כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

בדידותם של שערי המניות

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

הגרופית שסיבכה אותי: "קופסה בצורת לב" ונשים במטאל

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

נראה שאסונות לא מפסיקים לרדוף את להקת הדת' מטאל הפולנית Decapitated. ב-2007 חברי הלהקה היו מעורבים בתאונת דרכים. אחד מהם נכנס כתוצאה ממנה לתרדמת, ובהמשך נקבע מותו. ב-2011 הלהקה נוסדה מחדש ואף הוציאה ב-2017 את האלבום Anticult, שזכה לשבחים רבים, רק כדי שבהמשך השנה יעצרו חבריה בחשד לחטיפה ולאונס.

עוד על תרבות מעריצים בבלוג:

המעצר אירע בסנטה אנה שבקליפורניה בעקבות אירוע בספוקיין שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, לאחר ששוטר דיווח כי סייע לאשה שלטענתה נחטפה באוטובוס של ארבעת חברי הלהקה ונאנסה על ידם. מאוחר יותר דיווחה המשטרה על סגירת התיק. הסיבה – "מצבה הטוב" (well being) של הקורבן, כמו גם "השאיפה לצדק" עבור כל המעורבים. כן, בין השורות בהחלט נרמז כאן שהמתלוננת בדתה את כל האירוע מלבה, ואם הרמז לא היה ברור מספיק, גורמים במשטרה מציינים כי "עדים במקום" דיווחו שהבחינו במתלוננת נכנסת לרכב של הלהקה מרצונה. לפחות המשטרה שמרה לעצמה את הזכות להגיש כתב אישום נגד החשודים בעתיד.

בעוד של-Decapitated  הייתה לפחות את ההגינות לצטט את הדיווח היבש של המשטרה באתר הרשמי שלהם, יש כבר לא מעט גורמים בקהילת המטאל הבינלאומית שדורשים "צדק" גם בבית המשפט נגד המתלוננת. סולן להקת Behemoth אמר שחברי Decapitated "לא היו פוגעים בזבוב" ותהה מה יהיה לגבי המוניטין והמשפחות שלהם, מרגע שהחשדות נגדם בוטלו. הוא גם הפציר במוזיקאים "to strike back soon”, והבהיר לכל השאר: “אל תסקלו באבנים אנשים תמימים".

הפוסט המלא של אדם דרסקי:

אני מספרת את כל זה לאחר שנחשפתי לסערה שהפרשה עוררה ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. אפשר לומר בעדינות שקמפיין #metoo לא עשה את דרכו לקהילת המטאל, ומרבית התגובות, מצד מוזיקאים וחובבי מוזיקה כאחד, האשימו את הקורבן. תהיה אשר תהיה האמת לגבי מה שקרה באותו אוטובוס, נראה היה שאותן דעות הושפעו פחות מהעובדות (הלא כל כך ברורות) לגבי המקרה העצוב הזה ויותר מהדימוי של מעריצות צעירות שנוהות אחר המוזיקאים האהובים עליהם – רובם המוחלט גברים, מבוגרים מהן בהרבה, שיוצרים טקסטים רוויים בדימויים של מוות ואלימות.

עוד מעריצה על המוקד – ג'ניפר מתוך "הגוף של ג'ניפר":

במעריצה שכזאת נתקלתי לאחרונה גם בספרו של ג'ו היל "קופסה בצורת לב". שמה הוא מריבת', אם כי אליל הדת' מטאל ג'ודאס קווין מכנה אותה "ג'ורג'יה", על שם מדינת המוצא שלה. היא כמובן מאוד יפה, צעירה וחטובה. היא גם מאוד אוהבת להתפשט, מתוקף היותה חשפנית. יש לה כמה תסביכים לא פתורים עם גברים בחייה, במיוחד עם אבא שלה, שהם כנראה הסיבה בשלה היא מעדיפה לבלות את זמנה עם פנסיונר שמתייחס אליה כמו לזבל. היא גם מאוד אוהבת מטאל, ויכולה לדקלם בעל פה שירים של AC/DC, תוך כדי מופע חשפנות.

מריבת', או ג'ורג'יה, נקלעת יחד עם ג'ודאס למצב שבו רוח רפאים רצחנית רודפת את שניהם, ותוך כדי מזכירה לה מה עשה ג'ודאס לאקסית שלו, עוד צעירה עם הפרעות נפשיות בשם אנה, או פלורידה. לא נראה שהמניע למסע הנקמה מטריד את בת הזוג הנוכחית במיוחד. למעשה, היא מתגייסת למען ג'ודאס במשימתו למגר את רוח הרפאים, ובתוך כך מוכיחה שהיא רוכשת לבן זוגה אהבת אמת, תוך שהיא מכחישה שוב ושוב את האפשרות שייפטר ממנה באותו אופן בו זרק לרחוב (תרתי משמע) את אהובתו הקודמת.

