איך שולחים סיפורים למגזינים בחו"ל

התרגום והעריכה הם רק ההתחלה. כעת צריך לבחור את כתב העת שאליו יישלחו החומרים, לעקוב אחר ההנחיות, להמתין (הרבה) בסבלנות ולא ללכת לאיבוד בתהליך

כתבתם סיפור. החלטתם לתרגם אותו לאנגלית ולנסות לפרסם אותו בעולם. אולי שכרתם מתרגם לשם כך. גם אם לא, עשיתם לפחות הגהה אחת או שתיים לפני השליחה. אם כל זה נשמע לכם זר ומוזר, אני ממליצה לקרוא את הפוסט הקודם שכתבתי בנושא, על איך מתרגמים סיפורים עבור מגזינים בחו"ל.

הפוסט הזה יעסוק בשלב הבא – על השליחה וכסיסת הציפורניים שאחריה.

נכון, גם כששולחים סיפורים לכתבי עת בעברית יש לא מעט מתח וציפייה. אבל באנגלית, אולי דווקא בשל ההיצע הגדול של הבמות לפרסום, שלא לדבר על נהלי העבודה המסודרים יותר, העבודה לפני השליחה רבה יותר. הציפייה, בהתאם לכך, כפולה ומכופלת. מעבר לכך, שליחה לכתבי עת באנגלית מחייבת התנהלות מאורגנת גם מהצד שלכם, שתזכיר לכם, בכל שלב, מי כבר קרא את הסיפור שלכם, מי אמור להחזיר תשובה, ומתי ואיך ניתן לשלוח לכתבי עת נוספים.

יש כמה דרכים לעשות זאת. אפשר לעבוד עם וורד או אקסל. אפשר גם עם טבלה דינמית, כמו Airtable. ובאינטרנט כמו באינטרנט, יש גם לא מעט שירותים שיעשו זאת בתשלום. אני ממליצה דווקא על השירות החינמי, Submissions Grinder, שיעזור במיוחד לאלה שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום.

איך עובדים עם Submissions Grinder?

קודם כל, כמו בכל אתר, פותחים לעצמכם משתמש. אחר כך, לכו למנוע החיפוש של האתר. הזינו שם את הפרטים של היצירה שכתבתם, לרבות הז'אנר ומספר המילים. אם אתם לא מעוניינים להדפיס את הסיפור ולשלוח אותו מעבר לים, ציינו שאתם מעדיפים הגשה אלקטרונית (electronic).

לא בטוחים מה הז'אנר של הסיפור שלכם? ממילא רוב המגזינים לא מפרסמים ז'אנר אחד בלבד. למעשה, ברשומת החיפוש תוכלו לראות אותיות שונות ליד השם של כל כתב עת, שמייצגות את מגוון הז'אנרים שהוא מוכן לפרסם, כמו F (fantasy) ו-SF (science fiction).

בנוסף לכך, תתבקשו לציין אם אתם מעוניינים להגיש מספר יצירות במקביל (multiple). זאת אפשרות טובה למי שמעדיף תהליך קצר ככל הניתן, אם כי קחו בחשבון שכמספר היצירות שתגישו – כך ייתכן גם מספר הדחיות שתקבלו. תתבקשו גם לסמן V אם אתם מעוניינים להגיש את היצירה למספר מגזינים במקביל (simultaneous). אני דווקא ממליצה לא לסמן את התיבה הזאת בחיפוש הראשון, מסיבה שאפרט בהמשך.

לסיום, בעמודה מצד ימין, תתבקשו להזין את התשלום שאתם מעוניינים לקבל עבור כל מילה בסיפור. קחו בחשבון שכל מספר שתכניסו לתיבה הזאת, למעט "אפס", ימחק באופן אוטומטי מהתוצאות מגזינים שלא משלמים לכותבים. לכן, אם חשוב לכם לקבל תשלום, אבל גובה התשלום לא משנה כהוא זה, אפשר אפילו להזין בתיבה מספר כמו "1" שמייצג סנט בודד למילה, רק כדי לראות מה האפשרויות שלכם. כאמור, יש מגזינים שמוכנים לשלם לא מעט עבור סיפורים טובים. אבל הרוב, מה לעשות, לא כל כך (0.1 סנט למילה הוא לא גמול נדיר). 

הסופרת ג'ולי סונדרה מדגימה איך לעבוד עם Submissions Grinder

בחרתם 2-3 כתבי עת רלבנטיים? מעולה. לחצו על השם שלהם בתוצאות החיפוש.

בעמוד של כל פבליקיישן תוכלו לראות איזה סוג יצירות מקבלים שם, מה תנאי ההגשה ומתי מגישים. חלק מכתבי העת, במיוחד אם הם שנתיים (annual), מקבלים חומרים בחודשים מאוד ספציפיים. למשל, ברבעון הראשון של כל שנה. לאחרים יש תנאים נוספים שעשויים להגביל אתכם. למשל, הם מקבלים רק תכנים שעוסקים בלהט"ב, או סיפורים שנכתבו על ידי יוצרים קנדים או ילידי קנדה. הנתונים האלה לרוב יופיעו לכם בחלק הראשון של עמוד ההוצאה – וחשוב לשים אליהם לב.

עוד נתון מעניין שרואים בעמוד הזה (ובתוצאות החיפוש שלפניו) הוא זמן ההמתנה הממוצע לתשובה, ולא משנה אם היא חיובית או שלילית. בחלק מהמגזינים זמני ההמתנה ארוכים במיוחד (יכולים להגיע בכיף גם לשנה) ובחלק הם נמשכים עד שבוע לכל היותר. לגיטימי לשלוח query , או מכתב "מה קורה", למגזינים שלא התקבלה מהם תשובה זמן רב. אבל גם כאן, לכתבי העת יש נהלים, שבין השאר מגדירים את תקופת המינימום שאחריה ניתן לשאול על מצב ההגשה. למשל, חודש וחצי אחרי שליחת החומרים.

Submissions Grinder  מאפשר לנהל רישום של התאריך שבו הגשתם יצירה למגזין מסוים ושל התאריך שבו התקבלה תשובה (חיובית או שלילית) לצורך ניהול הסטטיסטיקות באתר. במילים אחרות, הוא מאפשר לכם לדעת כמה זמן אתם הולכים לחכות ומה הסיכוי שלכם להתקבל – וכך גם לעזור לאחרים עם מידע דומה.

איך מתחילים?

כאמור, חלק מהמגזינים מאפשרים להגיש יצירות למגזינים אחרים במקביל, וחלק לא. חלק יסכימו לקבל מכם מספר יצירות באותה הגשה, וחלק לא. אל "תחפפו" את ההנחיות ובכל מקרה, אל תשכחו להודיע אם יצירה שלכם התקבלה למגזין מסוים בטרם הספיקה להתקבל אצל אחרים. עולם קטן, כבר אמרנו?

הצטיידו בכוס קפה ואל תתייאשו (Photo by Lisa Fotios on Pexels.com)

ההמלצה שלי היא להתחיל עם אלה שדווקא לא מוכנים שתגישו למגזינים אחרים במקביל, במיוחד משום שהם נוטים לתת תשובה מהר יותר. ככה, תוכלו "לסגור את הפינה" מולם מהר יחסית ולפנות למגזינים שמאפשרים הגשה סימולטנית, שהתהליך מולם צפוי להיות ארוך בהרבה.

קיבלתם תשובה שלילית? אל תיקחו ללב ותתחילו להגיש באופן סימולטני למספר מגזינים שמתאימים לאופי של היצירה שכתבתם. שימו לעצמכם תזכורת לערוך את החיפוש מחדש פעם בשבוע-שבועיים כדי לראות אם יש מגזינים חדשים שניתן לשלוח אליהם, או כאלה שהתחילו ממש לאחרונה לקבל יצירות חדשות. 

איך מגישים סיפורים למגזינים?

לכל כתב עת שתבחרו אמור להיות עמוד submissions באתר הבית, ובו הנחיות מפורטות להגשת כתב יד. אם יש לכם היכרות מוקדמת עם כתב העת ועם סוג היצירות שרואות בו אור, זה יתרון עצום, ואל תהססו לציין זאת במכתב ההגשה ("במיוחד נהניתי מסיפורה של X במגזין של ינואר 2020"). אם לא, קראו את ההנחיות בעיון ונסו לראות אם היצירה שכתבתם אכן עונה לדרישות ולהעדפות של העורכים. אם כתבתם יצירת מדע בדיוני, למשל, הרי שכנראה ראוי להגיש אותה לכתב עת שעוסק במדע בדיוני. אבל, אם מדובר בכתב עת שהדגש שלו הוא דיסטופיות אקולוגיות, הרי שהיצירה שלכם צריכה לכלול לכל הפחות מוטיב שקשור לאיכות הסביבה, אחרת חבל על הזמן של העורכים (ושלכם).

כבר ציינתי בעבר שלכתבי עת באנגלית יש אובססיה עם פורמטים, ספציפית עם פורמט manuscript. יש צורה קלאסית וצורה מודרנית לפורמט הזה, והיא מטרחנת בדיוק כפי שהיא נשמעת (שוליים רחבים משני הצדדים, רווח כפול מנקודה מסוימת של הטקסט ואילך, מספרי עמודים בפינה הימנית התחתונה, ועוד). ועדיין, מוטב לעקוב אחר הנחיות אלו, פרט אחר פרט, מאשר "לחפף" אותן ולהסתכן בכך שהיצירה שלכם תיפסל בטרם נקראה.

אל תיאבדו בין מאות הסיפורים שמגיעים לכתבי העת בכל שבוע (Photo by Pixabay on Pexels.com)

ברוב המגזינים גם תידרשו להוסיף cover letter מסוים. כן, בדיוק כמו זה שמצרפים למסמכי קורות חיים באנגלית. החדשות הטובות הן שהנחיות ההגשה לרוב מציינות ספציפית מה אמור להיכלל במכתב. למשל, כמה מילים על עצמכם ועל פרסומים קודמים שלכם, כמו גם תקציר של היצירה. לרוב תתבקשו לציין גם אם היצירה תורגמה בעבר לאנגלית או פורסמה במקום אחר (reprint). חלק מהמגזינים שואלים זאת משום שהם לא מקבלים reprints, אחרים – נטו כדי ללבן את סוגיית זכויות היוצרים.

אם המגזין לא מפרט בדיוק כיצד צריך להיראות ה-cover letter שלכם, אל חשש. יש מספיק נוסחים לאיך צריך להיראות cover letter ברחבי האינטרנט (הנה אחד לדוגמה). אל תחששו גם לציין שמדובר בניסיון הראשון שלכם להתפרסם, באנגלית או בכלל. להפך, תתפלאו כמה ביקוש יש ליצירות של כותבים לא-אמריקנים או בני מיעוטים מהעולם. מה שכן כדאי להקפיד עליו, כמו במקרה של הסיפור עצמו, הוא לא לשלוח טקסט עם שגיאות. חבל ליצור רושם ראשוני שלילי עוד לפני שהעורך ניגש לקרוא את היצירה עצמה.

בינתיים קיבלתי רק תשובות שליליות, בלי נימוקים. למה?

בדיוק מאותה סיבה שתשובות שליליות מהוצאות לאור בארץ הן לרוב גנריות. פבליקיישן ממוצע מקבל מאות סיפורים בשבוע. לא תמיד העורכים מגיעים לכתוב מכתב סירוב אישי לכל אחד מהכותבים. אם קיבלתם מכתב מנומק שכזה, מדובר במחמאה.

עברתי לשלב הבא!

מזל טוב! אבל עוד מוקדם לחגוג. גם אם עברתם לשלב הבא, זה לא אומר שהסיפור שלכם התקבל לפרסום. כמה עשרות סיפורים אחרים מתחרים על המקום שלו במגזין ולא מן הנמנע שאחד מהם יתקבל לפרסום במקומו.

בכל מקרה, אל תשיבו על המייל שקיבלתם מכתב העת. המטרה היחידה שלו היא לעדכן אתכם בסטטוס בתהליך.

התקבלתי! סופית!

עכשיו אפשר לחגוג 😊 זה הזמן לסגור את הפרטים מול ההוצאה. אם הובטח לכם תשלום עבור פרסום הסיפור, ודאו שיש לכם אפשרות לקבל אותו דרך שירות תשלומים שפעיל בישראל, כמו פייפאל. אם מתעקשים לעשות לכם העברה לחשבון אמריקני, תוכלו לקבל את התשלום דרך שירות כמו Payoneer.

בכל מקרה, חשוב לשים לב למסמך שעליו מחתימים אתכם ולוודא שזכויות היוצרים נשארות שלכם, גם לאחר הפרסום. כתבי עת מכובדים גם יאפשרו לכם לפרסם את הסיפור מחדש בבמות אחרות כעבור תקופת אכשרה מינימלית, בדרך כלל בת שישה חודשים. כמובן שתמיד אפשר להתייעץ עם עורך דין.

איך לתרגם סיפורים קצרים למגזינים בחו"ל

ומה לעשות כשרוצים לא רק לתרגם – אלא גם לערוך

לפני כמה שבועות, במהלך שיח עם עוקבים בעמוד שלו, אמר דן אריאלי שאם יש יתרון אחד לתקופת הקורונה – הוא האפשרות לחוות הפוגה מהלחץ של החיים המודרניים. בתקופה שכזאת. לדבריו, אף אחד לא מצפה מאתנו להספיק כמה שיותר דברים, שלא לדבר על לפרוץ דרך או להגשים חלומות.

