למה אני לא מפרסמת תכנים ישירות במדיה החברתית

ואיך כל זה קשור לספרות

מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.

כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.

עוד פוסטים על ספרות וטכנולוגיה:

אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.

אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.

לא על הלייק לבדו

פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:

To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content

אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".

אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.

מה הקשר של כל זה לספרות?

גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.

למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו –  בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.

אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה

עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.

מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.

למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.

האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?

כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.

רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:

  1. היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
  2. היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
  3. היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
  4. היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
  5. גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
  6. אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
  7. היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
  8. היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור. 
  9. היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים

אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.

אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.

האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?

לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.

פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.

ועוד הארה "קטנה"

רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.

לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.

אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?

  1. כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
  2. כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
  3. כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
  4. כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
  5. כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים

מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.

בדידותם של שערי המניות

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

רשימות מן הדיקטטורה; מחשבות בעקבות "שטאזילנד – סיפורים מהצד השני של חומת ברלין"

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים

הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

חלום מסורס ושמו "פארק היורה"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו?  • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.

מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.

אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף

פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11

"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.

למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.

הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:

בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.

הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה.  קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.

פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)

התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.

במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:

Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.

Dr. Ellie Sattler: Alan? Alan!

[Jumps out of the vehicle]

Dr. Ian Malcolm: There's, another example.

[laughs to himself]

Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.

קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.

במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.

אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)

בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA  של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA  יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:

  • Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
  • The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
  • New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
  • חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)

דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?

מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)

קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.

למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.

פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)

פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

מי בכלל צריך ספר שמשמיד את עצמו?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה, כפי שטוענים בתעשיית יחסי הציבור, או בגימיק?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה מרעננת שעשויה לשנות לנצח את הרגלי הקריאה, או בתעלול רהבתני המסכן חיי אדם? 

השבוע פורסם בתקשורת ניסוי שונה, יש שיגדירו אותו גם כמהפכני, בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית. במשך חמישה ימים ניתנה לאלף מקוראיו המסורים של סופר המתח ג'יימס פטרסון ההזדמנות לקרוא את ספרו החדש, Private Vegas, בעותק דיגיטלי חינמי. זאת, תמורת הורדת קוד לאפליקציה מיוחדת המאפשר לראות כמה אנשים קוראים את הספר ברגע נתון, עד כמה התקדמו בקריאתו ואפילו מה קצב פעימות הלב שלהם ברגעי השיא (Cliff Hangers) בהם מתמחה פטרסון בכתיבתו.

עוד לפני כן, השיק פטרסון באתר האישי שלו קמפיין יוצא דופן, במסגרתו הובטחה חבילה אישית, הפעם בשווי 294,035 אלף דולר, לקורא שיהיה מעוניין לקרוא עותק פיסי של הספר במקום מבודד, ולזכות גם בארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם פטרסון עצמו.

בשני המקרים התבקשו קוראיו של הספר לסיים אותו ב-24 שעות. בתום אותו פרק זמן, היה אמור העותק של הספר להשמיד את עצמו באופן "קולנועי ומפואר", ולא להותיר מעצמו כל זכר. בעוד שעבור קוראי העותק הדיגיטלי מדובר בסך הכול בהורדת קובץ גדול מעט מהרגיל, הרי שהפקת העותק הפיסי הצריכה גם את שכירתה של יחידת חבלנים מיוחדת. יחידה, שתתלווה למיליונר אשר יבחר לקרוא את העותק המיוחד במיקום האקסקלוסיבי שנבחר עבורו, ואשר יוכל לצפות בטיפול בהשמדת הספר (באמצעות פיצוץ עצמי של הספר, או באמצעות יחידת החבלנים? לא ברור) דרך משקפת שתונפק אף היא בעבורו, כשהיא מצופה זהב.