מריבת', או ג'ורג'יה, היא סטריאוטיפ. היא מיצוק חי של דימוי האישה שרווח בשירים של להקות כמו My Dying Bride או Thy Art is Murder: זונה קדושה, שמוכנה להתמסר עד המוות לגבר שאוהב אותה, כי היא מאוד יפה. היא מוכנה להשאיר את החיים הבעייתיים שהיו לה מאחור ולעלות אתו לאוטובוס הופעות לאמצע שום מקום. היא תודה על כל גילוי חיבה מצדו, ועדיין תמשיך לעטות איפור כבד ולרקוד לצלילי שירים שמדברים, מבין השורות או בגלוי, על רצון להתאבד.

בקהילת המטאל, גם בישראל, יש לא מעט מעריצות. לרובן לא מפריע שהסטריאוטיפ שחל עליהן לא ממש חל על גברים, או שהסטריאוטיפ לא באמת נכון לגביהן. כלומר, שהן נשים שמנהלות חיים תקינים לחלוטין, תוך שהם נהנות להאזין למוזיקה מסוג מסוים. הן ישמחו לפגוש את האליל הנערץ עליהן, לדבר אתו על מוזיקה ולקבל ממנו חתימה. אולי הן גם יסכימו להיכנס אתו לרכב. האם משמעות הדבר שהן מעוניינות באונס קבוצתי? למען הסר ספק, לא. אף אישה לא מעוניינת שיאנסו אותה.

האמת על תקרית Decapitated עשויה להיות מורכבת מכפי שהצטיירה בדיווחים הראשונים, ותתברר רק לקראת הגשת כתב האישום, אם יצא לפועל. בכל מקרה, חייבים להפריד בין האדם למוזיקה שהוא יוצר, ובין הדימוי שהוליווד משווקת לנו על מעריצות לבין מי שהן, בתור בנות אדם. הגיע הזמן להפסיק גם להתייחס לשפה פוגענית לכאורה של אמנות, או לטראומות אישיות, כתירוץ לפגוע באנשים אחרים. שום דבר לא מצדיק זאת, ובעולם אידיאלי, הייתה מערכת אכיפה שוויונית שנותנת את המילה האחרונה בנושא.

"קופסה בצורת לב", מאת ג'ו היל (2007). מאנגלית: שרון בן-דוד. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. 302 עמודים

"הכול קל": ביקורת

אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם

אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם

הילה ברנסון משרתת ביחידה סודית בחיל המודיעין. אפשר לומר שפרוטקציה סייעה לה להתקבל לשם: אמה פיתחה את השיטה למחיקת והטמעת זיכרונות שמיישמים ביחידה כדי לסייע לחיילים להתגבר על טראומות. אלא, שגם להילה יש כמה חוויות שהייתה מעדיפה לשכוח – המוות של הוריה ובהמשך, המוות של החבר שלה מהתיכון. היא הופכת ממטפלת למטופלת, נגד רצונה, וניצודה כשהיא מנסה להימלט מהגורל הצפוי לה לפנטזיה על בית בלונדון.

עוד סקירות על רומנים ישראלים:

קורותיה של הילה טרם הטרגדיה האיומה שפקדה אותה, לרבות היחסים עם החברים מהתיכון ובן הזוג, לא היו מאוד מעניינים בעיניי. לא הרגשתי צער רב כשניסו למחוק לה אותם וגם הרומן עצמו, בתורו, לא משיב בצורה ברורה אם מוטב היה שתהליך המחיקה יסתיים או שהילה הייתה מנסה להילחם בו.

בכל מקרה, מובהר לנו, מדובר בתהליך שמיושם רק על "מקרים אבודים" – אנשים שלא מסוגלים לחזור למהלך חיים תקין, או אפילו לרצות להמשיך לחיות. דווקא החיים בתוך המצב הזה, שבו הם קורבן לניסויים ומדברים מתוך עננה של סמים, הם מה שגרם לי לחוש סימפטיה כלפי הילה ומצבה. מצד אחד שמחתי בשבילה שהיא מפסיקה לחוש כאב, ומצד שני כעסתי על מי שמרשה לעצמו לעשות כבשלו עם המחשבות, הזיכרונות ואפילו המשיכה המינית שלה. ידעתי שמאחורי כל דיאלוג שנון של הילה יש אירוניה על בחורה ששכחה לחלוטין שיש השלכות לכל המעשים שלה, ושלגוף שאחראי לשכחה הזאת אין כלפיה שום אחריות רפואית או משפטית. כלומר, מיד אחרי שיסתיימו ניסיונותיו "להציל" אותה, גם הוא יפקיר אותה לגורלה.