אבל התקופה הזאת, לכל הפחות, מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות – פשוט כי כבר אין אחד כזה. עבורי, אזור הנוחות הוא הכתיבה בעברית. אחרי הכול, מדובר בשפת האם שלי. אני קוראת וכותבת בה, וגם מכירה פחות או יותר את הבמות לפרסם את מה שאני כותבת מחוץ לבלוג. רק שמה לעשות שבתקופת הקורונה, פתאום שמתי לב עד כמה מצומצם המספר של הבמות הללו. לא אחדש כאן כלום אם אומר שאין המון פלטפורמות לסיפורים קצרים בכלל, ולסיפורים קצרים בפרט, בשפה העברית, ועוד פחות מכך בתקופת הקורונה. השפה האנגלית, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי.

עוד פוסטים על פרודוקטיביות בכתיבה:

למעשה, לא תאמינו כמה שוק יש מעבר לים לסיפורי אימה (הז'אנר האהוב עליי, כפי שיודעים קוראי הסיפורים בבלוג). יש גם לא מעט שכיות חמדה לחובבי הפנטזיה, המדע הבדיוני והמותחנים. שוחרי הספרות היפה אף יכולים לנסות את מזלם בפרסום ב-"ניו יורקר". לא נמנעתי עד כה מהבמות הללו לא כי חששתי שלא יקבלו את הסיפורים (טוב, אולי קצת), אלא מסיבה פשוטה הרבה יותר: מעולם לא תרגמתי טקסט ספרותי לאנגלית.

אז לפני שהעזתי לשלוח את יצירותיי לעורכים מעבר לים, שאלתי את עצמי – איך בכלל ניגשים למלאכת התרגום? מי אמור לבצע אותה ואיך? כמה זה אמור לעלות? ואיך אוכל לדעת שאני מגישה יצירות לפרסום בלי שגיאות כתיב מביכות, שיגרמו לסיפורים להיפסל על הסף?

כמו באמריקה

החדשות הטובות הן שאני אולי לא מנוסה בתרגום ספרותי, אבל כן יצא לי לתרגם לא מעט טקסטים אחרים שלי לאנגלית. בכל זאת, יש לי בלוג פעיל במדיום, ואני לא כותבת שם תו אחד בלי אפליקציית גרמרלי.

החלטתי לחלק את העבודה לשלושה חלקים: בחירת החומרים, התרגום ועריכת התרגום. בחרתי 6 סיפורים (חלקם, כמו הסיפור הזה והזה, פורסמו בבלוג). תרגמתי אותם בעצמי, עם קצת גרמרלי, קורטוב של גוגל טרנסלייט והרבה אינטואיציה. באינטואיציה הזאת השתמשתי בעיקר כשהגעתי למונחים או למקומות שייחודיים לעברית או לישראל, שם הוספתי הסברים או תיאורים קצרים שאולי יהיו ברורים יותר למי שלא מכיר את ההווי המקומי.

בהצלחה עם לאיית נכון שמות של מקומות וכינויי סלנג (Photo by Karolina Grabowska on Pexels.com)

אחר כך נכנסתי לפייבר (fiverr). פייבר הוא אתר שניתן למצוא בו פרילנסרים בכל תחום ומכל מקום דובר אנגלית בעולם, פחות או יותר. יש לא מעט אתרים כאלה, והיתרון המרכזי של פייבר הוא שהתעריפים המופיעים בו הם פר פרויקט, כלומר לא לפי שעה, ונחשבים להוגנים למדי (לפחות על סמך הבדיקה שלי). לפייבר יש יתרון נוסף – הוא מתופעל על ידי חברה ישראלית ומאפשר חיוב בשקלים, מה שחוסך עמלות מט"ח מיותרות.

את עורכי התרגום והספרות בפייבר תוכלו למצוא תחת קטגוריית Writing & Translation שבצד השמאלי של הסרגל העליון. כמו ביתר תעשיית התוכן, הפרילנסרים בקטגוריה הזאת מציעים ארבעה שירותים עיקריים:

  • כתיבת תוכן – כולל שירותים של סופרי צללים (ghostwriting).
  • תרגום תוכן – תוכלו גם למצוא כאן עורכים ישראלים שיתרגמו טקסטים לאנגלית, ולהפך.
  • עריכת תוכן – חלק מהעורכים כאן מתמחים בעריכה ספרותית, חלק לא.
  • הגהת תוכן (proofreading)– לכל סוגי התכנים.

מבלבל? עוד לא ראיתם כלום. גם בעריכה ספרותית, כך מתברר, יש קטגוריות משנה. לרוב, כשפרילנסר כותב I will edit your content הכוונה היא להגהה בסיסית ופרמוט של הטקסט בהתאם לסטנדרטים מסוימים. מגזינים רבים, למשל, מוכנים לקבל סיפורים רק בפורמט שנקרא manuscript, וגם לו יש צורה קלאסית וצורה מודרנית. זה לא רעיון רע להיעזר בעורך שיפרמט עבורכם את הטקסט – כי מדובר במשימה די תובענית. תראו בעצמכם.

רמה יסודית יותר של עריכה היא copyediting. ה-copyeditor מתמקד בשפה והמטרה שלו היא להחיל אותה באופן אחיד לאורך הטקסט. זה אומר שמדי פעם הוא יציע מילים חלופיות לאלו שכתבתם, יעיר מתי שהניסוחים לא ברורים או ינסה לעזור להעניק לדמות שכתבתם קול ייחודי יותר.

ויש עוד רמה – line editing. Line editor, כשמו כן הוא, יערוך את הטקסט שלכם שורה אחר שורה. הוא יקדיש יותר תשומת לב לתיאורים, לדיאלוגים, ולזרימה הכללית של הכתיבה. הוא עשוי לבקש מכם, למשל, לתאר מקומות או מצבים בצורה חיה יותר, ולהוסיף או להוריד תוכן בהתאם לתרומה שלו לסיפור.

לבסוף, עורך ספרותי יופיע בתור developmental editor או פשוט literary editor. העורך הזה ייתן משוב מפורט לסיפור שכתבתם, גם ברמה העלילתית וההתפתחותית. הוא עשוי לבקש מכם להציע לדמות בחירה אחרת מזאת שעשתה, או לשנות לחלוטין את הסוף.

מטבע הדברים, רצוי להעדיף את העורכים שיש להם יותר ניסיון. לא רק בפייבר ספציפית (תוכלו להתרשם מהניסיון דרך כמות הביקורות החיוביות ודירוג ה-seller), אלא גם בעריכה כמקצוע. לא נדיר למצוא עורכים סופר מקצועיים, שעבדו בהוצאות לאור או במגזינים ופרסמו סיפורים קצרים בעצמם. מצד שני, גם אלה שרק סיימו תואר בספרות אנגלית או התמחות במערכת עיתון יכולים לעשות עבודה מצוינת – תלוי בסוג השירות אותו אתם מחפשים.

ומה לגבי תקציב?

הייתי רוצה לומר שלכל שירות יש רמת תמחור אחרת, אבל האמת מורכבת יותר. כשרק נכנסתי לפייבר, שילמתי 20$ למגיהה שנתנה לי שירות שקיבלתי אחר כך, מספק אחר וברמה לא פחות גבוהה, ב-5$. שילמתי גם 63$ ל-copyeditor, כשמאוחר יותר מצאתי line editor שערכה לי סיפור אחר, מורכב בהרבה, תמורת 25$.

לכך יש להוסיף שתעריפים בפייבר משתנים חדשות לבקרים. העורכת המצוינת ששילמתי לה 25$ גובה היום כמעט 100$ על עריכה של סיפור באורך דומה. לעומת זאת, סטודנטית חביבה שמתמחה בהוצאה לאור לקחה לי 10$ בלבד על הגהה ועריכה של סיפור מאתגר למדי, וכנראה תגבה יותר ברגע שתגיע למסה של לקוחות.

פרילנסרית בין לבין גיגים בפייבר, אילוסטרציה (Photo by Ivan Samkov on Pexels.com)

אבל עזבו אתכם מתעריפים. השורה התחתונה היא שאין צורך לשלם ביוקר על עריכת סיפורים קצרים, במיוחד בהתחשב בסיכוי הקלוש שיש לכל סיפור להתקבל לפרסום. תוסיפו לכך את העובדה שלא כל המגזינים משלמים לכותבים, וגם אלה שכן – מסתפקים בפרוטות. מה שכן צריך להשקיע בו הוא סיפור טוב וכתיבה קולחת, ללא טעויות מיותרות.

אם בכל זאת תרצו לקחת עורך שיעזור לכם לעשות סדר בחומרים קיימים, כדאי לשים לב הן לרמת הניסיון, הן לרמת ההתאמה לז'אנר שאתם כותבים בו, והן לזמינות. חלק מהעורכים הטובים נוטים להיות עמוסים למדי. לגבי שאר הפרמטרים, כל ספק אמור לכתוב בפסקת ה-bio שלו איך הוא מעדיף לעבוד ובאילו ז'אנרים הוא מתמחה. אני, אישית, גם נוהגת לשלוח לכל ספק הודעה אישית, רגע לפני שאני מחליטה אם לפתוח בהתקשרות אתו, ובה שאלה פתוחה כלשהי. אם הספק עונה לי ב-"כן" או "לא", או ממהר לשלוח הצעת מחיר (בלי טקסט), אני מבינה שאין לו סבלנות לקרוא את דרישות הפרויקט שלי, ומכאן שהוא גם לא ישקיע יותר מדי עבודה בסיפור.

ועוד משהו – פייבר מבקשת מכל לקוח, שנייה לאחר מתן הפידבק על פרילנסרים, גם פידבק "סודי". כלומר, לא משהו שהפרילנסר עצמו אמור להיחשף אליו. זה המקום לדווח על אי נעימויות בהתקשרות, אם ישנן, או לדבוק במשוב החיובי. המשמעות היא שספקים טובים, שלקוחות מפגינים שביעות רצון מהם גם מאחורי גבם, יופיעו ראשונים בתוצאות החיפוש של שאר הלקוחות – ואלה גם הספקים שכדאי לכם לשקול לעבוד איתם יותר מאחרים.

ומה עכשיו?

שולחים! רגע, בעצם, יש כאן סייג חשוב.

כפי שלא כל עורך ספרותי בארץ הוא בהכרח עורך לשוני, גם לא כל line editor הוא בהכרח גם proofreader. במילים אחרות, בהחלט ייתכן שהסיפור חזר אליכם מעריכה כשהוא טוב ומלוטש יותר, אבל גם לא חף מטעויות כתיב ודקדוק. המצב הזה יכול לקרות גם כשהעורך שלקחתם הוא אמריקני מלידה ודובר אנגלית כשפת אם.

בשל כך, אני ממליצה להעביר כל טקסט שחזר אליכם מעריכה בדיקה נוספת בגרמרלי. זה לוקח פחות מדקה וחוסך הרבה מבוכה. מומלץ גם לעבור על הטקסט שוב מההתחלה עד הסוף, אפילו אם הוא חזר אליכם בסטטוס accepted changes, רק כדי לראות ששום דבר לא התפספס, בתרגום או בעריכה. המחמירים גם יכולים לשלוח את הטקסט הערוך להגהה אצל עורך נוסף.

ועכשיו אפשר לשלוח?

כן!
אבל הפוסט הזה עוסק רק בעריכת תרגום. בפוסט הבא אחלוק רשמים מהמשלוח למגזינים עצמם.

למה אני לא מפרסמת תכנים ישירות במדיה החברתית

ואיך כל זה קשור לספרות

מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.

כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.

עוד פוסטים על ספרות וטכנולוגיה:

אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.

אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.

לא על הלייק לבדו

פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:

To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content

אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".

אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.

מה הקשר של כל זה לספרות?

גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.

למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו –  בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.

אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה

עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.

מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.

למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.

האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?

כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.

רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:

  1. היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
  2. היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
  3. היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
  4. היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
  5. גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
  6. אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
  7. היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
  8. היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור. 
  9. היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים

אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.

אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.

האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?

לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.

פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.

ועוד הארה "קטנה"

רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.

לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.

אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?

  1. כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
  2. כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
  3. כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
  4. כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
  5. כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים

מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.

המסע הארוך לעבודה

סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"

סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"

הם הודיעו על הקטע עם הרכבת הרבה יותר מדי מאוחר. כבר קמתי בבוקר, בשעה שבה אני צריכה לקום כדי לתפוס את הרכבת של שמונה ועשרה. הייתי כנראה עולה על האופניים ומגיעה כל הדרך לתחנה כדי לגלות שהיא סגורה, אם לא הייתי מרימה קודם את הטלפון ורואה את ההתראות. אימא, כמה התראות.

הפסקתי להתארגן לעבודה. לא היה טעם שאשב לקרוא את הכול, אז נכנסתי לאתר החדשות הראשון שאני מכירה וחיפשתי עדכונים. מתברר שהרכבת הושבתה כבר מהשעה ארבע בבוקר. אמרו שהייתה שם איזו רעידת אדמה במקטע של כביש החוף, שנגרם נזק למסילה. הרכבת או המדינה לא סיפקו פתרונות חלופיים. כל מי שהגיע מאזור הצפון נידון להיתקע לנצח בפקקים שעוברים ליד המושבים של השרון.

לא היה לי מושג איך אני הולכת להגיע לעבודה. נכנסתי לקבוצה של המשרד בווטסאפ. ההנחיה שם הייתה להגיע כרגיל.