"חוויה"- כך הסבירו בסוכנות יחסי הציבור הניו-יורקית Mother את הקמפיין היקר, תוך מתן רמיזה עבה לקהל היעד אליו הוא פונה. Private Vegas, כשמו כן הוא, מניח ככל הנראה שקוראיו האמידים של פטרסון ניחנים בעודף זמן פנוי ולפחות חלקם גם בתשוקה לעשות דבר מה קיצוני עם מיליון שקלים שברשותם. ייאמר לטובת פטרסון כי זאת הנחה שבחלקה היא די מבוססת, בהתחשב בכך שחלק מהקוראים שאולי ירצו להשתתף, כפי שאמר בעצמו, "הם חברים שלי".

אל לנו לחלוק על היכרותו האישית עם פטרסון עם קהל הקוראים, ובכל זאת הניסיון המלאכותי שלו לחלק את חוויית הקריאה למחלקת תיירים ועסקים, בדומה לטיסה במטוס או לשימוש בכרטיס אשראי, מדיפה ניחוח מעט יומרני. הרי אפילו באתר המקדם את הקמפיין מציין פטרסון שקוראים אשר לא מספיקים לקרוא את הספר בזמן שהוקצב, יכולים להמשיך מהיכן שהפסיקו בעותקים "הרגילים". גם קוראים שאינם מעוניינים לשלם עבור המשך הקריאה, יוכלו מן הסתם לעשות זאת באמצעות הורדות בלתי חוקיות באינטרנט. מה שמעלה אוטומטית את השאלה  – האם השמדת הספר היא גימיק, או המצאה לא-נטולת-פגמים, העשויה לשנות לעד את האופן שבו משווקים לנו ספרים?

הקוראים לא ממהרים

קריאת רומן לא דומה לשימוש באפליקציית "סנאפצ'ט". לא תמצאו בספרו החדש של ג'יימס פטרסון תמונות עירום של שחקניות הוליוודיות, מידע מסווג של סוכנויות הביון או רכילויות על חבריו של פטרסון בעמק הסיליקון. יש שיגידו כי האירוניה הגדולה בהשמדת הספר היא שממילא תוכנו מסתמך על מתח גבוה "במשקל נוצה"- ושאף אחד לא שב אליו לאחר תום הקריאה. אלא, שבתעשיית הפרסום אכן סחים על הקמפיין של פטרסון בתור "מהפכה" ולו משום שהוא "מנער את השיטה המנומנמת", לדבריהם, שבה נוהגים על פי רב להשיק ספרים- באמצעות ערבי שירה יגעים, נדידות של המחברים בין חנויות הספרים ושליחת עותקים על פני המים למבקרי ספרות ובלוגרים למיניהם.

את ההוכחה לטעות הגדולה בטענה שלהם אפשר למצוא בכך שגם אחרי נבירה קפדנית מאוד בגוגל, קשה לדלות ביקורות מנומקות על ספרו החדש של פטרסון. נכון, הקמפיין הפומפוזי הושק לפני ימים ספורים בלבד, ואולם בהתחשב בזמן שהוקצב למעריצים לסיים את הספר – הציפייה הייתה שהביקורות יועלו לרשת עוד במהלך השבוע, אם לא בתוך שעות ספורות.

גם אם לא כך הדבר, הצפייה הייתה שלכל הפחות הטכנולוגיה שבה הופק הספר תגדיר מחדש את האופן שבו אנו קוראים ספרים, או שנגלה כי במבט לאחור היינו זקוקים לחוויה שבקריאת ספר המתפוצץ בקול תרועה, ולו כדי להתגבר על אובדן הספר כאובייקט פיסי וחד-פעמי, כפי שהיה לפני המצאת הקינדל. לכל הפחות היינו מצפים שארגוני ביון כלשהם (אהמ, אהמ) יפרסמו אזהרה לגורמים הרלוונטים נגד נטילת חלק בקמפיין, מחשש לפיגוע טרור.

