההיסטוריה של אלוהים" של קארן אמסטרונג. כל הכותרים הנ"ל הם באנגלית, אם כי למיטב הבנתי, כל הכותרים של האפליקציה זמינים גם בגרמנית.

לסיכומים של Blinkist אפשר להאזין, ישירות דרך האפליקציה, או לקרוא, באפליקציה או באתר. את הסיכומים הכתובים אפילו אפשר לשלוח לקינדל, אם כי אני לא מצאתי את הפורמט הכתוב ידידותי יותר בקורא ספרים אלקטרוני בהשוואה לאפליקציה. זמן הקריאה, בדיוק כפי שמובטח, נע בין עשר לעשרים דקות.

man holding a amagazine
ספר שלם בשני עמודים – המחשה של פריסת הסיכומים באפליקציה  (Photo by Austin Distel on Unsplash) – את הסיכומים עצמם לא ניתן לצלם בשל זכויות יוצרים

הסיכומים, הן בגרסת הקריאה והן בגרסת השמע, קלים לשמיעה ולהבנה. הם מלווים בנקודות לסיכום בסיום כל פרק ומוקראים באמצעות קריין שנבחר בקפידה, בהתאם לאופי הטקסט. A Spy Among Friends, למשל, שעוסק בקורותיו של סוכן כפול מבריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה – מוקרא על ידי שחקן בריטי.

בשבח הבּולטים

בתשובה לשאלת השאלות, אם חוויית הקריאה המקוצרת שקולה לחוויית הקריאה של הספר המלא – התשובה מורכבת. Blinkist עושה עבודה מעולה בלתמצת ספרים שמבוססים על טענה מסוימת או על מחקר יחיד. יזמים, לדוגמה, יוכלו להתעדכן דרכו בספרים קנוניים כגון The Lean Startup ואנשים שמעוניינים לשפר את איכות השינה שלהם יוכלו לקבל עצות שימושיות מ-The Sleep Solution.

Blinkist  עושה עבודה קצת פחות טובה בלסכם תחקירים שעומד מאחוריהם סיפור מורכב. התקציר שלו ל-Bad Blood עושה עוול, לפחות בעיניי, לספר של ג'ון קריירו והסרט הדוקומנטרי של HBO באותו שם. הוא רחוק מלצלול לעומק הדרמה שמאחורי הזיוף של תראנוס, הסטארט אפ של אליזבת הולמס שהתגלה כהונאה. גם A Spy Among Friends מתקשה, ב-18 דקות התקציר שהוקצו לו, לשמור על רצף קוהרנטי שיבהיר איפה הגיבור היה בכל נקודת זמן ומה רצף האירועים שהוביל אותו להפוך למרגל או לבגוד בעמו, יותר מפעם אחת.

לזכות Blinkist ייאמר שהם מפגינים מודעות למגבלות הפלטפורמה. לאחרונה נוספה שם אפשרות לרכוש ספרי אודיו בגרסה לא מקוצרת, ואף במחירים זולים יותר מאלה שאצל המתחרה המוביל Audible. סקירה קצרה של רבי המכר בקטגוריה זו מגלה את כל אותם ספרים שרבים מעדיפים לקרוא את הגרסה המלאה שלהם, ובהם הביוגרפיה של אילון מאסק ו-"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. גם במקרה שרב-המכר כבר מקוצר באפליקציה, מדובר באופציה משתלמת – שמאפשרת לרכוש את הספר בתעריף מוזל אם התקציר סקרן אתכם.

אז מה עדיף – Blinkist או Audible?

בעמוד של כל ספר באפליקציה כותבים עורכי התוכן למי, לדעתם, הוא מיועד. באותה מתכונת, אני מסכמת ש-Blinkist מיועדת בעיקר:

  • לאנשים שצריכים לקרוא הרבה ספרים במעט זמן – לרבות סטודנטים, מורים, חוקרים ואנשי קריירה.
  • לאנשים שמבקשים "לטעום" מספר לפני שהם רוכשים את הגרסה המלאה שלו.
  • לאנשים שרוצים להכיר את הקאנון בז'אנר מסוים, מבלי להשקיע בקריאה מעמיקה שלו.

ומה עם קהל היעד המתבקש של האפליקציה – אלה שרוצים להפגין ידע בספר שמעולם לא קראו? דווקא להם אני פחות ממליצה על השירות.  כפי שציינתי במקרה של Bad Blood, קיים פער בין מה שנכתב ביצירה המקורית למה שמוצא את דרכו לסיכום – והוא עלול לשים את הלא-קוראים במצב לא נעים, אם היעדר ההעמקה שלהם ייחשף.

קלי לינק ושובו של הסיפור הקצר

סוד קסמה של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים, שמציגה את הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים • וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות

הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים  וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות

לכן אנחנו כאן ב"טיולי מלכת השלג" תכננו עבורכן חבילה מפוארת אך שווה לכל כיס, שלא תכביד על כפות הרגליים וגם לא על התקציב, באחריות. ראו את העולם ממזחלת רתומה לאווזים, בקרו ביער הארכיטיפי ובארץ הפלאות של החורף, פטפטו עם חיות מדברות אמתיות (נא לא להאכיל אותן)… מדריכות התיירים שלנו הן ידידותיות ובעלות ידע מקיף, הן נסעו בכל רחבי העולם והוכשרו בידי מלכת השלג עצמה

דברים מוזרים קורים, עמוד 98

לא ספרי אימה רבים יוצאים בעברית, לא כל שכן סיפורי אימה קצרים. בעצם, גם אוגדנים של סיפורים קצרים קשה למצוא כאן. מה פלא אפוא שכנראה מעולם לא שמעתם על קלי לינק. אז הנה – לינק, בת 46, סופרת אמריקנית ממסצ'וסטס ששואבת השראה מה"פ לאבקראפט ומספרי קומיקס ומו"לית שותפה עם בעלה בהוצאת Small Beer.