"תאכלי, תאכלי, זה כיף".

"תודה. אין לי כל כך תיאבון…"

"תשמעי, זה ממש חשוב שתאכלי. התרופות פחות אגרסיביות כשאוכלים מספיק, וגם הפואנטה היא להבריא, לא?"

"תקשיב, ותקשיב לי טוב, ליסקין".

"הופה".

"הופה. אם נראה לך שאתה הולך לתפוס עליי תחת עוד הרבה זמן, אתה ממש טועה".

הצחוק שלו נעים. נמוך יותר בכמה טונים מהדיבור.

"זה מה שאת חושבת עליי?"

"אני לא חושבת עליך כלום".

"אז אני חושב שאת חצופה, כפוית טובה וזבת חוטם".

"אז אני חושבת שאתה רוסי, יהיר ודוחה".

(עמוד 123)

הקריאה ב-"הכול קל" לא פשוטה. זה רומן מלא טריגרים לכל מי שהתמודד בעבר עם אובדן, אשפוזים פסיכיאטריים, התמכרות לסמים, ניצול מיני וצלקות מהשירות הצבאי. למרות זאת, הוא מצליח להיות חכם, מהנה, מעורר מחשבה, ואפילו משעשע לפעמים. מעין "שמש נצחית בראש צלול" פוגש את "קן הקוקייה", לו הגיבורים היו ישראלים בני עשרים עם נטיות התאבדות.

למעשה, דווקא החוויות ש-"הכול קל" מביא מהשירות הצבאי היו הפחות אמינות בעיניי. אולי חוויית השירות שלי פשוט הייתה שונה מאוד משל אינה איזנברג, ואולי אני זוכרת טוב מדי את חוויותיי מחיל השלישות. לי היה קשה מאוד לדמיין קבלה ליחידה של מועמדת לשירות ביטחון שהודתה בשימוש בסמים (משהו שהמשטרה הצבאית החוקרת לוקחת מאוד ברצינות), כמו גם תקרית ירי מצולמת שאיש לא נתן עליה את הדין (לא בעולם של היום) וחזרה לשירות סדיר לאחר תקופה של עריקות (בלי מחבוש).

צילום: עטיפת הספר

באחרית הדבר מודה איזנברג ל-"מצפן" ששימש אותה בכתיבת הרומן – שוברים שתיקה, בצלם ולוחמים לשלום. אולי אנשי אותם ארגונים סיפרו לה על חוויות מגוף ראשון, אבל ייתכן שיוצאי צבא אחרים היו מספרים סיפורים עם פרטים שונים. פרטים, שהיו הופכים את העולם של "הכול קל" ואת ההצגה של הצבא למורכבים יותר, גם מהזווית של מי שמכיר מקרוב את מערכת האכיפה הצבאית, או מחזיק בדעות פוליטיות שונות.

בסיכומו של דבר, "הכול קל" מצליח להיות רומן ביכורים מיוחד ומוצלח. השינוי שהוא מציג בקול של הגיבורה בין חלקיו השונים מובחן מספיק כדי לעורר עניין ומחשבה על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי להתמודד עם אובדן. אם מוכנים להתעלם מהליקויים המסתמנים בבניית העולם, זאת דרמה פסיכולוגית שבהחלט שווה את ההתעסקות בנושאים "הקשים", ולו בשל הכתיבה הקולחת, ההומור וההתרחשות המד"בית, שכה נדירה בנוף הספרותי המקומי.

ובנימה אופטימית זו:

ציון: 3.5/5

הכול קל (2017). מאת אינה איזנברג. הוצאת כתר ספרים (2005) בע"מ. 305 עמודים

אשתו של הקוסם: ביקורת על "Mrs. Houdini" ותהייה מתוך ייאוש

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

סקירות נוספות על ספרים שנקראו באנגלית:

בס הודיני היא אחת מאותן נשים נשואות בהיסטוריה שזכורות אך ורק בזכות שם המשפחה שלהן, כלומר בזכות זיקתן לגבר מסוים. אין ערך על שמה בוויקיפדיה בעברית (לכל היותר פסקונת בערך על בעלה), אין תיעוד של ממש להופעותיה על הבמה והעובדה הכי משמעותית שידועה על חייה הם הניסיונות להעלות באוב את רוחו של בעלה. ניסיונות שכזכור הסתיימו עשור לאחר מותו של הקוסם, אז כיבתה האלמנה את הנר האחרון שהותירה דולק לצד תמונתו.