שנת 2015 הוכרזה על ידי מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בתור "שנת הספר". בעמוד הפייסבוק שייסד, הנקרא בפשטות "שנה של ספרים", מעלה צוקרברג בכל פעם את פרטיו של ספר אחר ומבקש ליצור דיון אודותיו. בלוגרים אחרים הכותבים על ספרים אומנם לא נהנים מ-70 אלף עוקבים או מהאפשרות של צוקרברג להקפיץ כל ספר לרשימת רבי המכר, ואולם גם הם בדרכם מבקשים בכל פעם לדון בספרים – ואם הם אוהבים אותם, גם לקדם את המכירות שלהם.

אנשי ספר מכירים גם הם לא מעט שיטות קידום מכירות לחנויות ספרים, כלל לא "מנומנמות" כמו אלה שהוצגו כאן קודם לכן. ישנן חנויות המושכות אליהן קהל באמצעות קונספט מסוים, כמו דגש על ספרי פנטסיה, בירה או הקמת מועדון קוראים. ישנם משווקים המשקיעים בהפצת המילה על הספר באתרי קמעונאות כמו אמזון וישנם כאלה שדואגים לטיפוח הקשר של הסופר, על אחת כמה וכמה אם הוא כותב לדור הצעיר, עם קהל הקוראים בפייסבוק ובטוויטר.

תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)
תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)

לגיטימי להמשיך להתייחס לספרים כאל צורת בידור אנכרוניסטית, הנקראת בעיקר על ידי הדור המבוגר והאמיד, או על ידי הדור הצעיר והנרקסיסטי. אולי בעת כתיבת שורות אלו כבר נמצא המיליארדר שנאות לשלם רבע מיליון דולר על הזכות להתבצר יממה שלמה בחדר מבודד ולהיפגש לארוחת ערב אחת עם ידידו הוותיק פטרסון. אולי הרשת נשברה מעומס הביקורות שהעלו גולשים אודות המותחן החדש ומורט העצבים שכתב.

אלא, שספק אם בעקבות קמפיינים שכאלו תתתרחש מהפיכה בשיטת השיווק של ספרים פיסיים, או שאלו יימכרו פתאום בהמוניהם, על אף הירידה במכירות מאז כניסתו לתוקף של "חוק הספרים". זהו ניסיון למכור באופן יצירתי ולא מאוד מוצלח חוויית קריאה, שלפחות בחלקה כבר עברה מן העולם. לעת עתה, הוא יוצר בעיקר רושם של התחכמות, שלא לומר סיכון מיותר במוות מידי פצצה. היזהרו מאוד כשאתם מניחים את הספר מהיד, חברים.

בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.

כשהמציאות נהפכת לספר של ג'יי.קיי. רולינג

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

הניסיון של הסקוטים להכריז על משאל עם ולהתניע מהלך דומה לזה של שכניהם האירים, שהכריזו על עצמאותם לפני קצת פחות ממאה שנה, לא עורר עד כה באזז משמעותי, בלשון המעטה. הד תקשורתי קלוש מלווה את המחלוקת במדינה הבריטית הקטנה, בשעה שהבדלנים בשכנתה האוקראינית ממזרח כבר מזמן ויתרו על הפתרון הדיפלומטי, והחלו לנסות ולהשתלט על ארצם באמצעות מסע כיבושים עקוב מדם.

ובכן, מסתבר שבממלכת הנימוסים אפשר להשיג לא מעט מהאפקטיביות של מסע כיבושים שכזה באמצעות מספר מלים חסרות טאקט.  את אותן מלים בדיוק סיפקה הסופרת הסקוטית המצליחה ואחת הנשים המשפיעות בעולם, ג'יי. קיי רולינג, שתרמה השבוע כמיליון לירות שטרלינג לקמפיין המתנגד לבדלנות הסקוטית Better Together, ועל הדרך גם סיפקה אלוזיה מסוימת לאידיאולוגיה הנאצית.