נכנסתי לרשת החברתית. הכוונה שלי הייתה לכתוב פוסט של תסכול, אבל מתברר שהקדימו אותי בהרבה. כל האנשים שתפרו בינג' לתוך הלילה קיבלו ראשונים את הידיעה על רעידת האדמה והם העבירו את הזריחה בשרשורים של מרמורים. בין לבין, היה מישהו שאמר שפיתח אפליקציית מציאות רבודה שאמורה לעזור לכל מי שנתקע. הוא היה אמור להשיק אותה בעוד איזה חצי שנה, אבל נראה היה לו שעכשיו זה זמן טוב להוסיף משתמשים.

פתחתי את העמוד של האפליקציה. היא הורדה כבר ארבעת אלפים פעמים בשלוש ומשהו שעות. הייתי קוראת לזה הצלחה.

התקנתי אותה. זה לקח דקה או שתיים ובסוף התוכנה ביקשה רשות להתחבר למצלמה שלי. הרשיתי לה. האפליקציה נפתחה ולא ראיתי שום דבר מיוחד, רק את המציאות מבעד למצלמה של הטלפון. כיתוב קטן בתחתית המסך ביקש ממני לצאת לדרך ראשית.

מיותר לציין, לא גרתי ליד דרך ראשית. מלכתחילה בחרתי לגור בנתניה כי נמאס לי מהרעש מחוץ לדירה בהרצליה. כדי לצאת לרכבת, הייתי צריכה קודם כל לצאת מקומפלקס המגורים שלי, משימה מורכבת כי אני גרה בבניין צפוף שעבר פינוי בינוי. אבל עשיתי זאת – יצאתי לרחוב וכבשתי את הפיתוי לקחת אתי את האופניים.

פתחתי שוב את האפליקציה. הפעם, ראיתי חצים זוהרים וגדולים על גבי המסך. כל אחד מהם הצביע בכיוון אחר, כמו בתוכנת ניווט עם כמה מסלולים אפשריים. אחד החיצים, לתדהמתי, הצביע לכיוון הבניין שאני גרה בו. יש שם שכן שיכול לעשות לי קארפול על לפחות חלק מהדרך, נטען. פתחתי תמונה של השכן הזה. זיהיתי אותו בתור המעצבן שביקש ממני להפסיק לעשות ספורט בדירה כי אני "גורמת לבניין לרעוד". החלטתי לוותר. כיוונתי בחזרה את הטלפון לעבר הכביש.

עולם ללא רכבת (Photo by Javon Swaby from Pexels)

שלושה חצים זוהרים התפצלו על גבי המסך, ולצידם שמות של מסלולים וזמן הגעה משוער. הטקסט שהופיע היה "משאית" (1 שעה 20 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אוטובוס" (1 שעה 50 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אופנוע ים + אוטובוס" (1 שעה 10 דקות).  

דווקא רציתי לבחור במסלול השלישי, פחות בגלל זמן הנסיעה הסביר ויותר כי אף פעם לא חשבתי שאגיע לעבודה על גבי אופנוע ים. רק שהמסלול הזה דרש נקודות. כן, היו מסלולים שצריך היה לשלם על הנסיעה בהם בנקודות. נקודות תמורת כסף, שלא היה לי, או תמורת נסיעה שיתופית.

עכשיו הבנתי מאיפה הגיעו כל הטרמפים האלה על גבי אופניים חשמליים.

נכנסתי להגדרות של האפליקציה וסימנתי את עצמי כנהגת. אחר כך חזרתי לקומפלקס, פתחתי את הדלת למחסן והוצאתי משם את האופניים. הם לא היו חשמליים, אז לא חשבתי שמישהו באמת ירצה לקבל טרמפ כדי לראות אותי מזיעה. קיבלתי את הנקודות לאפליקציה וכבר עמדתי להתחיל לדווש לכיוון החוף כשקיבלתי התראה שיש נוסע מעוניין.

הוא גר ממש רחוב וחצי ממני, גיליתי, ואנחנו בערך באותו גיל. לא נתון מובן מאליו באזור הזה של העיר, שמורכב ברובו ממשפחות שנוסעות בשני רכבים הלוך וחזור. נו, טוב, אמרתי לעצמי, והתחלתי לרכב לכיוון הבית שלו. מפה לשם, שרפתי עשר דקות מתוך דרך שעדיין לא התחילה. מעניין אם במשרד יקבלו את זה אם יום העבודה שלי יתחיל בעשר בבוקר.

הוא חיכה לי בחוץ, מנפנף בידו ברישול. הוא לבש טישירט דהוי ומכנסי חאקי, וכשבלמתי לידו התגובה הראשונה שלו הייתה: "באמת שאלתי את עצמי מי היה מוכן ללכת על הקטע של האופנוע ים".

"אתה מעדיף לעמוד בפקקים?"

"שנייה לפני שבאת, הייתי בטוח שזה מה שיקרה".

"אז קדימה, בוא. אני מאחרת לעבודה".

הוא הושיט את ידו: "אני גדי".

הנהנתי, לא מסירה את הידיים מהידיות: "אני סיון".

"נעים להכיר, סיון", הוא התיישב מאחוריי: "תגידי לי אם אני מכביד עלייך".

מה שגדי לא ידע הוא שבעבר דיוושתי עם אופניים בטריאתלונים. המשקל, המרחק ואפילו רמת החספוס של הכביש לא הזיזו לי. מה שכן, שנאתי להיות בלחץ, ועוד יותר שנאתי להזיע, מה שקרה בכלום זמן עם החום של יולי-אוגוסט. ברכבת, זאת לא הייתה בעיה. בתוך הקרונות היה מזגן מקפיא, כך שהיה לי זמן להצטנן ואפילו להחליף בגדים בשירותים. פתאום, אופנוע הים לא נראה רעיון טוב כל כך.

רכיבה למרחקים ארוכים (Image by Pexels from Pixabay)

גדי נמנע מלדבר אתי במהלך עשר הדקות של הרכיבה. כשסוף סוף הגענו וקשרנו את האופניים, הוא הרים את הפלאפון שלו אל על והצביע לעבר המזח. "לשם", אמר.

לצד המזח אכן היו קשורים כמה אופנועי ים, אבל לא ראינו אף אחד. לא הייתה לי תחושה טובה בנוגע לזה. לא התכוונתי ללמוד לרכוב על אופנוע ים מאפס, ובוודאי לא הייתה לי כוונה לגנוב אחד. התקרבנו בהליכה לכיוון המזח. רק כשכבר יכולנו לראות את אופנועי הים מקרוב, הבחנו שמישהו יושב עליהם ומסתכל בפלאפון שלו. כשאמרתי לו "הי" הוא הסתובב ואמר: "אה, הנה אתם".

"אתה מביא לנו את האופנוע?", שאל גדי.

"כן, כן", אמר הבחור: "אני אקח אתכם לצד השני, לצומת הסירה. אתם שניכם עובדים באזור, נכון?"

גדי הנהן. אני לא. עוד לא לחלוטין הבנתי איך האפליקציה עובדת.

"אתה לא בא אתנו?", שאלתי.

"מה? לא, נשמה. אני פה בשביל הנקודות. זה ניקוד פסיכי לקחת אתכם מרחק כזה בכלום זמן, ומתברר שהנקודות האלו קבילות גם ברכבת. רק תחשבי כמה פעמים את יכולה לנסוע בחינם".

"כשהרכבת תחזור", אמר גדי.

"היא תחזור, היא תחזור", נפנף האיש שעל האופנוע בידו: "תיכנסו בינתיים. תרגישו בנוח. אני מקסים".

"גדי, סיון", אמר גדי, מצביע על כל אחד מאתנו בתורו.

נכנסתי לאופנוע ופתחתי שוב את האפליקציה. גיליתי שיש לי כעשרים התראות שלא נקראו. הן לא היו מהאפליקציה עצמה, אלא ממשתמשים בקרבת מקום. מתברר שאלה שיתפו כל הזמן נתיבים חדשים לנסוע בהם, פרקו תסכול ותיעדו את תמונת המצב בכבישים. גם זה, כך מתברר, היה שווה נקודות – אם כי הרבה פחות מאשר נסיעה שיתופית.

גם אני, אגב, קיבלתי נקודות על הטרמפ באופניים. חמישים ושבע נקודות, אם תהיתם.

ככה הייתה נראית נסיעה מרהיבה יותר, במלדיביים (Photo by Asad Photo Maldives from Pexels)

זה לא מה שמשך את תשומת הלב שלי. ההאשטאג שחזר על עצמו שוב ושוב היה #פורצים_לרכבת. אף אחד לא טרח להסביר מה הוא אומר. כל הטקסטים היו גנריים ואמרו "תגידו לי מתי זה קורה" ו-"מגיע להם, הקקות". שאלתי את גדי ומקסים אם הם יודעים על מה מדובר בזמן שמקסים התניע את האופנוע.

"אה, זה?", שאל מקסים, מתנער בנונשלנטיות: "זה היה אחד הפוסטים הראשונים שעלו אחרי שהודיעו על ההשבתה של הרכבת. יש כמה מטורפים שמתכננים להשתלט עליה, יעני להפעיל אותה בעצמם".

"זה אפשרי בכלל?"

"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי".

בתוך כך, האופנוע התחיל לעשות את דרכו בים. הנסיעה הייתה נעימה פחות משחשבתי. התנועה לא הייתה חלקה, אלא על גבי הגלים. ריח חזק של מלח וביוב נישא באוויר ומדי פעם הוא גם ניתז עליי, על גדי ועל תיקי העבודה שלנו. תוך כלום זמן, הייתה לי בחילה נוראית. למזלי, לא אכלתי הבוקר. יכולתי לסבול בשקט ולפנטז על הקפה שאוכל לשתות כשאגיע סוף סוף למשרד, בתקווה שלא יפטרו אותי עד שזה יקרה.

"אז במה אתם עובדים?", שאל מקסים, לא מושפע בכלל מתנאי הדרך.

"אני מנהל מוצר", אמר גדי, מבלי לפרט: "היית מגיע גם קודם לעבודה על גבי האופנוע?"

"רק בשביל לצאת לתל אביב וכאלה. אני שונא לעמוד בפקקים".

"כן, אבל עד שהרכבת תחזור, זה מה שתעשה?"

"לא יודע. שמע, הקטע עם הרכבת, בינינו, היה עניין של זמן. הם פאקינג בנו את המסילה לאורך כביש החוף, יעני מעל קרקע של סחף. אתה מבין למה אני מתכוון? העשירים פה לא רצו שהרכבת תעבור להם ליד הבית. ההיפים לא רצו שהיא תעבור דרך החורשות באזור. היצרנים של הרכב לא רצו שתחתוך את הכביש. יצא שהיא נבנתה על כמה גרגירי חול וכולם קיוו שיהיה בסדר".

היו למקסים עוד כמה תיאוריות קונספירציה לחלוק, אבל כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב. ניסיתי להתמקד בנקודה אחת ולכן הסתכלתי על קו החוף. היו גם שם כמה רכבים אמיצים שניסו לחמוק מהטורים הבלתי נגמרים על הכביש באמצעות מעבר ברצועת החוף עצמה. כלומר, מעבר על גבי פסי האטה עשויי חול, במהירות איטית ותוך הישמרות ממובטלים ופנסיונרים שמצאו את עצמם שם במקרה.

"תראו את הסטטיסטיקות", אמר גדי, מבטו כבוש בנייד שלו: "יש אשכרה אנשים שהלכו על פארקור".

"בין גשרים, כאילו?", שאלתי.

"חמודה את. בין רכבים".

"אלוהים ישמור".

מוצאים פתרונות (Image by hugorouffiac from Pixabay)

"בסדר, הם מעטים. הרוב הלכו על קארפולים וכאלה. מתבגרים עושים הון תועפות מלהסיע אנשים לצמתים. אם ההשבתה תימשך, הם עוד יכולים להפוך את זה למקור הכנסה".

"חשבתי שמקבלים על זה נקודות, לא כסף".

"חכי. את הנזקים של רעידת האדמה הזאת עוד ייקח זמן לשקם".

בזה הוא ללא ספק צדק. מקו החוף, קל היה במיוחד לראות איך הרכס שסוכך על הרכבת התמוטט על המסילה כמו שכבת רעפים, ממשיך לפזר שאריות של אבק ועפר במשך שעות. לו רכבת אכן הייתה עוברת שם בשעות האסון, ללא ספק היו נפגעים בנפש, ואלוהים יודע כמה שעות היה לוקח לחלץ אותם משם.

האופנוע התקרב בינתיים למרינה של הרצליה. מכאן, יכולנו טכנית לעשות את הדרך גם ברגל. יצא שהמשרד שלי מוקם סמוך לקניון שעל יד החוף, ולמעשה שיווק את עצמו אקטיבית למועמדים לעבודה באמצעות הנוף לים. לא נראה לי שהמנהלים שחשבו על היתרונות של המיקום הזה לקחו בחשבון שהים יכול לשמש כנתיב תחבורה פוטנציאלי. על כן, תארו לעצמכם את התדהמה שלהם כשהופעתי ממש מתחת למרפסת, בזמן הפסקת הסיגריה שלהם, מנפנפת בתיק נוטף מים ובחיוך של מי שמבחינתה, חצי מיום העבודה כבר מאחוריה.

"זה אפשרי?"

"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי"

במפתיע, אף אחד לא שאל למה איחרתי או נקב בשעה שאהיה מחויבת לצאת בה הביתה, תשע שעות לאחר מכן. בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה. החלפתי בגדים. הנחתי את התיק מתחת לחלון, לייבוש. הכנתי לעצמי כוס קפה קר. בין לבין, ראיתי שגדי כתב עליי ביקורת באפליקציה. הוא נתן לי תג ששמו "נשמה של הרפתקנית". פתחתי חלון צ'אט וכתבתי לו "תודה". הוא שאל מתי אני מסיימת ואם נוכל לחזור ביחד.