"Mrs. Houdini" מתיימר לשרטט מעין היסטוריה חלופית, שבה הניסיונות הללו דווקא כן הצליחו. כלומר, יקום שבו הארי הודיני הצליח לתקשר עם אשתו לאחר המוות. אלא, שההצלחה היחסית הזאת אינה משמעותית כפי שטוענת הכריכה האחורית. תמונה מוזרה פה ומילת קוד מוכרת שם אינן מספיקות כדי ליצור רושם שקוסם מנוח "השתיל" אותן במטרה שיימצאו, ובכל מקרה אין בהן כדי להעביר מסר מעודד לאישה השרויה באבל. אם כבר, יש בהן כדי להפחיד. אני יודעת שאני הייתי מתה מפחד לו בעלי היה רודף אותי לאחר מותו.

מקור: Wild About Harry

"Mrs. Houdini", אם כן, אינו ספר פנטזיה. הוא דרמה רומנטית תקופתית, שמבקשת לספק את מעריציו הרבים של הארי הודיני, אלו שטרם שבעו מהעיבודים הרבים לסיפור חייו. מצד שני, הוא כתוב בשילוב עם נקודת מבטה של אלמנתו, מה שמותיר מקום רב לדמיון בכל הנוגע לעיצובה של הדמות, התנהלותה במערכת היחסים עם בעלה וההתמודדות שלה עם האובדן.

דווקא כאן "Mrs. Houdini" כושל. הוא בוחר לשרטט דיוקן של אישה פסיבית וילדותית, מה שניתן להשלים אתו כשהגיבורה נישאת לבעלה אחרי דייט אחד ובגיל 18, אבל לא בחייה הבוגרים. לא כשהיא נותנת לגברים זרים לנשק אותה, אחרי מפגש של שניות ספורות ולא כשהיא בוגדת בהארי הודיני במטרה להתנקם בו. "Mrs. Houdini" אולי מנסה לרמז לכך שבס חכמה – בעלה מתפאר בכך שהיא היחידה היודעת כיצד הוא מבצע את קסמיו, אך לא ברור אם הבינה זאת בעצמה או שהוא פשוט אמר לה.

מקור: GenealogyBank Blog

הארי הודיני עצמו נהנה מטיפול טוב יותר. הוא אדם שאפתן ועם זאת לא entitled – הוא מתבייש בעברו ומותיר את שמו היהודי מאחוריו. הוא מתנהג רגע אחד כמו נער מאוהב, וברגע אחר מתנער מהכמיהה של אשתו לילדים, ולא גלוי איתה לגבי החובות הכבדים שבהם הותיר אותה. הוא אינטלקטואל שבולע בשקיקה ספרים על קסם, אבל בעל פה הוא בכלל מייחס את ההצלחה שלו ליכולת לפרוץ מנעולים. הספר אומנם לא שופך אור חדש על תעלומת מותו, אבל כן יוצר דמות שמעניין לעקוב אחר מעשיה, כשהיא על הבמה וגם כשהיא יורדת ממנה.

אולי בשל כך הרומן חדל להיות מעניין, מרגע שהוא כבר לא מדלג קדימה-אחורה בזמן ומציג את מותו של הארי הודיני כעובדה קיימת. כשבעלה כבר לא בסביבה, כל שנותר לאלמנתו הוא לעבור מסיאנס לעוד תמונה עם רמז ולדבר עם דמויות חולפות על בעלה המנוח והנערץ. בין לבין מסופר שהקימה בית קפה, כדי לשמש מקום מפגש לקוסמים מתחילים, ואף ספגה ביקורת על הניסיון "להפיק רווחים" ממעמדה כסלבריטאית. הניסיון להקים עסק שכזה היה עשוי להיות רקע מעניין לרומן בפני עצמו, ולו בשל היציאה לעצמאות של בס הודיני, אלא שגם הוא נזנח עד מהרה לטובת נוסטלגיה רומנטית של האלמנה הצעירה, בת חמישים בסך הכול.