 ג'יי.קיי. רולינג על השורשים הסקוטיים של סדרת ספרי "הארי פוטר":

בהצהרה שפרסמה באתר האינטרנט שלה נימקה רולינג את התרומה בחשש שהתפצלות מהממלכה האם "תקשה על סקוטלנד להתמודד מול האתגרים הכלכליים שבפתח המאה ה-21" וכן "להגן על עצמה מאותם איומים". בין השאר התייחסה רולינג גם לרומנטיקה הסקוטית, שלדבריה מניעה את הפעילות הבדלנית במדינה, וטענה "כשאנשים מדברים במושגים של 'טוהר' או 'אחווה', ההתנהגות שלהם מתחילה יותר מדי להזכיר 'אוכלי מוות' (במקור: death eaterish) לטעמי".

הטענה הכה בוטה, מפי מחברת שעל הדמויות בספריה נאסר אף לומר את שמו של הנבל "וולדמורט", זעזעה לא רק את קהל המעריצים של רולינג. "השימוש במילת ה-א' הוא פחות או יותר רצפת התחתית של ספרות המעריצים של 'הארי פוטר'" טען אף הבלוגר ג'ון גריינג'ר והוסיף כי "רולינג התכוונה לקבוצה שלכל הפחות יש לה מהות גזענית. מדובר בהתבטאות יוצאת דופן, דווקא מצד סופרת שמנסה לחדור שוב ללב הקהל, שטוען שהיא לא באמת סקוטית ולא צריכה להתערב בוויכוח הזה".

הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)
הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)

התבטאויותיה של רולינג עוררו זעם רב ברשת, ולא רק בשל הרמיזה שהבדלנים הסקוטים הם פשיסטיים רצחניים (כמו חברי ארגון "אוכלי המוות" כאמור, מסדרת "הארי פוטר"). הסופרת, ילידת סקוטלנד שגדלה באנגליה, סיפרה בראיונות לא אחת על ההשראה שסיפקה מולדתה לנופים המתוארים בסדרת הספרים, והתגאתה בהלך הרוח המקומי כמקור האמתי לאווירת "הקסם" הנוכחת בהם.

מעבר להגדרתה אפוא כ"בוגדת" באותו הלך רוח בדיוק, היו גולשים ופוליטיקאים רבים שרמזו כי היא מנצלת לרעה את ההצלחה הרבה שנפלה בחיקה. לחילופין, היו גם כאלו שכינו אותה "טרול", או שפשוט השתמשו בקלישאות שוביניסטיות, כמו הכינוי "כלבה".

תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)
תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)

על רקע הלינצ'טרנט שנוצר, קשה שלא להיזכר בהתבטאות אומללה ודומה שעוררה סערה בישראל, לפני כחודש. הסופר עמוס עוז התייחס אז לפעולות "תג המחיר" שפשטו בכל רחבי הארץ ובשני צדי הסכסוך. בגינוי ספציפי לחברי הארגון הקיצוני "נוער הגבעות", הוא טען שמדובר בכנופיית "ניאו-נאציים עבריים".

הביקורת הרבה שחטף עוז נגעה לשימוש הדמגוגי בזוועות השואה ולאופן חסר הזהירות שבו ברר את מילותיו שלו, על אף היותו איש ספר ו"בן-אדם של מילים". על פניו ואף על פי שהשואה אינה נושא רגיש בסקוטלנד כפי שהיא בישראל, רולינג ראויה לאותה ביקורת בדיוק. אלא, שיש דבר מה מסוכן בהרבה במילותיה.

רולינג, אולי אחד הסופרים היחידים שמלים שהמציאו נכנסו כמושגים מן המניין במילון האקדמי "אוקספורד", אינה נחשבת אך ורק לאחת מסופרי הילדים האהובים והנמכרים בעולם – אלא גם לאחת המשפיעים שבהם. רובנו (לפחות בדור שלי) קרא את סדרת הספרים לפני אי אלו שנים – דאג לדמותו של הארי היתום, העריץ את דמותה של הרמיוני החכמה ולמד באמצעותם מושגים של חברות, אהבה ומרד. ספרי הסדרה הומלצו במצעד הספרים של משרד החינוך, חולקו בחופשיות בספריות בתי הספר וכל אחד מאחיי הקטנים כתב עליהם בתורו דו"ח קריאה.