כתבתי לו מתי, אבל ביקשתי לוותר הפעם על הגעה דרך הים. אוטובוסים, או משאיות, יהיו די והותר.

כשסגרתי את חלון הצ'אט, שמתי לב שהאפליקציה המשיכה לפעול. רציתי לסגור אותה. ממילא היא שתתה המון סוללה וכל שנדרש כדי להיפטר ממנה הוא סוואייפ אחד למעלה.

"סיון, ראית את המייל ששלחתי הבוקר?", קרא מעבר לכתף שלי אחד המנהלים. לא טרחתי לבדוק מי זה. כולם שמעו בינתיים איך הגעתי לעבודה. המחשבה שהצלחתי לעשות זאת ולבדוק מיילים במקביל הייתה מגוחכת.

בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה

תשומת לבי רותקה למסך, שם החיצים המשיכו לזהור, ואולי הפעם לא הבינה המלאכותית, אלא התושייה שלי, היא שמתחה אותם ממקום למקום. החיצים הציעו לי כמה אפשרויות: עבודה (9 שעות), בטן-גב (2 שעות), אהבה (12 דק'). נכנסתי שוב לפרופיל של גדי. מתברר שבזמן שהתחלתי את היום, הוא עדיין נמצא בדרך לעבודה. הוא הלך ברגל, בחום הקופח, כל הדרך להרצליה בי"ת, מעבר לגשר של הרכבת.

"אני כבר חוזרת", אמרתי.

"אבל הרגע הגעת", קרא אותו מנהל מעבר לכתפי. הסתובבתי אליו. אמרתי לו, מבלי למצמץ: "אני אתחיל לענות בינתיים למיילים, אל תדאג".

"אבל העבודה…"

"מקסימום אני אישאר קצת. זה לא שאני מתלהבת לחזור הביתה, אחרי מה שראיתי בדרך".

הוא הנהן, לא מתרשם במיוחד. לא היה אכפת לי. מבחינתי, לא עשיתי את המסע הארוך הזה רק כדי לשבת במזגן מול מחשב, מרחק של עשרה קילומטרים מהבית. הייתה לי משימה אחרת, גם לא הייתי מודעת אליה כשקמתי בבוקר.

יצאתי מהמשרד, לא שוכחת להעביר את האצבע שלי במכשיר ספירת הנוכחות. לא ידעתי מתי אני הולכת לחזור. כתבתי לגדי שאני בדרך ללוות אותו, עם בקבוק מים קרים. הוא שלח לי אימוג'י נדהם וכתב: "התחלקת על השכל? כנסי למשרד, הכול טוב".

"אני אכנס אחר כך", כתבתי.

"הבוס שלך לא יכעס?"

"הבוס שלי היה יכול לתת לי לעבוד מהבית", כתבתי.

כל החצים מובילים לכאן (Image by ColdKei from Pixabay)

עקבתי אחרי הסמן המהבהב של גדי על המפה. מצאתי אותו כעבור עשרים דקות, ממתין לי בצל של הגשר ליד הרכבת. הוא היה במרחק הליכה של שלוש דקות מהמשרד, או כך לפחות הוא אמר, כשמלמל בנוסף "תודה רבה" ולקח מהמים שלוק גדול. אחר כך החלפנו מספרים, כדי שנוכל לתקשר גם מחוץ לאפליקציה. התיישבנו עוד כמה דקות לנוח מהחום כשאנו משקיפים על המסילה הריקה. יכולתי להישבע שגם היא יצרה חץ כלשהו, או בעצם שניים. הם הובילו אחד לשני, ויצרו מסלול שהתחיל איפה שהוא נגמר. המסלול הזה הוביל אותי לגדי וגם ממנו, ולמרות שהוא הסתיים לעת עתה, הייתה לי הרגשה שאת המסע שהוא לקח אותי אליו, אני רק התחלתי.

טארגאריין במקום סטארק: ביקורת על "אש ודם"

הפריקוול של ג'ורג' ר"ר מרטין לעלילת "שיר של אש ושל קרח" דווקא קל לקריאה יותר מהסדרה המקורית – וטוב שכך

ג'ורג' ר"ר מרטין הוא כנראה הכותב האטי בהיסטוריה. הספר הראשון בסדרת "שיר של אש ושל קרח", שפרסמה אותו יותר מכל דבר שכתב לפני כן (ויש שיגידו, גם לאחר מכן), יצא לאור בשנת 1996. ארבע עשרה שנים וחמישה כרכים לאחר מכן, הסדרה טרם הגיעה אל סיומה. גם העובדה שהעיבוד הטלוויזיוני כבר הסתיים, ושהפרנצ'ייז המבוסס עליו הפיק רווח של יותר משני מיליארד דולר לזכיינית HBO, לא גרמה למרטין להזדרז. בינתיים, נראה שהסופר האמריקני משתעשע ברעיונות אחרים הקשורים לעולם של ווסטרוז. אחד מהם הוא יצירת ספין-אוף המגוללת את תולדותיה של שושלת טארגאריין. שושלת, שכזכור באה אל קצה כמה עשרות שנים לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות ב-"שיר של אש ושל קרח", על אנשיה ודרקוניה.

עוד פוסטים על או בהשראת "משחקי הכס":

אז הדבר הראשון שיש לומר על "אש ודם" הוא שדווקא לא מתוארים שם האירועים שהביאו לקצה את השושלת, לרבות הרצח המדובר של "המלך המטורף" אאיריז ויורשו היחיד בידי ג'יימי לאניסטר (שנודע מאז בכינוי "קוטל מלך") ורוברט באראתיאון (שהוכתר למלך החדש). למעשה, בניגוד למה שמשתמע מהכריכה האחורית, הספר מגולל "רק" את 150 השנים הראשונות בתולדות השושלת, לרבות עלייתו של הכובש אאיגון לשלטון והניסיונות של יורשיו להמשיך להחזיק בכס הברזל. זה לא בהכרח דבר רע, שכן 650 עמודיו של הרומן בעברית נקראים בשקיקה. זה פשוט קצת מאכזב, במיוחד עבור מעריציה המושבעים של הסדרה, שצלחו את הסאגה בתקווה להשלים פערים ספרותיים.

מה שכן יש ב-"אש ודם" הוא כל מה שהפך את סדרת "שיר של" (כך נקרא לה מעתה) להצלחה מסחררת, רק במינונים נמוכים יותר. עדיין מדובר בסאגה של משפחה הנאבקת לשרוד את תהפוכות הזמן, לרבות מאבקים פוליטיים, מלחמות ורומנים שנויים במחלוקת. רק שהפעם מרטין "תופס מרחק" מהדמויות ומעדיף לספר את סיפורן מזווית היסטוריונית, להבדיל מהזווית האישית שניסתה להאיר על כל אחד ואחת מבני משפחת סטארק. התוצאה היא יצירה שבה בעת מגוללת היסטוריה פיקטיבית, בכלים מעין מדעיים (שיכולים לאשש אם מאורע מסוים אכן התרחש או לא) וגם מהווה סאטירה על אותו סגנון כתיבה. מרטין מציין אם מלומד פיקטיבי מתעב דמות מסוימת, מה שגורם לו לתאר אותה בצורה שלילית יותר, וגם מתייחס בספקנות לסיפוריו של גמד בשם פטריון, הידוע בעלילותיו הפורנוגרפיות.

סרטון המסביר את שורשיה של אחת הדמויות השנויות במחלוקת ברומן, ראינירה טארגאריין

כדי כך, למרבה האירוניה, מרטין גם כותב מעין סאטירה על הכתיבה שלו עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי ב-"שיר של", ובסדרת הטלוויזיה המבוססת על הספרים. תיאורי השדיים והמשגלים מוקעים כאן כ-"מוגזמים" ולעתים אף כלא קשורים בעליל למציאות, ועם זאת מרטין מרבה להביא אותם כלשונם או לתמצת אותם, כנראה כדי לספק את המעריצים הוותיקים יותר.

מחול מהיר מאוד

בהיעדר התמקדות בנפש הדמויות, פורנוגרפיה, או תיאורים היסטוריים מתישים, מרטין מתמקד בסיפור. הסיפור של "אש ודם", הגם שהוא מתפרש על פני 150 שנה, מהיר מאוד. כבר בעמודים הראשונים אנו נוכחים במסע הכיבושים של אאיגון ונשותיו-אחיותיו, שבסיכומו הטארגאריינים שולטים בווסטרוז. כל שליט שיבוא אחריהם יזכה לכמה עשרות עד מאות עמודים לפני שיפנה את מקומו לבא בתור בסדר הירושה, או מי שחומד את מקומו. אפילו הקרבות הידועים בתור "מחול הדרקונים", שהקנו לספר את שמו, חולפים כה מהר עד שגם הם מרגישים כמו משק כנפיים של דרקון, שיורק אש ונוסק שוב לשמיים. לא מפתיע, אם כן, שבעמודיו האחרונים, "אש ודם" נקרא כמו סדרת טלוויזיה מותחת, שמגיעה לשיא דרמטי בעונתה הראשונה.

 אני חייבת גם לציין שהתרשמתי מהפרשנות החדשה של מרטין למורשת של בני טארגאריין. האופן בו תוארו בסדרת "שיר של", בין השאר דרך דמויות כמו וייסריז ודאינריז, גרמה לי לחשוב עליהם כעל בני תערובת של דרקונים ובני אדם, שדוגלים בטוהר הגזע ומצדיקים בשמו את המנהג לגילוי עריות. "אש ודם" נוקט בגישה סלחנית יותר, בין השאר כי הוא מציג את מאמציהם של הטארגאריינים להצדיק את המסורת שלהם בפני גורמי דת. על פי גישה זו, הטארגאריינים הם בסך הכול בני אדם (למרות שהם משתדלים להימנע מהגדרה זו). בני אדם שאין להם ברירה, אלא לבטוח אחד בשני, בין השאר משום שבכל רגע יכול להתמנות רוכב דרקונים שאינו בן למשפחה שלהם ושעשוי לקרוא תיגר על היתרון המשמעותי היחיד שיש להם בכל שדה קרב – הדרקונים.

סיפורה של דמות שנויה במחלוקת נוספת, "מאיגור האכזר"

אם מרטין קיווה לחמוק לזמן מה מהלחץ של כתיבת הכרך השישי של "שיר של" באמצעות "אש ודם", כנראה שתקוותיו נכזבו. עוד בטרם יבשה הדיו על המהדורה הראשונה, הודיעה HBO שתעבד את "אש ודם" למסך הקטן. הסדרה אומנם עלולה בסופו של דבר לא להאריך ימים, כפי שקרה לפיילוט של "הלילה הארוך" על פלישת המהלכים הלבנים, אבל הרווח – לפחות עבור מרטין – מובטח. למרבה הצער, הדבר לא מבטיח שיישב במהרה לכתוב את ההמשך המיוחל של "אש ודם", או כל יצירה אחרת. בהתחשב בכך שמרטין גם מתגורר בניו ג'רזי, קרוב למוקד ההתפרצות של הקורונה, נותר לנו רק לאחל לו שישמור על בריאות איתנה, יבזבז את הונו בתבונה ולעולם לא יפסיק לכתוב.

ציון: 4.5

"אש ודם", מאת ג'ורג' ר"ר מרטין. מאנגלית: צפריר גרוסמן. אופוס הוצאה לאור. 650 עמ'

דירוג: 4 מתוך 5.

עד שכל המדינות יהיו ירוקות: ספרי מסעות לקרוא בסגר

בחלוקה לפי יבשות שהטיסות אליהן בוטלו

כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.

עוד פוסטים עם רשימות קריאה:

מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.

סין העתיקה:

קיסרית/ שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.

גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם. 

האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.

a temple in ancient china
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)

יפן המסורתית:

פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".

ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.

a red shrine in japan

אירופה הקלאסית:

האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין. 

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.

המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.

a grey metal post lamp
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)

ארה"ב:

אלים אמריקנים/ ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".

בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.

חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.

NY times square
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)

אמריקה הדרומית:

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.

דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.

Machu Picchu Mexico
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)

אוסטרליה:

ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.

שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני. 

פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.

בית האופרה בסידני
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)

מדינות אפריקה:

היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.

השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.

כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.

 a giraffe observing the sunset
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)

ספרי מסעות כלליים:

דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.

20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?

person holding a compass
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)

עולמות אחרים:

היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר. 

עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.

המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים. 

men with a led headline observing the skies
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

חיינו, אבל לא בשבילנו

סיפור קצר שדווקא נכתב לפני עידן הקורונה

סיפור קצר שדווקא נכתב לפני עידן הקורונה

עוד סיפורים שפורסמו בלעדית בבלוג:

גם אותי המשבר הכלכלי תפס לא מוכן. לא מזמן מלאו לי שלושים. עוד לא הייתה לי דירה משלי. הייתי מועסק, ועוד במשרד גדול, עם משכורת לא רעה בכלל, אבל כשהמשרד נסגר, קרו לי שני דברים. הראשון הוא שפוטרתי. השני הוא שנאלצתי לעזוב את הדירה בגבעתיים.