מתוך כריכת הספר בגרסת Hardcover של Simon & Schuster

את "Mrs. Houdini" סיימתי בתחושת ייאוש. הרומן גרם לי לחשוב על מלינדה גייטס, לאה רבין, אפילו איוונה טראמפ – נשים מרשימות שאימצו את שם משפחתו של הגבר לו נישאו, ונבלעו בצלו. האם אי פעם יועלה שמן ללא הטייטל "אשתו של", "אלמנתו של", "גרושתו של" – וייחוס ההון הרב אותו הן מנהלות להצלחה של בני זוגן? כנראה שלא. האם בעוד כמה עשרות שנים נשוב לדון בהן ונמצא עדויות אותנטיות למי שהיו, או ננסה לדמיין אותן בתור נשים חזקות ועצמאיות? לא בהכרח. סביר להניח ששוב נשקע למלכודת הדיבור על נישואים והריונות, גם אם אנחנו כותבות אותן בתור נשים, שדווקא יודעות ליצור דמויות גבריות לא רעות בכלל.

ציון: ***

Mrs. Houdini (2016). Victoria Kelly. Washington Square Press, 306 pages

גוגל משתלטת על העולם: ביקורת על "The Circle"

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

מכירים את הטריילרים שנראים כל כך מבטיחים, שאתם חייבים לקרוא את הספר לפני שתצפו בסרט המבוסס עליו? זה המקרה של “The Circle". לאחרונה הופק עליו סרט בהשתתפות טום הנקס ואמה ווטסון, שאותו כבר אין לי כוונה לראות – לא רק בשל הביקורות הצוננות, אלא כי הספר הוריד את רמת הציפיות שלי לאפס.

בספר, כמו בטריילר, יהיה לכם ברור כבר מהדקות הראשונות – "המעגל", התאגיד שהעניק לספר את שמו, הוא בעצם כת. יש לה מנהיג כריזמטי ומניפולטיבי, יש לה כנסייה עצומה ומרהיבה (שמתחפשת למקום עבודה בשילוב מעונות סטודנטים), יש לחבריה דבקות פנאטית בערכי השיתוף והשקיפות ויש לה שאיפה גלויה להשתלט על העולם. זהו לא ספוילר. אלה הם ערכי החברה, שמוצהרים בעמודיו הראשונים של הרומן. אחריהם נותרו לכם 491 עמודים, ונשאלת השאלה מה נותר לפתח במסגרתם.

ובכן, לא הרבה, במיוחד אם אתם הגיבורה הראשית מיי הולנד, דמות צעירה נאיבית כל כך שלא מפתיע שכתב אותה גבר. מיי, שסבלה מהשהייה בעבודתה הקודמת מתשע עד חמש, לא מאמינה למזלה הטוב כשחברתה מהקולג' מקבלת אותה לעבודה בשירות הלקוחות של "המעגל". היא לא מפסיקה להדגיש עד כמה היא אסירת תודה על "ההזדמנות" שניתנה לה לעבוד בחברה גלובלית, להתפעל מהמתקנים השונים בקמפוס ולהתנצל כשאנשי "המעגל" נוזפים בה.

מוטו התאגיד. מקור: Smile-IT

למעשה, רוב שורות הדיאלוג של מיי הן התנצלויות ואמרות חסרות אופי כמו "אממם, לא חשבתי על זה". היא לא מגלה עמוד שדרה כשדורשים ממנה להישאר הרבה אחרי שעות העבודה או בסופי שבוע כדי לתפעל חשבונות מדיה חברתית, מבלי לקבל על כך הכרה או תוספת למשכורת. היא לא פוצה פה כשהיא מגלה שהסמות'י שהגישו לה במרפאה מכיל שבב מעקב (!) או כשתשעה מסכים (!!!) מותקנים על שולחן העבודה שלה כדי שלא תפספס אף אימייל או שיחת סקייפ.

אני מצטערת, אבל כבת דור ה-Y, שבמקרה גם עובדת בהייטק, אני לא רואה אף בת גילי מבליגה על כל זה, לא מוציאה קיטור ברשתות החברתיות (היוש, טוויטר), לא נאלצת להסביר לחברים ולבני המשפחה מדוע הם לא רואים אותה יותר ולא מהרהרת באפשרות לחפש עבודה אחרת. ניכר שאגרס התעניין במיי פחות כדמות ויותר כקורפוס שעליו יוכל להמחיש את החששות שלו מתאגידים כמו גוגל ומאובדן הפרטיות בעידן המידע.

You’re not doing anything interesting anymore. You’re not seeing anything, saying anything. The Weird paradox is that you think you’re at the center of things, and that makes your opinion very valuable, but you yourself are becoming less vibrant… You look at pictures of Nepal, push a smile button and you think that’s the same as going there. I mean’ what would happen if you actually went?… Mae, do you realize how incredibly boring you’ve become?