דור הקוראים של הסדרה התבגר עם השנים, ודיאלוג נוצר סביב המוסר הכפול של הספרים. נשאלה השאלה כיצד רולינג יכולה לתאר מצד אחד דמות כמו בלסטריקס לסטריינג' כהתגלמות מוחלטת של רשע וטירוף ומנגד – לתאר את בני האנוש נטולי יכולות הקסם, "המוגלגים", כהתגלמות אבסורדית של מגושמות וטמטום. במובן מסוים נראה שהיא הצדיקה את האידאולוגיה השטנית נגדה חתרה בספרים, והציגה את הארי וחבריו כחבורת אידאליסטים שאינם מחוברים למציאות.

מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)
מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)

אי לכך, כאשר רולינג רומזת שהתנהגותם של הבדלנים בסקוטלנד מזכירה לה "אוכלי מוות" –  למה כוונתה? האם היא טוענת שהמגלומניה הלאומית של סקוטלנד נגועה בגרעין פשיסטי? או שמה היא מנסה להרתיע את הסקוטים מריחוק מקרוביהם, חובבי הנסיך וויליאם והדוכסית קייט, בטענה מתנשאת לפיה "נכון שאין להם תרבות נשגבת כשלנו, אך בוודאי נרצה שהם יהיו שם, אם וכאשר נזקק להם"?

יתרה מכך, אמרתה של רולינג מבטלת את הזיקה המרומזת שבין עולם הקסמים שבדתה לעולם הפוליטיקה הבריטי, והופכת את מערכת היחסים ביניהם להקבלה ישירה. זאת פעולה בעייתית ביותר, בהתחשב בהבחנה הדיכוטומית למדי שמתקיימת בספרים בין 'כוחות הטוב' ל'כוחות האופל' ובין 'צבא דמבלדור' ל'אוכלי המוות'. הבחנה, שבכל מדינה בטלה בשישים לעומת ריבוי הצבעים והדעות המאפיין את המציאות, כמו גם לעומת אופיים הבה בעת 'טוב' ו'אפל' של בני האדם עצמם.

זוהי זכותה הלגיטימית של רולינג להביע את דעתה בנושא משאל העם המתקיים במדינתה, גם אם דעה זו נובעת במידה רבה מגישה שמרנית, שאינה נוטלת סיכונים ואינה מהססת לקטול באופן חסר רחמים את דעותיהם של אחרים. כאן ראוי להסתייג ולציין כי במרבית ההצהרה שפרסמה, רולינג אכן משמיעה עמדה ראויה ומנומקת היטב,שעם הטענות המוצגות בה מוטב שיתעמתו מומחים בקיאים יותר ברזי הפוליטיקה הסקוטית.

חבל רק שהסופרת אינה מתחשבת במעמדה הסלבריטאי ונוקטת במשנה זהירות. לנוכח אוצר המלים הכה קיצוני בו בחרה בפועל להשתמש, מסתמן שרולינג מנצלת את אהבת הקהל ליצירה הבדיונית שכתבה ומשתמשת באופן ציני ביכולתה להשפיע עליו באמצעות בדיה ומלים. הביטוי "אוכלי מוות" לא זאת בלבד שפוגע בשמם הטוב של בני אדם קיימים, שסביר להניח כי הפשיזם הוא מהם והלאה, אלא גם צובע את המציאות בגוונים לא מדויקים של שחור ולבן – וברעל מסוכן של אלימות.

חוב- צלו האפל של העושר: ביקורת

ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים.  ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו

העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.

התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.

נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?

מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.

בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.

הכסף- לא תמיד המטבע

אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".

באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.

הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.

הרוח שבמכונה

הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.

זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.

'They are very generous to us, but do they really think we need these things?'

בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").

שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.

כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.

נ.ב.

בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:

חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011