חזרתי לגור אצל ההורים. הייתי שבוז לגמרי. אמרתי לעצמי שיש הרבה במצב שלי, אבל לא ראיתי אותם בשום מקום. ברשתות החברתיות כולם המשיכו להתלונן על הדתה ועל מזג האוויר. בדיעבד הבנתי שאני הייתי אחד הראשונים שהושפעו, ושהשינוי חלחל לאט.

ראיתי המון סדרות. התחלתי לעשות מטלות בית. בין לבין, התחלתי לחפש דירה חדשה, כי לא ראיתי את עצמי ממשיך לגור בבית. אני לא זוכר באיזה שלב זה קרה ואיך היא קיבלה את המספר שלי, אבל אני זוכר את הצלצול ממספר חסוי ואת ההיסוס שלה כששאלה אותי: "אתה עובר דירה בקרוב?"

כמה אופטימיות, חשבתי.

"כנראה. אני עוד לא יודע", אמרתי, מנסה לא לשבור את רוחה.

"יכולה לעניין אותך הצעה משתלמת לטריפל של כבלים, אינטרנט וטלפון?"

לא, חשבתי, ממש לא. באיזו מאה את חיה? מי משתמש בטלפון קווי? אבל היא הייתה חמודה. הקול שלה היו גבוה, אבל לא גבוה מדי, וצרוב בסיומות. היא הקרינה רוגע וסבלנות שלא הייתי מצפה להם אצל אשת מכירות, אפילו שאחרי מכסת הלידים היומית הייתה אמורה להרשות לעצמה לשריין שבוע רצוף בעיר איטלקית עם חמאה לא מיובאת וספר טוב.

"אני לא יודע. לא מצאתי דירה עדיין".

"אתה מחפש, כאילו?"

"כמו כולם".

"סבבה. מה אתה אומר שאחזור אליך עוד חודש ככה, נראה אם זה רלבנטי?"

"בכיף. איך אמרת שקוראים לך?"

"עמליה. אני אהיה איתך בקשר".

representative on a call center
קול מנחם ללא פנים (Image by Gundula Vogel from Pixabay)

רציתי לומר שיש לה שם יפה, שם של פעם, והפעם להתכוון לזה, אבל היא כבר ניתקה. אולי טוב שכך, אמרתי לעצמי. אולי היא עובדת בסוג המקומות האלה שמחזיקים את עצמם דרך זה שהם מודדים למוקדנים את הזמן על הקו, ואולי אפילו מקליטים את השיחות. אני יכול להבין את זה, ומצד שני, לא היה לי מושג אם אצליח למצוא דירה תוך חודש. לא היה לי מושג אפילו אם אמצא עבודה, בהתחשב בכך שכל מודעות הדרושים במקצוע שלי פורסמו מחדש כך שיתאימו לאדם חסר ניסיון עם "הרבה רעב", שם קוד לשכר נמוך מאוד. בלי עבודה, לא יכולתי להרשות לעצמי דירה. ובלי דירה, לא הייתה לעמליה סיבה לדבר אתי מעבר למשפט אחד.

כן יכולתי לדבר עם אנשים אחרים במצב שלי, ומתברר שהיו לא מעט כאלה. הייתה לנו קבוצה בפייסבוק שנקראה "המובטלים החדשים". לא כי לא היו יותר מובטלים מהסוג הישן, אלא כי רוב האנשים בקבוצה הזאת לא היו מובטלים מעולם. כשהגיעה תקופת האבטלה, ואז נמשכה, הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. לא במפתיע, הם היו אנשים מוכשרים, או כך לפחות השתמע מפרופיל הפייסבוק שלהם, שהכיל שמות מפוצצים של תארים ושל חברות הייטק.

לא חשבתי שאמצא עבודה לפניהם. כשהטלפון הראה צלצול ממספר חסוי, לא בדיוק חשבתי שמדובר בהצעת עבודה. הייתי מופתע אם היו מתקשרים אליי ממילואים.

"הי, נוי".

"הי, מי זאת?"

"עמליה. דיברנו לפני חודש בערך. מצאת דירה?"

"נראה לך? את קוראת חדשות?"

"אני רק שואלת".

"סליחה, לא התכוונתי. תודה שהתקשרת".

"זאת העבודה שלי".

"תגידי, איך מגיעים להיות מוקדן?"

"עושים קורס מהבית, נבחנים ואז מתקינים איזו תוכנה על הטלפון. למה, אתה רוצה להגיש קורות חיים?"

"את עובדת מהבית?"

"לא שומעים רעשי רקע של משאיות זבל?"

"אממם, לא".

"נו, כבר לא כזה מוקדם. אבל אם אתה מעוניין, יש מבצע חבר מביא חבר".

"אז אני חבר".

"תהיה גם חבר של המעסיק שלי אם תעבור דירה".

"סורי, אני עוד לא שם, אבל תודה שהתקשרת. תחזרי אליי עוד חודש ככה?"

"אין בעיה".

היה משהו מעורר קנאה בסבלנות של עמליה. היא חיכתה לי חודש אחר חודש, בידיעה שאני עדיין עשוי לחתום אצלה, ושאף נציג אחר לא יגנוב אותי בינתיים. היא בנתה על כך שעדיין תמשיך להיות מוקדנית, שהעבודה לא תשחק אותה ושהמוקד לא יפשוט בינתיים את הרגל. היא הייתה ההפך המוחלט ממדד תל אביב בבורסה, שהמשיך להתרסק חדשות לבקרים.

הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים.

ובזמן שעמליה המתינה לי, החיים נמשכו. הבוס שלי רצה להיפגש. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להמשיך להעסיק אותי, אבל היה צריך מישהו שיעשה לו כמה עבודות של סגירת חוזים. בחיים לא רציתי להיות עצמאי, אבל את הכסף הייתי צריך. החלטתי סופית לעזוב את אזור המרכז. הכסף שהרווחתי הספיק ליחידת דיור יפה בעמק יזרעאל, ביישוב שעד לפני חודש לא ידעתי את שמו.

לא ידעתי אם לחוש הקלה מכך שהשוק עדיין זקוק לעובדים, כי עכשיו היה קשה פי שתיים לעבוד. היינו צריכים להשקיע מחשבה בלתמחר את עצמנו ולהפקיד את המעט שהרווחנו בקרן פנסיה, שאולי גם תקרוס בעוד עשור או שניים. כשעמליה שוב התקשרה, לא ידעתי מה לענות לה.

"עברתי דירה, אבל אני לא יודע אם אני צריך טריפל", אמרתי.

"רוצה לפחות לשמוע את ההצעה?", היא שאלה.

"בטח, אבל אני אהיה כן איתך. אין לי מושג אם בסוף החודש יהיה לי מספיק לשלם שכר דירה".

"אתה לא מקבל תלוש?"

"אני עצמאי".

"גם אני".

"וואלה?"

"בטח. תעשה מה שאני עושה. תכניס כסף מכמה מקומות. ככה אם אחד מהם מבריז לך, לא תישאר בלי כלום".

"למעסיק לא אכפת שאת אומרת לי את זה?"

"לא אם אני מכניסה כסף".

"ואת מכניסה?"

"אני שומעת אותך אומר שאתה רוצה טריפל?"

"יודעת מה? כן, אבל בתנאי אחד".

"אני מקשיבה".

"תקפצי לכאן עם הטכנאי. אני מרגיש שמערכת היחסים שלנו מצדיקה היכרות פנים אל פנים".

היא היססה. לרגע חששתי שהפחדתי אותה, ואז היא צחקקה: "אתה יודע, לא חשבתי שנגיע לזה. אתה שמור לי על הטפסים הישנים".

"זה אומר משהו?"

"אה, כן. היום הכול בענן".

"אז אני מקבל יחס מיוחד?"

היא השתתקה שוב, ואז חזרה לסיומת הצרובה, היציבה: "אנחנו ניפגש, אבל אתה משלם לי על הנסיעה, ואני לא נשארת אחרי שהטכנאי הולך".

"סגור".

האם עשיתי בחוכמה שהצטרפתי לשירות שלא הייתי צריך ולא יכולתי להרשות לעצמי? כנראה שלא, אבל זה נתן לי הזדמנות לפגוש את עמליה. היא הגיעה עשרים דקות לפני הטכנאי. בחורה נמוכה, עם שמלה גדולה, לחיים רחבות וחיוך קטן ואסרטיבי, שלא הסכימה להיכנס לפני שהטכנאי הגיע.

גם היא גרה ביישוב שלא הכרתי, וגם לה היה נוף להרים. היא הסבירה לי שהייתה עצמאית הרבה לפני המשבר, בין השאר משום שהיא אימא לשניים. כששאלתי מתי הספיקה ללדת אותם, התברר שהיא דתייה לשעבר, גרושה. כשהילדים נמצאים איתה, היא האדם הכי מאושר בעולם. אבל כשהם לא, היא הכי בודדה שיש.

לא חשבתי על כך עד לאותה נקודה. רק כששוחחתי עם עמליה, הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים, שלא עניינתי אותם מעבר לתועלת הכלכלית שבי. הייתי גם בודד כי לא הכרתי את עצמי מעבר לעבודה המשעממת שהמשכתי לעשות, למרות שכעת היה לי חופש מוחלט.

agricultural fields
חופש שהוא בודד למדי (Image by Sveta Fedarava on Unsplash)

"אם הילדים היו אצלך השבוע, היית מגיעה?", שאלתי את עמליה.

"לא".

בגלל התשובה שלה, הרגשתי שטיפה כפיתי על עמליה את הנוכחות שלי. התכוונתי להניח לה כשהטכנאי סיים את מעשיו והתחיל להתקפל, אבל לאחר שכבר עלתה על טרמפ, מצאתי פתק שהשאירה. היה כתוב עליו מספר הטלפון שלה.

התחלנו לצאת. הכול היה נפלא, חוץ מהפקקים. מצאתי את עצמי מתנדב לשמור על הילדים של עמליה, רק כדי שיהיה לי תירוץ לישון אצלה על הספה ולא לחזור כל הדרך הביתה בשעות השיא. כשנשארתי, הייתי עובד אצלה. העבודה הייתה חוויה אחרת לגמרי. סוף סוף היה מישהו להתלונן מולו, לצחוק אתו, להחליף עצות על איך להתמודד עם אנשים, מישהו שהרגיש לך כמו בן אדם ולא בורג חנוט בג'ינס שננעץ שם במקרה. לא חלף הרבה זמן, ומצאתי את עצמי עובד גם לצד החברים של עמליה. הם הביאו איתם אוכל, ניהלו תורנויות בהשגחה על הילדים וידעו גם לתת אחד לשני שקט כשצריך.

ואז היא טענה שאני נמצא שם קצת יותר מדי. לא נפרדנו, היא פשוט ביקשה קצת ספייס. לא האשמתי אותה, גם ככה כשהילדים היו בסביבה לא הייתה לנו יותר מדי פרטיות, אבל יש גם דבר כזה "יותר מדי פרטיות" והרגשתי בו כשחזרתי הביתה. השקט שהשתרר הרגיש כמו הדממה שלאחר המוות.

באזור שבו אני גרתי, לא היו שותפים מזדמנים לעבודה. היו מודעות לחללי עבודה משותפים, אבל כבר הייתי בסרט הזה. בסוף אתה יושב לעבוד בתא כלא מזכוכית, מתפדח לדבר עם אנשים בהפסקת צהרים. לא רציתי לשבת ליד זרים רנדומליים. רציתי למצוא מישהי, מישהו, כמו עמליה.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור על איך הקמתי את "ספארק". האירוניה היא שלא הכרתי את האנשים שהיו שותפים לדרך. שכרתי מתכנת פה, מעצב שם, מנהל שהקדיש יממה לתכנון המוצר. תוך חודש היה לי משהו ראשוני באוויר. לא שכרתי מישהו שמבין ביחסי ציבור או בשיווק כדי לפרסם אותו. הכרתי את הבעיה שהוא נועד לפתור יותר מדי מקרוב.

כתבתי בשורת הנושא של חנויות האפליקציות שמדובר ב-"שירות היכרויות לעצמאים שעובדים מרחוק" ובהנעה לפעולה, כתבתי: "מצאו אנשים שנוח לכם לעבוד בקרבתם". הטכנולוגיה הייתה פשוטה להדהים. בסך הכול היית מתחבר דרך פייסבוק, עונה על שאלון העדפות אישיות ועושה סוואיפ ימינה ושמאלה על שותפים פוטנציאלים במרחק גאוגרפי סביר. השוני היחיד מאפליקציית היכרויות מסורתית הוא שאפשר היה לפתוח קבוצות לעבודה ולצרף ולהוריד מהן אנשים.

בלי יותר מדי קידום, חוץ מפוסט בשיתוף עם מנהלת קבוצת "המובטלים החדשים", הגענו למאה אלף הורדות. אחר כך, התקשורת עשתה עליי כותרות בתור "נוי ארדמן, מוביל מהפכת ההתארגנות מחדש בעולם העבודה". משפיענים תרמו את הבתים שלהם למשתמשים שמצאו שותפים לעבודה דרך האפליקציה. היו כבר דיבורים על היכרויות למטרת חתונה.

לא באמת הייתי זקוק לחבילת הטריפל של עמליה כדי להתעדכן בכל זה. למען האמת, לא נותר לי זמן לצפות בטלביזיה. מסת המשתמשים שנכנסה חייבה אותי לעשות שדרוגים בלתי פוסקים בשרת ובטכנולוגיה. נהיה קשה יותר ויותר לעשות חיבורים מורכבים בין אנשים, במיוחד אם התגוררו באזורים נידחים.

היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.