עמוד 261

החששות של אגרס אולי מבוססים, כפי שניתן לראות מהנאומים הארוכים שנושאות הדמויות שלו (שאינן מיי) בעד ונגד אותם נושאים. אגרס גם מיטיב לתאר סביבה טכנולוגית שתומכת בחששותיו, שבה מצלמות מקוונות מותקנות כמעט בכל מקום, אם כי אף אחד לא מזכיר שם פורנוגרפיה, הגנה על קטינים או ספר בשם "1984".

למרבה האירוניה, אגרס נופל דווקא בשרטוט אופיו של התאגיד עצמו. "המעגל" היא חברה משונה שבה לעבודה יש ערך משני. כלומר בניגוד לחברות ההייטק הגדולות כיום, שבהן שורת הרווח היא החשובה ביותר (כמו "טבע", לצערנו) ושביצועי עובדיהן מוערכים מחדש כל רבעון, "המעגל" מעדיף להשקיע ביצירת "כלוב של זהב" לעובדיו וביחסי ציבור, שכוללים רדיפה של פוליטיקאים המתנגדים לפעילות התאגיד.

מנגד, "המעגל" עוסק מעט מאוד במוצר שעבורו הוקמה החברה. נראה כי ההפרעות לשגרת עבודתם של אנשיו כל כך תכופות, שהם עסוקים יותר בלהשתתף בהרצאות העשרה על פורטוגל מאשר לעבוד. לא ברור לי איך חברה כזאת אמורה לשרוד, או לעמוד בתחזיות המשקיעים, אבל אני כן יודעת איך דייב אגרס יסביר זאת: "נו, זה רק מדע בדיוני".

מקור:Dr Bex Lewis

עם זאת, הנקודה שבה "The Circle" אכזב אותי במיוחד הייתה דווקא מערכת היחסים בין מיי לחברה שקיבלה אותה לתאגיד, אנני. למרות שאנני בכירה ב-"מעגל" והכול משבחים אותה, נראה שהיא עצמה לא עברה שטיפת מוח ומסוגלת להסתכל על מקום העבודה שלה בהומור ובביקורתיות ("אל תיבהלי, לכל החדשים מתייחסים ככה"). מאוד רציתי שמערכת היחסים בין השתיים תעמיק לכדי ברית, שבה אחת תפקח את עיניה של האחרת. לא רק שזה לא קרה, מיי כן מעמיקה את מערכת היחסים שלה עם בחור בשם קלדן שמנסה לפקוח את עיניה, אך בעצם מצא חן בעיניה בגלל שיערו הלבן ו-"ידיו העדינות". האם כבר ציינתי שגבר כתב את הדמות הזאת? אז… כן.

"The Circle" יכול היה בקלות להפוך לספר מצוין. הוא מבוסס על רעיון חשוב ואקטואלי – האופן בו כולנו מעלימים עין מאובדן הפרטיות בעידן המידע, ועוד בגלל מניפולציות של חברות מסחריות. לקראת הסוף, ניתן אכן לראות איך רעיון זה קורם עור וגידים של מפלצת מבעיתה, שמטשטשת עד מאוד את הגבול שבין קירוב לבבות למשטרת מחשבות. באמצע, למרבה הצער, יש לא מעט ברברת מיותרת, בתיווכה של גיבורה לא אמינה.

ציון: **

The Circle (2013). Dave Eggers. Alfred A. Knopf publishing. 491 pages

הערה חשובה: כפי שחלקכם שם לב, שם המשפחה שלי שונה לאחרונה לרוזנברג אחרי שהתחתנתי. עם זאת, משום שאני מפרסמת כבר חצי עשור תחת השם אור זילברמן, החלטתי להמשיך לכתוב למשך זמן מה תחת שני השמות. אני לא מצפה מאיש לקרוא לי אור רחל זילברמן-רוזנברג (גם אני לא יכולה לבטא את זה), רק להימנע מבלבול במידת האפשר, ולזכור שאני עדיין אור, או אורזי, או כל שם אחר שתמצאו לי לנכון 🙂

"כל המוצא זוכה": ביקורת והמלצה

המתח במותחן השני בסדרת הבלש ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן נפלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.

"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.

בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.

עטיפת הספר בעברית (יח"צ)

בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.

מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.

אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.

איור של סצנה מהספר. מקור: Lija's Library

מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.

חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.

"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'

"שלושה ארונות קבורה לבנים": ביקורת

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור   

"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד.  בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.

בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.

גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…

(עמוד 59)

המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.

ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.

עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)
עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)

היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.

אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:

מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק

(עמוד 141)

אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.

ציון: 3/5

"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים

ציפורים, סלמנדרות וחייזרים

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידיאולוגיה ועם המון הומור • ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידאולוגיה ועם המון הומור  ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בראש רשימת שוברי הקופות בארצות הברית עומד, נכון לכתיבת שורות אלה, הסרט "אנגרי בירדס". עלילתו, המבוססת על האפליקציה באותו שם, מתארת מאבק של ציפורים בחזירים המהגרים לאדמתן, לאחר שנחשפת מזימתם של החזירים לגנוב את ביציהן של הציפורים. הביקורות לא מהללות, ורבות מהן מאשימות את הסרט בקסנופוביה. לצופים, שחלקם שם את דונלד טראמפ בראשות המפלגה הרפובליקנית, זה כנראה לא נורא משנה.

בתרחיש שלא הופיע בסרט, אף שאינו זר להיסטוריה האמריקנית, הציפורים היו עשויות להביא את החזירים אל האי. הן היו משתמשות בהן ככוח עבודה זול, שלא לומר חינמי, ובשלב מסוים נאלצות להתמודד עם ההשלכות של ריבוים באוכלוסייה. ייתכן והן היו מעניקות לחזירים את הזכות לקבל שכר על עבודתם, לרכוש השכלה ואף לזכות במרחב מחייה מוגן. על הזכות להינשא לציפורים כנראה עדיין לא היה מה לדון, אבל לכך אולי הייתה נוצרת התנגדות גם בקרב החזירים עצמם. המלחמה בין הצדדים, בסופו של דבר, עדיין הייתה פורצת, אלא שספק אם בשלב זה היו ממשיכות הציפורים לשמור על יתרונן המספרי.

החליפו את הציפורים בבני אדם ואת החזירים בסלמנדרות, ותקבלו את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, רומן המתאר גילוי של סלמנדרות-ענק שחורות על ידי בני האדם, את ניצולו של הגזע שוחר השלום על ידי אלו האחרונים, את ההתעוררות בקרב הסלמנדרות ולבסוף – את המרד הבלתי נמנע.

(איור: Jan Gruml, tumblr)
(איור: Jan Gruml, tumblr – את סדרת האיורים שהוקדשה לספר ניתן לראות כאן)

אין כאן טובים ורעים. בני האדם אינם מסוגלים להסתכל על הסלמנדרות כעל יותר מאשר בעל חיים הניתן לביות והסלמנדרות הולכות שבי בתמימות אחר המשימות שבני האדם מייעדים להן, בתנאים איומים ומבלי לבקש כל תמורה, כשהן אף מפתחות איבה זו לזו על בסיס לאום ושפה. הזכויות היחסיות שיוענקו לסלמנדרות לא ימנעו מבני האדם לטבוח בהן בהמשך, ולהתפלא כשהן משיבות מלחמה (עם הנשק שסופק להן על ידי אויביהן). לעומת זאת הסלמנדרות, כשיתארגנו למתקפה, יתאפיינו בתקיפות לא פחותה מזו של שוביהן.

הודות למחקר המדעי חדלו בני האדם לראות בסלמנדרות פלא כלשהו… כאשר הפכו למושא של מבחנים פסיכולוגיים הן הראו תכונות ממוצעות לגמרי ולא מעניינות… המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית, שנראתה כיצור משעמם ומוגבל למדי; רק העיתונות גילתה מפעם לפעם את סלמנדרת הפלא, שיודעת להכפיל בראש מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה חדל לעניין את האנשים, בייחוד כאשר הובהר שסתם בן אדם יכול ללמוד זאת לאחר תרגול מתאים… בני אדם לא חושבים למסתורי משהו שמשרת אותם ומביא להם תועלת, אלא רק מה שמזיק להם ומאיים עליהם

(עמוד 150)

