היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

מאת: אור רוזנברג

אוהבת לקרוא ספרים ולפעמים גם אוהבת לכתוב אותם. ספר הביכורים שלי עובר בימים אלה עריכה ספרותית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s