כשהחיבורים עבדו, האפליקציה הייתה מעין קרש הצלה. ידעתי זאת לפי המשובים, אבל אלה רק החמירו את הבעיה. העסק צמח מהר מדי. התחלתי לאבד כסף, בכמויות. לא היה לי זמן לגייס הון ממשקיעים או במימון המון. לא יכולתי לקחת הלוואה, לא עם המשאבים המוגבלים שנותרו לי. אפילו הזכאות שלי לדמי אבטלה עמדה להיגמר.

לפני המשבר, לא ידעתי שניתן לעבוד גם בהתנדבות. אני לא מדבר על עבודת חינם, אלא על עבודה שנעשית למען ארגון שמנוהל בצורה כושלת, רק כדי שיוכל לעמוד באתגר השאפתני שהציב לעצמו. עמליה הייתה הראשונה שבחרה לעשות זאת בשבילי. היא התקשרה אליי רגע לאחר שקיבלתי הודעה מאפליקציית תשלומים על העברת עשרות אלפי שקלים לחשבון.

"על לא דבר", אמרה.

"איך עשית את זה?".

"התקשרתי ללקוחות שלך", היא הסבירה: "ביקשתי תרומה. הם הבינו".

"עשית לי טלמיטינג?"

"זאת העבודה שלי".

"תודה".

מה שעמליה לא ידעה הוא שכבר הרמתי ידיים. חזרתי לגור אצל ההורים והייתי צריך הרבה יותר כסף ממה שהיא התרימה עבורי. את מעט הכסף שהעבירה, ניצלתי כדי להיפגש עם יועץ עסקי. הוא אמר לי את האמת שלא רציתי לשמוע.

בלילה שלפני המעבר, לא ישנתי. המחשבות התרוצצו לכל עבר בין מה שידעתי שהגיוני ונכון לעשות לבין מה שהלב שלי אמר שהוא חובה, במיוחד אחרי המאמצים של עמליה. רק בבוקר, הבנתי שלא הייתה לי ברירה אחרת, אם לא רציתי לאבד את הכול. פתחתי את ממשק המשתמש ותמחרתי כל פונקציה בתוכנה, בהתאם למה שהיועץ המליץ לי.

כמות המשתמשים ירדה.

הרבה כסף התחיל להיכנס.

זה היה הרבה יותר ממה שהייתי צריך כדי לשכור לעצמי את אחת מדירות הרפאים שהתפנו באזור המרכז. יותר גם מכפי שהייתי צריך כדי להפסיק לשלוח קורות חיים, או לעבור עם עמליה לדירת ארבעה חדרים.

אבל עמליה הפסיקה לענות לי להודעות ולטלפונים. לא הייתי צריך לשמוע את הקול שלה כדי לדעת שהיא כועסת. היא העלתה פוסטים זועמים, כמו כל הפיד שלי בפייסבוק, ותייגה אותי. שמתי את הטלפון על מצב טיסה. רכשתי נפח אחסון בשרת טוב יותר, לצד שירותים של חברת מפתחי אלגוריתמיים שהייתה אמורה לעשות עבודה הרבה יותר טובה בחיבור בין משתמשים ולחסוך לי את השאלון המתיש. עם השקט הפסטורלי ששרר סביבי, תקתקתי את העניינים די מהר ונסעתי לעמליה.

היא לא הייתה בבית. היא חסמה אותי בטלפון שלה ובכל אמצעי תקשורת אפשרי. ידעתי מה עובר לה בראש. היא חשבה שאני נוכל, שניצלתי אותה כדי לגייס את הכסף שהייתי צריך בשביל לעשות מונטיזציה, כלומר כסף, מבדידות של אנשים.

dating app
התאמה ידנית שהיא בעצם אוטומטית (Image by Tumisu from Pixabay)

רציתי להסביר שעשיתי את מה שהייתי צריך בשביל לשרוד, אבל ידעתי שאני והיא רואים הישרדות באור אחר. היא לא הייתה בבית שלה או בבתים של חברים, או שהחברים שלה לא רצו לומר שהיא שם. ניסיתי להשיג את הטלפון הקווי שלה, אבל מתברר שלא היה לה כזה. כתבתי לה, על גבי נייר, שאני מצטער, אבל לא באמת מצטער. בשורה התחתונה, זה עבד. אם יש לה רעיון טוב יותר, או שהיא רואה את עצמה ממשיכה לפרנס שני ילדים מחיבור של שלוש משכורות בשעות משתנות, היא מוזמנת לעדכן אותי.

התשובה שלה הגיעה כעבור שבוע, במעטפה דקה. עמליה צולמה שם, ללא פנים וללא פלג גוף תחתון. היא חיבקה את הבטן שלה, הלבושה בבד דק, ונדרש לי רגע להבין שמדובר בכרס של היריון. בגב התמונה היא כתבה שאלה אחת בלבד: "היית שם תג מחיר על זה?"

אם הייתי יכול לענות לה, הייתי אומר שלעולם לא, שלחיים אין מחיר.

"אבל להיכרות שהובילה לחיים האלה יש?", היא הייתה שואלת.

"גם להיכרות שלנו היה מחיר".

"תינוק תמורת חבילת טריפל?"

"פלוס ריבית".

ואז, כלומר – אחרי שהרשיתי לעצמי לנחש את מין היילוד, עלה לי רעיון. עמליה לא הייתה מוכנה להסכים לחיות אתי, לא במתכונת שבה אני הכתבתי לה. אבל בתור נציגת טלימיטינג, היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.

זה בדיוק מה שעשיתי כשהורדתי את תגי המחיר מהפונקציות באפליקציה. במקום זאת, הצבתי למשתמשים את האפשרות לתרום "משאבים" לשירות: מרחב, בעלי מקצוע שירצו לשמש מנטורים, שעות עבודה בתשלום למי שהיה לו חודש חלש. מספר המשתמשים שוב עלה. הרווחים הצטמצמו, אבל לא משמעותית. מתברר שאנשים היו מוכנים לתרום לשירות שעשה להם טוב, בדיוק כפי שעמליה האמינה.

במקביל, פתחתי אפליקציה נוספת, עם תכנות כמעט זהה ועיצוב בצבעי פסטל. הפעם, המטרה הייתה לשדך בין הורים בחופשת לידה והורים לעתיד כשהם מנווטים בסבך המשימות שלקראת הבאת ילד לעולם. נוספו שם אפשרויות להתחלק אקטיבית במטלות, למנות אחראי תורן שישגיח על הילדים ולחלוק טיפים על מדיניות של לקוחות כלפי הורים.

אני הייתי המשתמש הראשון שצורף לשם. זאת הייתה סוג של הצהרה, פמיניסטית ואישית. הייתי מוכן להתקרב לאור הזרקורים, להכריז שאני הופך לאבא ומרשה לעצמי לחלום שמי שיישא את הגנים שלי יגדל בעולם שוויוני. עולם, שבו דווקא עבודה יכולה להיות המפלט שבזכותו הורות נעשית פחות בודדה ואף מאפשרת להורים להגשים את עצמם, בלי קשר לאם הם גברים או נשים, ממעמד חברתי גבוה או נמוך.

עמליה הייתה המשתמשת השנייה שהצטרפה.

היה בינינו מאץ'.

לא היה לכך שום קשר למספר המשתמשים או לאלגוריתם. אני נשבע.

עדיין הייתי חסום אצלה כשנפגשנו. הרגשתי שהיא לא קונה את השינוי שעברתי, אבל היא כן אהבה את הרעיונות הנוספים שהצגתי. כשהצגתי את אותם רעיונות בפני משקיעים, ובהמשך בבורסה, היה לי קל בהרבה להראות עד כמה אני מאמין בחלומות שיש לי, גם אם המציאות היא כל כך בלתי צפויה שאי אפשר לסמוך עליה שלא תתנפץ לי בפנים כשיש לה הזדמנות.

coworking space
ביחד אבל לחוד (Photo by Ksenia Chernaya from Pexels)

אני עדיין במאגר של האפליקציה-הבת, ועוד חמש אחרות. האלגוריתם טרם שידך לי שותף אחר מלבד עמליה. אנחנו גרים בבית שלה. שיפצנו אותו כך שיהיו בו חדרים נפרדים לילדים. הם קצת יותר גדולים עכשיו, אז כשהם מגיעים, הם משגיחים גם על הילד המשותף שלי ושל עמליה (וזה באמת בן), מה שמאפשר לשנינו לצאת להליכה בחוץ.

אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר העבודה, שם אנחנו מתחברים לחברים שיושבים איתנו, פלוס כמה מאות בעלי מקצוע במרחק חיוג. חבילת "הטריפל" שלנו שודרגה כך שתעמוד בעומס המשתמשים שמופעל עליה בכל שעות היממה. אנחנו מסיימים מתי שמסיימים, ועושים את מה שאנחנו צריכים לעשות בלי לדחות לאחר כך, בלי "להעביר את הזמן" ובלי לתת תירוצים למישהו אחר.

העבודה היא חיינו, משום שאנחנו מקדישים אותה למשהו שאנחנו באמת מאמינים בו. היא לא בשבילנו, אותנו כבר מאוחר להציל. אבל בתקווה, היא תהיה בשביל הדורות הבאים. הם ממילא לא מכירים משהו אחר.

לקרוא את Grit ברבע שעה: על אפליקציית Blinkist

האפליקציה שמסכמת מגוון ספרי עיון נפלאים מציעה החודש מנוי פרימיום בחינם. למי זה מתאים?

האפליקציה שמסכמת מגוון ספרי עיון מציעה החודש מנוי פרימיום בחינם. למי זה מתאים?

Blinkist היא אפליקציה שמכילה סיכומים של ספרי עיון, מז'אנרים כמו פילוסופיה וממואר ועד ספרי עידן חדש ומיניות. את כל אחד מהספרים המקוצרים ניתן לשמוע או לקרוא בפרק זמן של פחות מעשרים דקות, במחיר ניסיון של 12.99$ לחודש (מחיר של ספר בודד באמזון), או במנוי שנתי תמורת 79.99$.

עוד פוסטים על ספרות וטכנולוגיה:

דווקא עכשיו, בחודש אפריל מוכה הקורונה, Blinkist  מציעה מנוי פרימיום לחודש ללא תשלום. למה האפליקציה מציעה מנוי פרימיום דווקא בתקופה שבה יש לאנשים זמן לקרוא, על כך אין לי תשובה. אני כן אסירת תודה על תקופת החסד שניתנה לי לבחון את Blinkist, משום שהיא אפשרה לי להתעדכן בתוכן של ספרים שאחרת כנראה לא הייתי מגיעה אליהם. ובכל זאת, השימוש באפליקציה מעלה לא מעט שאלות, בעיקר בנוגע לחוויה שבקריאת או שמיעת "סיכום ספר", כמו גם לגבי היכולת ללמוד ממנו או לדון בו עם אחרים.

אין לי ראש לקריאות ארוכות

Blinkist לא לבד בין החברות שמציעות למשתמשים תוכן מקוצר (או מאומלק, כפי שהישראלים היו מעדיפים לקרוא לו). בדפדפן של סטודנטים רבים שמורה Spark Notes, שמציעה סיכומים של מגוון יצירות קלאסיות. אחרים מכירים את החברה הישראלית Summorai שמציעה סיכומים קצרים בגרסת שמע של הרצאות ומאמרים, שאפשר להקשיב להם תוך כדי שמקפלים כביסה או קופצים להביא את הילד מהגן. לפורמט הזה אפילו הומצא שם: "מיקרו פודקאסט".

כתבתי בעבר על החסרונות שבפורמט הזה. העיקרי שבהם, כפי שמחקרים מראים, הוא היעדר היכולת להפנים את התוכן של הסיכומים – במיוחד אם אלה נמסרו בגרסת שמע. אנשים שמטים תשומת לב חלקית לדברים שהם שומעים פשוט לא נוטים לזכור חלקים ניכרים מהם. לכך יש להוסיף את הנטייה של סיפורים רבים לאבד מהמורכבות שלהם ברגע שמנסים לתמצת אותם בעל פה. רק נסו לדמיין את עצמכם משחזרים בכמה שורות את ההתרחשויות המטורפות של סדרות תעודה כמו Tiger King, Wild Wild Country או Don't F*ck With Cats. לא מן הנמנע שתישמעו מגוחכים לא פחות מג'ו אקזוטיק כשהוא מעליל עלילות על קרול בסקין.

headphones, book and mobile phone
לצריכה "על הדרך" (Photo by Aaron Burden on Unsplash)

למרות כל אלה, יש לזכור שחברות כמו Blinkist ו-Summorai פונות מראש לאנשים שלאו דווקא לא רוצים לקרוא טקסטים ארוכים (או "חפירות"), אלא פשוט לא מוצאים משבצת בסדר היום לעשות זאת: סטודנטים, יזמים, מנהלים, חוקרים ואנשים שמחפשים פתרון לבעיה מסוימת. לא בכדי, Blinkist כותבים בעמוד הבית שלהם שהשירות מיועד "לאנשים העסוקים ביותר בכדור הארץ". עבור אותם אנשים, שירות סיכומים שכזה הוא בגדר חבל הצלה של ממש, ולו משום שהוא חוסך באחד המשאבים היקרים שיש היום: זמן.

עשרים דקות או פחות

הספרייה של Blinkist מרשימה בהיקפה. אחרי חיפוש שטחי למדי, בעיקר אחר כותרים שסימנתי פעם בתור to-read באפליקציית Goodreads, הספרייה שלי מכילה היום לא פחות משלושים ספרים מקוצרים (!). בין השאר, ניתן למצוא שם את "אבא עשיר, אבא עני" של רוברט קיוסאקי, "לחשוב מהר, לחשוב לאט" של דניאל כהנמן, "מיתולוגיה" של אדית המילטון ו-"ההיסטוריה של אלוהים" של קארן אמסטרונג. כל הכותרים הנ"ל הם באנגלית, אם כי למיטב הבנתי, כל הכותרים של האפליקציה זמינים גם בגרמנית.