בכריכת הספר מתארים אותו כתמונת מראה לאנושות על סף מלחמת העולם השנייה, אלא שתיאור זה חוטא ליצירה. כפי שמיטיבה לנסח המתרגמת רות בונדי: "המלחמה בסלמנדרות הוא דיוקן האנושות מאז ועד עתה: הקיטש בסרטים האמריקנים; גאוות בריטניה על מעמדה הנפרד ונכונותה לעמוד לבד מול הסכנה ("ג'נטלמן בריטי מגן על בעלי חיים, אך לא מנהל עמם משא ומתן"); מאבקי המעצמות על יוקרה ועוצמה, גם במחיר אבדון; ניצול מיליוני כוחות עבודה זולים למען רווחיותם של קונצרנים חובקי עולם; אספקת נשק קטלני למי שמהווה נשק קטלני למי שמהווה סכנה קיומית משיקולי יוקרה ורווח" (עמוד 263). בונדי מדגישה: "אפשר להחליף כיום את הסלמנדרות באיראן או בצפון קוריאה, כפי שהייתה זו ברית המועצות בעבר – תמיד זה אותו צל על קיומה של האנושות, אותה חרדה לבאות ואותו רצון לעצום עיניים, ליהנות מהחיים כל עוד הפורענות אינה נוגעת לאדם אישית ומידית".

ועל איזו פורענות מדובר? על הלחם והשעשועים שבהם מעסיק את עצמו מעמד הביניים, מבלי לתת את הדעת לקורבנות של נוחיותו. מסופר, לדוגמא, על שחקנית שמאמינה כי נהנית מהערצת הסלמנדרות ומנצלת אותן כדי למצוא עבורה פנינים; על מנהל קרקס חמדן שגובה מחיר מופקע על דמי כניסה למופע סלמנדרות; על כנסים אקדמיים שבהם מנסים הנוכחים להסוות את מבוכתם מסלמנדרה מלומדת המתיישבת בתוך אמבטיה, וכן הלאה.

בשל מיקומן של ההתרחשויות במדינות שונות, התקשורת בין הדמויות ברומן מתנהלת בה בעת בשפתו של צ'אפק, צ'כית, וגם באנגלית ובצרפתית. בהתמודדות עם האתגר שבתרגום הרומן לעברית, בחרה בונדי שכלל לא לתרגם חלק מהביטויים. מה שהיה עשוי לפגוע בהבנת הטקסט אצל קוראים שאינם רהוטים באנגלית, ולסרבול בקריאה עבור כל השאר, מתברר דווקא ככלי שמסייע ליהנות מההומור המשובח של צ'אפק:

הם מאוד טובים וחכמים, ה-tapa boys; אם אדם אומר להם משהו, אז הם שמים לב, כמו שכלב ששומע לקול הבעלים שלו… הם נחמדים מאוד, הלטאים האלה, אין מה לומר. רק אילו הכרישים לא היו זוללים אותם כל כך! כשהתחלתי לזרוק עליהם, כלומר על ה-sharks האלה, אבנים, אז גם הם, ה-tapa boys, התחילו לזרוק אותם. אתה לא תאמין לזה, אדון בונדי. אמת, הם לא זרקו רחוק, מפני שהידיים הקטנות שלהן נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן אדם

(עמוד 42)

צ'אפק, אוהב אדם כפי שהיה, התייחס לדמויותיו בחמלה, העניק לכולן כוונות טובות והותיר בסיום הרומן אשנב קטן של תקווה. רגע לפני פלישת הנאצים, ב-1938, הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות. יצירות פופולריות רבות שנכתבו לאחר "המלחמה בסלמנדרות", לא נחנו בראייה האופטימית של צ'אפק. זכור לי במיוחד סרטו של ניל בלומקאמפ, "מחוז תשע", שתיאר אף הוא סגרגציה של בני האדם מגזע אחר, הפעם חייזרים בדרום אפריקה. למרות סיומו המפתיע של הסרט, והביקורת החריפה העולה ממנו, המסר הכללי לא מעלה ציפיות מיוחדות מהמאבק בגזענות, במדינה או בכלל.

דווקא בשל כך, "המלחמה בסלמנדרות" הוא אולי הרומן שמסמל טוב מכולם את רוח התקופה בכלל, ואת משבר הפליטים באירופה בפרט. זאת יצירה מורכבת וחכמה, שמאבחנת בחוכמה את פגמיה של האנושות, אבל עושה זאת בחיוך סלחני ואוהב. היא נמנעת מגלוריפיקציה של ההגירה והשונות, ובה בעת לועגת לכל אידאולוגיה שמעודדת הסתכלות על חברוֹת במקום על בני אדם, לרבות הלאומנות והסוציאליזם. חבל שהפצתה הותרה שוב רק לאחר שחרור צ'כוסלובקיה, ואולי גם הפעם, נדע להעריכה כיאות רק לאחר שהמלחמה תיגמר.

(קרדיט: יח"צ)
(עטיפת הספר)

ציון: 5/5

"המלחמה בסלמנדרות" (2012), מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: רות בונדי. הוצאת מחברות לספרות, 264 עמודים