לינק היא, לפחות עד כה, כותבת הסיפורים הקצרים הטובה ביותר שקראתי. בקובץ הסיפורים האחרון והמומלץ שלה, "כישוף למתחילים", היא מיטיבה לשלב בין ריאליזם והומור שחור, פנטסיה משולחת רסן ואימה גותית. היא עושה כל זאת מבלי להידרדר לשימוש בקלישאות, וכדי כך טווה מעשיות מקוריות ומטרידות על חנות נוחות לזומבים וכפר שלם שמאימת השודדים מתפנה לתוך ארנק פיות קטן.

באופן כמעט בלתי נמנע, כמו מספר סרטי דיסני לפניה ואחרון האייטמים ברשת אודות "כך היו נראות הנסיכות עם דיסני עם שיער קצר", גם לינק נהנית לגשת למעשיות מוכרות ולהציג אותן – כך זה מכונה עכשיו?- מזווית אחרת, בדרך כלל אפלה.

עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")
עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")

סיפורה "מסעות עם מלכת השלג" (הפעם מתוך הקובץ "דברים מוזרים קורים") הופך את הנעשה במעשייה המקורית פחות או יותר כפי שניל גיימן מתעלל במעשיית שלגיה ב"שלג, זכוכית, תפוחים". אלא, שלינק עושה זאת כשהיא פורצת מספר פעמים את מוסמכות המגדר והמיניות. בעזרת ההומור הבריא שלה, היא מצליחה אף להפוך את סוף הסיפור לסאטירה על המרדף אחר האושר הרומנטי, שמתגלה כמרדף אחר אושר אישי (וכן, גם כלכלי). להלן, האביר על הסוס הלבן אצל לינק הוא בכלל נסיך מכושף בגופו של אייל הצפון, ולאף אחד לא אכפת שהוא כזה- כל זמן שהוא מסוגל להרכיב את הגיבורה למחוז חפצה ולשתוק.

לינק מצליחה, אם כן, היכן שגם דיסני עצמם נכשלים שוב ושוב- היא מספרת סיפור קצר ושלם בזכות עצמו, גם אם הוא לאו דווקא מעוניין להתיישב עם זה המקורי. היא לא נצמדת לדקויות של דמויות משנה זכורות ולא מנסה ליצור רקע לסצנות מפורסמות. כל שברצונה הוא להשתמש ביצירה המקורית כבסיס, ולגרום לגיבור לפנות בפנייה הלא נכונה, זאת שנגמרת בצחוק גדול, בסיוטים, או בשניהם גם יחד.

כרזת הסרט "פן" - עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)
כרזת הסרט "פן" – עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)

בראיון ל"עכבר העיר" בשנת 2010 היא הגדירה עצמה כסופרת שמתמחה בכתיבת סיפורים קצרים, הגדרה שנשמעת כאילו היא מתארת ז'אנר נישתי – אך נעשית היום פופולרית יותר מתמיד. טד צ'יאנג, אמן הסיפורים הקצרים מארה"ב שהתארח זה עתה בפסטיבל אייקון, לא כתב מעולם רומן באורך מלא ושתי הכותבות שאירחו אותו בפסטיבל, קרן לנדסמן ורותם ברוכין, התפרסמו אף הן בזכות הסיפורים הקצרים שהוציאו לאור בבמות של הקהילה הישראלית למד"ב ופנטסיה.

ברוכין, שבימים אלה פתחה בקמפיין מימון המונים לכתיבת סיפורים קצרים פרי עטה (ובלוג בנושא) טענה שבכתיבת סיפורים קצרים השיקול אינו רק אומנותי, אלא גם כלכלי – אנשים קוראים פחות, וכשהם לבסוף עושים זאת, הרי שהם פונים מראש לאינטרנט. זאת הסיבה, על פי ברוכין, שבכתיבת סיפור קצר אפשר להסתמך על קוראים שילוו ויתנו לך משוב, בעוד שבהוצאתו לאור של רומן, ניתן רק להמתין בעוד הוא "נמק על המדפים".

על צדקתה של ברוכין תוכל להעיד הצלחת הקמפיין שלה (כמעט 300 דולר למימון כל סיפור, בתוך מספר ימים). זאת, בתוספת ההכרה המשמעותית לה זכתה לינק מעבר לים (פרסי הוגו, לוקוס, נובלה ועוד) עשויה להחוות על הכיוון שאליו נושבת כעת הכתיבה, לפחות בז'אנר. רוח של תמציתיות ותעוזה, לצד המשך ההיתלות באילנות גבוהים יותר.

"כישוף למתחילים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 331 עמ', הוצאת בבל.

"דברים מוזרים קורים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 258 עמ'. הוצאת בבל.

"עשן ומראות", מאת ניל גיימן. מאנגלית: יעל אכמון, 328 עמ'. הוצאת אופוס.

הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)

בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.