לסיכומים של Blinkist אפשר להאזין, ישירות דרך האפליקציה, או לקרוא, באפליקציה או באתר. את הסיכומים הכתובים אפילו אפשר לשלוח לקינדל, אם כי אני לא מצאתי את הפורמט הכתוב ידידותי יותר בקורא ספרים אלקטרוני בהשוואה לאפליקציה. זמן הקריאה, בדיוק כפי שמובטח, נע בין עשר לעשרים דקות.

man holding a amagazine
ספר שלם בשני עמודים – המחשה של פריסת הסיכומים באפליקציה  (Photo by Austin Distel on Unsplash) – את הסיכומים עצמם לא ניתן לצלם בשל זכויות יוצרים

הסיכומים, הן בגרסת הקריאה והן בגרסת השמע, קלים לשמיעה ולהבנה. הם מלווים בנקודות לסיכום בסיום כל פרק ומוקראים באמצעות קריין שנבחר בקפידה, בהתאם לאופי הטקסט. A Spy Among Friends, למשל, שעוסק בקורותיו של סוכן כפול מבריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה – מוקרא על ידי שחקן בריטי.

בשבח הבּולטים

בתשובה לשאלת השאלות, אם חוויית הקריאה המקוצרת שקולה לחוויית הקריאה של הספר המלא – התשובה מורכבת. Blinkist עושה עבודה מעולה בלתמצת ספרים שמבוססים על טענה מסוימת או על מחקר יחיד. יזמים, לדוגמה, יוכלו להתעדכן דרכו בספרים קנוניים כגון The Lean Startup ואנשים שמעוניינים לשפר את איכות השינה שלהם יוכלו לקבל עצות שימושיות מ-The Sleep Solution.

Blinkist  עושה עבודה קצת פחות טובה בלסכם תחקירים שעומד מאחוריהם סיפור מורכב. התקציר שלו ל-Bad Blood עושה עוול, לפחות בעיניי, לספר של ג'ון קריירו והסרט הדוקומנטרי של HBO באותו שם. הוא רחוק מלצלול לעומק הדרמה שמאחורי הזיוף של תראנוס, הסטארט אפ של אליזבת הולמס שהתגלה כהונאה. גם A Spy Among Friends מתקשה, ב-18 דקות התקציר שהוקצו לו, לשמור על רצף קוהרנטי שיבהיר איפה הגיבור היה בכל נקודת זמן ומה רצף האירועים שהוביל אותו להפוך למרגל או לבגוד בעמו, יותר מפעם אחת.

לזכות Blinkist ייאמר שהם מפגינים מודעות למגבלות הפלטפורמה. לאחרונה נוספה שם אפשרות לרכוש ספרי אודיו בגרסה לא מקוצרת, ואף במחירים זולים יותר מאלה שאצל המתחרה המוביל Audible. סקירה קצרה של רבי המכר בקטגוריה זו מגלה את כל אותם ספרים שרבים מעדיפים לקרוא את הגרסה המלאה שלהם, ובהם הביוגרפיה של אילון מאסק ו-"קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. גם במקרה שרב-המכר כבר מקוצר באפליקציה, מדובר באופציה משתלמת – שמאפשרת לרכוש את הספר בתעריף מוזל אם התקציר סקרן אתכם.

אז מה עדיף – Blinkist או Audible?

בעמוד של כל ספר באפליקציה כותבים עורכי התוכן למי, לדעתם, הוא מיועד. באותה מתכונת, אני מסכמת ש-Blinkist מיועדת בעיקר:

  • לאנשים שצריכים לקרוא הרבה ספרים במעט זמן – לרבות סטודנטים, מורים, חוקרים ואנשי קריירה.
  • לאנשים שמבקשים "לטעום" מספר לפני שהם רוכשים את הגרסה המלאה שלו.
  • לאנשים שרוצים להכיר את הקאנון בז'אנר מסוים, מבלי להשקיע בקריאה מעמיקה שלו.

ומה עם קהל היעד המתבקש של האפליקציה – אלה שרוצים להפגין ידע בספר שמעולם לא קראו? דווקא להם אני פחות ממליצה על השירות.  כפי שציינתי במקרה של Bad Blood, קיים פער בין מה שנכתב ביצירה המקורית למה שמוצא את דרכו לסיכום – והוא עלול לשים את הלא-קוראים במצב לא נעים, אם היעדר ההעמקה שלהם ייחשף.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

פרודוקטיביות היא לא מילה גסה

הדרך להתגבר על שלושה אתגרים מרכזיים בכתיבה ולכתוב יותר

הדרך להתגבר על שלושה אתגרים מרכזיים בכתיבה ולכתוב יותר

אחרי הפוסט שבו סיפרתי איך תכננתי את כתיבת הרומן שלי כמו ניהול פרויקט לכל דבר ועניין, קיבלתי לא מעט תגובות. חלק היה חיובי, חלק פחות. נראה שכשזה נוגע לכתיבה, עדיין יש הילת קדושה מסוימת לדרור שהפעולה עצמה מאפשרת, לעומת הארגון שלדעתי נדרש כדי להפיק יצירה מההתחלה ועד הסוף.

הפוסט הזה לא בא לשכנע שאופן העבודה שלי הוא זה שעדיף לכותבים המעוניינים לסיים את מלאכתם בפרק זמן סביר. מי שמעדיף לכתוב וללקט, לשרבט ולארגן בדיעבד, יעשה זאת בכל מקרה. אבל המסר שאני מנסה להעביר בכל פעם שאני מדברת על אנשים על פרודוקטיביות, הוא שגישה מעשית לא אמורה להלחיץ ולדחוף למשמעת. להפך, המטרה של עשייה פרודוקטיבית היא להוכיח שיש דרך רגועה יותר לעשות דברים. הדרך הזאת מאפשרת לנו להיות בקיאים בצורה מיטבית בעולם שיצרנו ועדיין לתמרן אותו בצורה יצירתית, שמניבה סיפור מרתק.

עוד פוסטים על כתיבה:

אז איך עובדים בצורה פרודוקטיבית יותר? קודם כל, נגדיר את הדברים שמקשים עלינו לכתוב. אחר כך, נמנה את העזרים הטכנולוגיים שעוזרים לנו למזער את ההפרעה, כך שתפגע בשטף הכתיבה שלנו כמה שפחות. כמו שאני רואה את זה, האתגרים המרכזיים שמקשים על כותבים לעבוד הם:

  1. הסחות דעת
  2. פיזור ידע
  3. עבודה לא ממוקדת

יומן פתוח עם משימות
מחברת פתוחה (Photo by Estée Janssens on Unsplash)

הנה כמה הצעות להתמודדות עם כל אתגר, כדי לשפר את האופן שבו אנו ניגשים לכתיבה:

  1. הסחות דעת

את הגורם הראשון אני מניחה שכולם מכירים, בלי קשר לאם הם עוסקים בכתיבה או לא. קשה מאוד היום להתרכז במשימה אחת לאורך זמן עם שלל הנוטיפיקציות מהטלפון ושאר הצלצולים שתובעים את תשומת לבנו. אז מטבע הדברים, הדבר הראשון שאני מציעה הוא להשתיק את הטלפון, ולא רק כשכותבים (לי אישית אין מושג איך הטלפון שלי נשמע כשהוא מצלצל). מי שלא מצפה לשיחה דחופה יכול גם להרשות לעצמו לשים אותו על מצב טיסה.

אם אתם עובדים על מחשב, סביר להניח שגם הוא ינסה להסיח אתכם עם הודעות דואר אלקטרוני, או שתשומת הלב שלכם תנדוד מבלי משים לפיד בפייסבוק. יש כמה דברים שאתם יכולים לעשות כדי למנוע מעצמכם את הגישה לפיתויים האלו, ובכך להפוך את הפיתוי לבלתי ישים:

  • ניתוק האינטרנט באופן זמני/ שימוש בתוסף Forest, שמקציב זמן לניתוק מהאינטרנט – אפקטיבי מאוד במזעור הסחות הדעת, אבל פחות פרקטי אם אתם מתכננים במקביל לאסוף מידע עבור כתיבת הספר.
  • Facebook Feed Eradicatorכשמו כן הוא, תוסף שמעלים את הפיד מהעמוד הראשי בפייסבוק, אם כי הוא עדיין מאפשר לכם לגשת לנוטיפיקציות והודעות פרטיות. אני אומרת שאם כבר – לכו על הסוף וכבו את הנוטיפיקציות, במיוחד מהנייד.
  • Togglתוסף שיכול גם לשמש כעזר מצוין בתרגילים של כתיבה אוטומטית, משום שאתם יכולים לעקוב באמצעותו אחר הזמן שהקדשתם בפועל לכתיבה, או להקצות מראש זמן לפעולה הזאת. אם, לדוגמה, הצלחתם להתרכז בכתיבה עשרים דקות לפני שדעתכם הוסחה, יש לכם כבר שיא ראשון לשבור.

 

  1. פיזור ידע

בניתם עולם שלם על גבי דפים ספורים בלבד. אולי גם שרטטתם קווי מתאר לכמה דמויות. כל זה טוב ויפה, אבל עד כמה אתם שולטים במידע הזה? אין צורך לשנן אותו בעל פה, אבל כן יעזור לארגן אותו במקום אחד, שתוכלו להשתמש בו לאורך זמן (כלומר, גם אם תנטשו את הפרויקט לזמן מה) או לעדכן מידע חדש on the go.

למה זה חשוב? כי רובנו לא עובדים בכתיבה במשרה מלאה, ובמהלך היום יש לא מעט משימות שתובעות את תשומת לבנו. לפעמים, בגלל אילוצי החיים, אנחנו מתנתקים מכתיבה לתקופות ארוכות, שזה בעצם כמו להתחיל לכתוב מחדש. אנחנו קוראים שוב את מה שכתבנו, מנסים להיזכר למה הרמזים המטרימים שהכנסנו אמורים להתייחס ומי הדמות שהבליחה לפתע בפרק שבע. לו רק המידע הזה היה רשום במקום מסודר שהוא לא היצירה שכתבנו….

אפשר לארגן את המידע בקלות דרך אפליקציית Evernote, שהיא מעין תחליף לפנקסים שהיינו פעם נושאים על עצמנו. עוד אפשרות היא אפליקציית גוגל דרייב, שבה אפשר לארגן את כל סוגי המסמכים, או מחברת ב-OneNote. גם תוכנות ייעודיות לכתיבת ספרים, כמו Scrivener ו-Wavemaker, יעשו את העבודה. ההבדל העיקרי הוא שבאפליקציות של מיקרוסופט וב-Evernote תוכלו ליהנות מנפח אחסון מסוים בחינם, מה גם שתוכנות ייעודיות לכתיבת ספרים נוטות להיות יקרות.

 

  1. עבודה לא ממוקדת

אי אפשר להאשים כותב על שאין לו זמן לכתוב, או שהוא אינו מסוגל להתמיד בכתיבה לאורך זמן. כתיבה היא מלאכה תובענית במיוחד, בעיקר נפשית. היא אף גדולה מסכום חלקיה, כי חלקים גדולים ממנה לא רואים אור לעולם.

כותבים לא לבד בסירה הזאת. גם יזמים שמקימים סטארט אפ לא זוכים תמיד להגשים באמצעותו את כל החלומות שהיו להם לגבי איך המוצר הסופי הולך להיראות, וכנ"ל לגבי מעצבים, מתכנתים ואדריכלים – שכותבים עוד ועוד תוכניות, רק כדי למחוק או לשכתב אותן בזו אחר זו.

הפתרון לתסכול, במקרה זה, הוא לא להימנע מכתיבה – אלא לתכנן אותה בצורה חכמה יותר, מתישה פחות. התכנון  כולל, מטבע הדברים, כמות מסוימת של משימות, בהתאם לאופי היצירה שברצונכם לכתוב והמורכבות שלה. יש כמה דרכים לסדר רשימת משימות שכזאת בתוכנה לניהול משימות – ואותן אמנה כאן.

חשוב לי קודם לציין שאני מדגימה את האפשרויות על גבי Trello, משום שהוא קל לשימוש וחינמי כמעט לחלוטין. קיימות לא מעט אפשרויות נוספות בשוק –  Basecamp ,Asana, Wrike, Monday וכמובן התוכנות הייעודיות לכתיבת ספרים – אך הן כרוכות בתשלום ולעתים מורכבות מכדי שיהיה אפשר להסביר את התפעול שלהן במסגרת הפוסט הקצר הזה. מי שבכל זאת מעוניין לשמוע על החוויה שלי מהעבודה עם חלק מהן, מוזמן לעבור לפרטי.

פתיחת חשבון בטרלו היא משימה פשוטה מאין כמותה. נרשמים עם כתובת המייל או חשבון הפייסבוק. לאחר מכן, בוחרים את המטרה שלשמה אתם משתמשים בשירות (כנראה "אישית") ועיצוב כלבבכם. לאחר מכן, מתחילים למפות את הפרויקט על גבי לוח המשימות. הנה כמה הצעות לאיך לעשות זאת:

  • המחשה של הסיפור – נועדה נטו לעשות סדר ברשימת הדמויות, המקומות והאירועים

http://www.youtube.com/watch?v=XEwm4b6yHOY

  • ניהול משימות בסיסי – לעשות, בתהליכים, בוצע. מתאים לכל הכותבים.

http://www.youtube.com/watch?v=aqxsnWKYaA8

  • ניהול פרויקטים – תחקיר, כתיבה, עריכה, הפקה. שימו לב שחלוקה מסוג זה משמעה שאתם עוסקים בכל הפרויקטים בו זמנית. מתאים למי שעובד בלוח זמנים צפוף במיוחד ומשחרר בכל פעם פרק אחד.

trello board with books
דוגמה ללוח מבוסס פרויקט (מקור: https://blog.trello.com/community-perspectives-vol-1)

  • ניהול לפי לוחות זמנים – איזה חלק מהרומן אתם מתכוונים לסיים בעוד שבועיים (אם אתם כותבים במסגרת חופשת פסח, לדוגמה), איזה בעוד חודשיים ואיזה בעוד חצי שנה. מתאים מאוד למי שכותב ספר עיון.

לוח מבוסס לוח זמנים
לוח מבוסס לוח זמנים (מקור: https://www.kellyepierce.com/blog/organizing-my-novel-with-trello)

  • ניהול לפי נקודות מבט – כל דמות מקבלת עמודה משלה, כשציר הזמן יכול להיות זהה עבור כל הדמויות או שונה, כפי שנעשה לדוגמה בספרים של ג'ורג' ר.ר. מרטין.

לוח טרלו ע
לוח טרלו מבוסס דמויות (מקור: https://jilly.ca/2018/04/how-to-use-trello-to-plot-a-story-with-multiple-timelines/)

  • ניהול פרויקט בצוות – כל פרק מקבל משימה משלו והעמודה קרויה על שם הכותב שאחראי לכתוב אותה או הקורא שאמור לתת עליה משוב. לכל אנשי הצוות יש גישה ללוח הפרויקט ואפשר להקצות להם משימות באמצעותו.

עמודות עם שמות
לוח טרלו מבוסס צוות (מקור: https://www.tumblr.com/tagged/trello)

או ככה:

https://blog.trello.com/is-business-class-right-for-you

קריטריונים עמודות קהל יעד הערות
ניהול משימות בסיסי לעשות, בתהליכים, בוצע כולם
ניהול פרויקטים תחקיר, כתיבה, עריכה, הפקה עובדים בלוחות זמנים צפופים מאוד מחייב לעסוק בכל שלבי הפרויקט בו זמנית
ניהול לפי לוחות זמנים לוח זמנים לביצוע (דדליין) כותבי ספרי עיון
ניהול לפי נקודות מבט לפי דמויות כותבי ספרים עם נקודות מבט שונות ציר הזמן לא חייב להיות מקביל
ניהול פרויקט בצוות לקריאה, בעריכה, גרסה סופית עובדים בצוות (של כותבים, של קוראים) המשימות בלוח זה הן הפרקים

 

יש לא מעט הצעות נוספות לפריסת משימות בטרלו עבור כותבים. כאן יש בכלל תכנית עבודה מפורטת, כולל שימוש בצ'קליסטים ותיוגים בצבעים. בלוגרים מסוימים מעדיפים למפות באמצעות טרלו את היצירה לפי רעיונות, דמויות ופרקים – אבל אני מאמינה שזה קצת חוטא לתפקידו של טרלו כמנהל משימות, כמו גם לאפשרות התנועה בין העמודות השונות.

לסיכום, משהו בנימה אישית. אני מאמינה שלהיות אדם כותב היא לא תכונה שבאה לידי ביטוי רק כשמתיישבים לכתוב בשעות הפנאי. אדם כותב הוא בהכרח אדם יצירתי, שנאבק כל יום כדי להעלות את הרעיונות שלו על הכתב, ולא משנה אם ב-day job שלו הוא סופר, איש מכירות או מתכנת. לאדם כזה מגיע שיהיו את הכלים לרקום עור וגידים סביב הרעיונות שלו. הם לא חייבים להיות הכלים שאני הצעתי, אבל הם צריכים לאפשר לו קצת אורך נשימה במסגרת התובענות של מלאכת הכתיבה, אילוצי הזמן וריבוי הסחות הדעת שמסביב. אורך נשימה, שבסופו יש גם הקלה מסוימת – הידיעה שטיוטה נוספת הושלמה.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

איך כתבתי ספר בתוך שנתיים, תוך כדי עבודה במשרה מלאה

לא, אין דרך קלה לעשות זאת

לא, אין דרך קלה לעשות זאת

כתיבת ספר היא הרפתקה לטווח הארוך. בכך היא שונה מסיפור קצר, שאפשר לסיים ולערוך בכמה סשנים מרוכזים, או מכתיבת פוסט לבלוג הזה, שאני יכולה לסיים בכמה שעות. כמה ארוך? זה בעיקר תלוי בכם, הכותבים. האם אתם עובדים במשרה מלאה או חלקית? האם אתם כותבים בבית או מחוץ לבית? האם אתם כותבים בבוקר או בערב? והאם יש לכם ילדים ו/או כלב תובעני במיוחד?

חלפו שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב את "עיר העצמות היבשות", מותחן אימה אורבני ישראלי, במסגרת השלוחה של יוזמת חודש הכתיבה הבינלאומי (National Novel Writing Month) בתל אביב. בתקופת הזמן הזאת יצא לי לחבור ולהתייעץ לא מעט עם כותבים אחרים, בעלי נסיבות חיים מגוונות וזמן פנוי יותר או פחות משלי. רובם טרם סיימו לכתוב את הספר שלהם, ובתקווה יצליחו לעשות זאת בחודש נובמבר הנוכחי או אחריו. אלה שהצליחו, מדווחים שהעבודה נמשכה בין שנה לחמש שנים (!). מדובר אך ורק על כתיבה, כן? בלי עריכה, שיווק או משא ומתן עסקי על זכויות יוצרים.

עוד פוסטים על כתיבה:

כל זה לא אומר שהסיפורים שאתם שומעים על רומן שנכתב בסוף שבוע בבקתה פסטורלית בהרים, או במהלך תקופת אבטלה של כמה חודשים, מצוצים מהאצבע. כנראה חיים בינינו כמה אנשים מוכשרים שמסוגלים להפיק כל כך הרבה מכל כך מעט זמן פנוי. הם נדירים כמו אותם אנשים מבריקים באוניברסיטה, שהתחילו ללמוד לילה לפני מבחן ששאר הסטודנטים כססו לקראתו ציפורניים במשך חודש ויותר. רוב הכותבים לא יצליחו לכתוב את יצירת המופת שלהם, או לכל הפחות את הטיוטה הראשונה, בערב אחד. כלומר, אלא אם כן הם התכוננו לכתיבה היטב.

person with a task board היד הזאת שייכת לסופר או בלש (Photo by Alvaro Reyes on Unsplash)

מה זה אומר "להתכונן לכתיבה"?

  1. בניית עולם – בסדרת "שיר של אש ושל קרח", הדמויות מסודרות לפי בתים, בסמוך למפות רלוונטיות. המידע הזה אורגן מראש כדי לאפשר לכותב להתמצא בתוך העולם שבו היצירה מתרחשת, ושיטת הארגון הייתה תקפה גם אם "העולם" לא היה שבע ממלכות אלא רחוב צר, או אפילו חדר אחד.
  2. בניית סיפור – בסרטים רבים ממחישים זאת באמצעות לוח גדול שחוטים מקשרים בין פיסות המידע שמוצמדות אליו. ככלל, הבנייה לוקחת בחשבון מה אנחנו רוצים שיקרה קודם, מה רוצים שיקרה אחר כך. זה לא חייב להיות לינארי, כרונולוגי או אפילו קוהרנטי, ויש מדריכים רבים שיכולים ללמד איך לעשות זאת בצורה מרתקת. דבר אחד משותף לכל המדריכים האלה: הם בונים על כך שתתכננו את הסיפור שלכם לפני שתשבו לכתוב אותו. רבים מהם גם מקווים שתוכלו, בשלב יותר מאוחר, לפסול בעצמכם את החלקים הפחות מוצלחים ולהחליפם באחרים.
  3. בניית מסר – מה הסיפור שלנו בא לומר על בני אדם, על החברה, על העולם, ובמובן זה – איך הוא שונה מכל הסיפורים שקדמו לו באותו נושא או ז'אנר. אם הסיפור לא מהדהד מסר אחד בצורה ברורה, עם איזו מחשבה אנחנו רוצים להשאיר את הקוראים אחרי שיסיימו לקרוא את מה שכתבנו?

כבר תכננתי הכול. מה עכשיו?

האפשרות הראשונה היא פשוט לכתוב, להריץ סימולציות משחק בין החלקים השונים של הסיפור ולבחור את המעניינות שביניהן לתוצאה הסופית. זאת האפשרות היצירתית וכנראה גם המהנה יותר, אבל היא תשרוף לא מעט זמן. אם אתם עובדים במשרה מלאה, כנראה של תשע שעות ויותר, ועוד נוסעים בפקקים – כנראה שהיא תתיש אתכם מהר מאוד, ותמצאו את עצמכם נוטשים את הפרויקט לזמן בלתי מוגבל.

woman with vr goggles כיף להתנסות בסימולציות (Image by rawpixel from Pixabay)

האפשרות השנייה היא לתכנן את הספר כמו פרויקט מעולם העבודה. כלומר, לחלק אותו לשלבים, להקצות משאבים רלוונטיים ולהציב לוחות זמנים ויעדים. כן, זה מאוד שיטתי ובאיזה שהוא מקום, קצת מנוגד לחירות שהכתיבה אמורה לאפשר, אבל דווקא משום שזאת שיטה, אפשר לכמת אותה בתוצאות. לפני שנדבר על תוצאות, בואו נדבר על השיטה עצמה:

  1. חלוקה לשלבים – דעו בדיוק מה אתם עושים כשאתם בונים את העולם, כשאתם כותבים את הפרקים וכשאתם עורכים. השקיעו מחשבה בכמה תחקיר צריך לעשות, לרבות לאן צריך להגיע ועם מי צריך לדבר, איך הפרקים שלכם יהיו בנויים, וכמה פרקים צריך לכתוב בפועל.
  2. משאבים רלבנטיים – לצורך בניית העולם אני ממליצה להשתמש בתכנת ניהול ידע כמו OneNote של אופיס או Evernote ו-Notion. בחלוקת המשימות אני ממליצה להשתמש בשירות ניהול משימות כמו Trello, Asana, Wrike או Monday. להקצאת לוחות הזמנים יספיק כל לוח שנה שמותקן לכם במכשיר הנייד, בגוגל קאלנדר או בדפדפן.
  3. הצבת לוחות זמנים – לוח השנה של חודש הכתיבה ידוע כתובעני במיוחד, משום שהוא דורש מכם לסיים הכול מקצה לקצה תוך חודש אחד. להקצאת זמנים טנטטיבית יותר, חשבו כמה זמן ייקח לכם לעשות תחקיר ומתי תמצאו את הזמן לערוך אותו (בסופי שבוע, אחרי העבודה). קחו בחשבון גם כמה זמן תוכלו להתרכז ברצף עד שהעייפות תגבה מכם מחיר (שעה, שעתיים, או יותר) וכמה זמן ייקח עד שקוראי הבטא יחזירו לכם תשובה.
  4. עמידה ביעדים – חשבו מראש עם כמה מילים תרצו לצאת מכל סשן כתיבה, תוך הבדלה בין סשנים שמתקיימים בסוף השבוע (שבהם, אני מניחה, תהיו יותר ערניים) לאלה שמתקיימים במהלך השבוע. נסו לכתוב בבוקר, בערב, תוך כדי הנסיעה לעבודה ומתי שיוצא, ובדקו מתי אתם הכי פרודוקטיביים.

ובתשובה לשאלה שמופיעה בכותרת הפוסט: אני, כאמור, הקדשתי לפרויקט שנתיים, שבמהלכן כתבתי שתי טיוטות. פעמיים בשבוע ישבתי בבית קפה למשך שעה וחצי-שעתיים בממוצע, אחרי העבודה, ויצאתי עם לא פחות מאלף מילה (תודה, קפאין). כמו כן, ישבתי בין שלוש לחמש שעות ביום שבת, ויצאתי עם לא פחות מאלפיים מילה. יש לי קלסר עם כמה מפות ושרטוטים ועוד מחברת ב- OneNote, שכוללים את בניית העולם שלי. יש לי גם לוח משימות ב-Trello, שכולל גם טיימליין לכל אחת מהדמויות, ודדליינים נוקשים בגוגל קאלנדר.

woman writing at coffee shop אני יושבת לכתוב אחרי יום ארוך, אילוסטרציה (Photo by Christin Hume on Unsplash)

קל זה לא היה. אפשר לחשוב שכתיבת ספר היא משימה קלילה, עם היצירות החדשות שרואות אור חדשות לבקרים, אבל האמת היא שאין דרך קלה לכתוב. זאת משימה שלא משלמים לכם עליה, שדורשת רף ביצוע גבוה במיוחד, ושעליכם לעמוד בה בדרך כלל לבד. כל זאת, מבלי לדעת אם היצירה שכתבתם שווה את כל המאמץ. עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שבניגוד להפקת סרט או מחזה, אתם לא זקוקים לשותפים או לתקציב גבוה על מנת לכתוב ספר. אתם יכולים לכתוב אותו ממש עכשיו, במחברת או במחשב שלכם. עקרונית, שום דבר לא עוצר אתכם. חוץ מהזמן, כמובן, שנגדו אתם צפויים לנהל מאבק בלתי פוסק.

בדידותם של שערי המניות

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'.